התעוזה להיכשל - תנאי חיוני לקידום מערכת החינוך

מעגלי מורים בהכשרות מורים, ניסיון להעלות מוטיבציה, להחדיר תחושת שליחות חזקה עוד יותר.

המרצה מדבר על מורה שהקים ספרייה מאפס בבית הספר שלו, ומדריכה אחרת מדברת על מורה שכנגד כל הסיכויים הצליחה להעביר את כל הכיתה המורכבת שלה בגרות במתמטיקה; בפורום אחר משוחחים איתך על התנאים הדרושים להצלחתו של מורה, ומה מצופה מכל מורה. מדובר על מורים פורצי דרך בשילוב טכנולוגיה, שמתאימים את החינוך למאה ה-21, שהכל איכשהו תמיד הולך להם.

המסר התת-קרקעי שעובר בפורומים הללו הוא אחד: אלו סיפורי ההצלחה שאתם צריכים להיות כמותם. התוצאה בפועל היא חשש בקרב מורים לנסות דברים חדשים, כי אם המורה לא מצליח להיות ככה, או עלול לפספס קצת בדרך, אז למה בכלל להתחיל? ואם הוא "עוד" מורה שמגיע ללמד כל יום (ומשוחח עם תלמידים, מעניין אותם, משנה יומיום עולמות קטנים, חווה קשיים ומתגבר עליהם) אז כנראה שאין טעם בכלל להתחיל.

בתקשורת מדברים על תרבות יזמית ישראלית שהיא מנוע הצמיחה, מראים לנו סרטים נגזרים וצ'קים שמנים נכתבים, סיפורי הצלחה בזה אחר זה, וכל מנהל יגיד שהוא רוצה לעודד תרבות יזמית בבתי הספר, מתוך מחשבה ששם טמון העתיד התעסוקתי של התלמידים שלנו. לא בהנדסה ולא במדעי המחשב. בלה בלה בלה.

בקיצור: מכל מקום רואה המורה - עליך להצליח. אין מקום לטעויות. גם בכיתות התלמידים כבר מבינים – צריך לתת תשובה נכונה. אם טעיתי, זאת פאדיחה – לא חלק מהלמידה. טעויות מסמנים בעט אדום, צעקני, נוזף. אם אני חושב שאני יודע את התשובה לשאלה אבל לא בטוח – עדיף שלא אדבר. אני עלול לטעות, למה שהכיתה תצחק עליי?

אבל משרד החינוך, בתי הספר והמכללות להכשרת מורים לטעמי מפספסות אלמנט מרכזי אחד, חשוב כל כך, שקשור לתרבות יזמית, שמשותף לכל אותן מורות ואותם מורים שעשו שינוי בבית הספר שלהם, שהקימו ספרייה, יזמו פרוייקט חברתי ששינה את פני הקהילה, הכניסו טכנולוגיה פורצת דרך לכיתה, שינו את תרבות הלמידה בקרב תלמידיהם, ובוודאי משותף גם לכל היזמים העסקיים למיניהם.

הם העזו להיכשל. פשוט כך.

אם יש משהו שלא מדברים עליו מספיק במערכת החינוך הוא התמודדות עם טעויות, עם כשלונות.
כל אותם מורים – יזמים וודאי חוו כשלונות ותסכולים בדרך להגשמת החזון שלהם, כל אותם סטארטאפיסטים ש"עשו את זה בגדול" וודאי נדחו עשרות פעמים לפני שהצליחו, והגו רעיונות רבים כל כך שכשלו בזה אחר זה. לטעויות וכשלונות יש ערך עצום אם יודעים להתמודד איתם נכון.

האם מלמדים באמת כיצד להתמודד עם כשלונות? האם מטמיעים בקרב מורות ומורים את ההבנה שכישלון הוא כלי בדרך להתפתחות? האם מורים בעצמם מבינים שכדי ליצור שינוי מהותי צריך אומץ לטעות ולהתמודד עם ההשלכות של אותה טעות?

האם מנכיחים את הכישלון במרחב המעגלים של הכשרות המורים? האם מדברים על רגעי המשבר והצמיחה של מורות ומורים מעוררי השראה מהמקומות הקשים ביותר? האם המערכת עצמה באמת בנויה כיום כדי לתת אמון במוריה, לאפשר להם לטעות ולהיכשל מתוך הבנה שזהו חלק בלתי נפרד מהתפתחותו התקינה של מורה?
האם יש ניסיון למצוא את הדרך לשוחח על כשלונות כמנוף לעלייה ולא כאבן שואבת לאינסוף טרוניות? 
  

כמה מורות ומורים עוזבים את המערכת כי החדירו להם את המחשבה שהם יצליחו בענק, אבל במפגש עם המציאות התרסקו כי לא יכלו להכיל את השגרה המורכבת והעמוסה, את הטעויות והכשלונות בדרך? כי לא דיברו איתם על הדרך להצלחה? על חשיבות התעוזה?

אז אולי מישהו צריך להבין שכדי לעודד תרבות יזמית בבתי הספר, להצעיד את ישראל למאה ה-21, לגרום למורים לשנות את דפוס החשיבה שלהם ואת אופן הפעולה שלהם, להעיז לשלב שימוש בטכנולוגיה בכיתה -  צריך לגרום להם להבין שלטעות זה בסדר, ושמקבלים את זה באהבה, צריך לא רק לשוחח על תפיסות שונות למושג הצלחה, אלא גם על מובנים שונים של המושגים "טעות" ו"כישלון". מעבר לכך - חשבו איזה ערך חינוכי גלום בדוגמה אישית של אדם שיודע לצמוח מהמקום שבו נכשל, ממקום בו הוא יודע להודות בטעות ולהפוך טוב יותר בזכות הקושי. 

כל עוד המערכת רוצה להיות סוכנת ידע של בגרות, מורים לא יעזו לטעות יותר מידי (או ליתר דיוק מספר המעיזים יהיה מזערי). אם רוצים ליצור שינוי אמיתי של חיפוש דרך, של אפשרות לטעות – צריך לאוורר ולאפשר.

שינוי אמיתי לא יצמח רק מסיפורים על הצלחות אחר הצלחות. שינוי אמיתי יצמח מהטמעת היכולת להתמודד עם אפשרות הכישלון. 

ולסיום, שיר אחד שאולי מסכם את הכל, תהנו.

עיתונאי יקר שלי, עשה טובה...

בפרוס כתבות שבוע החינוך בערוץ 10 תחת הכותרת "לא בבית ספרנו" החלטתי לשבת ולצפות בכמה כתבות.

אין ספק, לא נעים.

האופן שבו נראים בתי הספר, תהליכי הלמידה שנראים תקועים, מוטיבציה של מורים שלא מתועלת למקומות הנכונים; המערכת ומוריה, ראשיה ומנהליה חוטפים מכל כיוון; תוסיפו לזה את הרוח הקיימת לאחרונה שמשדרת לנו שתמיד "המורה צריך – ולתלמיד מגיע" (ולא שלשניהם מגיע, וגם שניהם צריכים, כי שניהם בני אדם) ; הוסיפו את תחושת חוסר הביטחון שחשים לא מעט מורים בבתי הספר על רקע הטיפול השנוי במחלוקת של המערכת באלימות תלמידיה לעומת הטיפול באמירות מוריה... 

וכל אלה מתגמדים לעומת הכתב הצעיר ה"מומחה" לחינוך, אורים ותומים שאין לחלוק עליו.  

ארזו את הכל, ערכו היטב ותנו לתקשורת לחבוט במערכת – אותה תקשורת שמתרעמת על כך שלא נוהגים כבוד במורים, אך נוטה להציג אותם באור מזלזל, כאלה שרמתם ירודה וההון האינטלקטואלי שלהם נמוך (בפעם האחרונה שבדקתי ראיתי שאני מוקף בחבר'ה חכמים אחד אחת).  

ואז... עצרתי לרגע את הכתבה המעניינת כדי לקום לאכול משהו, ומולי התנוססה מודעת פרסומת ענקית לתוכנית הנהדרת והחינוכית "היפה והחנון", אותה תוכנית ש"מאדירה" את המין הנשי; בעוד זמן קצר ישודר פרומו לתוכנית המלמדת אורחות חיים "הישרדות", או לתוכנית אחרת שמציעה ניתוח פלסטי לקידום האושר בחיים, ואם נעביר ערוץ נגיע לבית הגיגי החוכמה בו מתכנסים שועי אומה הלוא הוא בית "האח הגדול"; אחר כך נעביר ערוץ ונצפה במהדורת חדשות שמתחילה באייטם סטריאוטיפי כזה או אחר, ואולי נמתין עד תחרות זמרים חולפים כלשהי שבה אחד השופטים שכנראה לא ממש מבין במוזיקה מגחיך את הפריים טיים וכל קשר בינו לבין מודל לחיקוי – מקרי בהחלט.

ושלא יובן לא נכון: יש מה לשפר במערכת.

תהליכי הלמידה בחלקם מיושנים, והמורים קצת עייפים, וגם התלמידים, וצריך לעבוד על השיח, ועל ההדדיות, ולהתמקד בערכים לצד מצוינות אקדמית, בעשייה למען הקהילה ובשימוש נכון בטכנולוגיה כדי לחזק את כוחות ההוראה האיכותית הקיימים במערכת.
יש הרבה עבודה, בהחלט.
צריך לחזק תהליכי למידה משמעותית במקומות שהם מתקיימים, וליצור אותם במקומות שפחות; צריך לחזק את תהליכי הלמידה בין בתי ספר, לקיים יותר סיעורי מוחין בין מורים בשטח ובין תלמידים – יש מה לעשות, ובמקומות מסוימים זה כבר נעשה. ונכון, גם צריך לשים לב היכן עובר הגבול בין עמידה על שלנו כמורות ומורים וקידום פתרונות לבעיות, לבין התבכיינות בלתי נגמרת על בעיותינו והסתגרות בתוך הכיתה תחת מעטה כבד של הכתבה לבגרות.

עם זאת, צריך גם לומר משהו חשוב:

בכל בוקר כשאנחנו נכנסים לכיתות, אנחנו מפשילים שרוולים ויוצאים למאבק על תפיסת עולמם של התלמידים. השקפת עולמם מעוצבת על ידי תכנים אלימים באינטרנט ומסרים בוטים מהתקשורת; תוכניות שמציגות נשים כטפשות, שמלאות במיליטריזם עודף, שמעודדות גזענות, שהופכות אנשים חסרי תרבות לגיבורי אותה תרבות; שניזונות מתככים ושמעלות על נס אגואיזם צרוף ומסתתרות תחת התירוצים המקוממים – "זה ניסוי חברתי / זה מה שהציבור רוצה"; שרודפות אחרי כל פרט רכילות ומוצאת אשמים עוד לפני שאשמתם הוכחה, שמנצלת באופן ציני מקרים של תקיפה מינית לצורכי רייטינג. זה עולם המסרים שאיתו אנו מתמודדים ביודעין – ומצליחים לא פעם לחנך את התלמידים למשהו אחר.

אז עיתונאי יקר שלי, סתם שתדע: אני אמשיך לעשות את שלי בכיתה, ואשפר את הטעון שיפור.

רק עשה טובה, נסה לחשוב קצת פחות כלכלית ויותר ציבורית, הפסק רק לבקר וצמצם את התכנים ה"חינוכיים" שלך בפריים טיים. 
זה ממש יעזור לי בכיתה.  

למידה בשיטת התיוג (או: איך לעודד טיפה חשיבה יצירתית בלמידה "סטנדרטית"?)

קלסרים, ערימות של קלסרים, מדפים סדורים ומסודרים של ניירת: לכל מסמך מקום משלו, לכל קלסר כמה חוצצים, לכל תופעה, מסמך, דבר, חפץ, מקום שהוא שייך לו.

כך הדור המבוגר יותר רגיל לחשוב ולסדר את כל חייו בתיקיות. לא אחת הדור נתקל פתאום בצורך להכריע באיזו תיקייה להניח מסמך מסוים? האם חוזה שכירות ייכנס תחת כותרת חוזים? או אולי ענייני דירה? האם תעודת הוקרה מהעבודה תיכנס ל"ברכות אישיות", או אולי ל"ברכות מהעבודה"?

שיטת החשיבה הזו, של הסדר המאורגן, שבה כל פריט מידע משויך לתתי תיקיות ונוגע לנושא ספציפי ולא אחר בלתו מאפיינת מאוד גם את האופן שבו בנויים בתי ספר רבים בארץ, בעצם – אולי רובם. המערכת מחליטה לקטלג נושא אחד תחת קטגוריית "ספרות", ואחר תחת קטגוריית "אזרחות" וכן הלאה. העניין הוא שבעידן Google  ו-Facebook הדברים שונים לחלוטין.

העידן שבו התלמידים של היום חיים מאפשר להם לראות באותה תופעה נושאים רבים ומגוונים, כשם שבתמונה אחת בפייסבוק ניתן לסמן כמה מושאים / דמויות / ישויות רבות. גם ביוטיוב ניתן להזין סרטון חדש ולשייך אותו לכמה קטגוריות, וב-Google Plus כל פריט יכול להיכלל תחת כמה מעגלים.

זוהי שיטת התיוג, והיא שונה מהותית מכמות הקלסרים. יש בה לטעמי משהו הרבה יותר אמיתי: המציאות אינה משעבדת עצמה לקטגוריות שלנו. אנחנו אלו המדביקים למציאות תוויות.

כל אדם רואה את אותה המציאות באמצעות המשקפיים שלו, והיצירתיים במיוחד רואים אותה דרך כמה סוגי משקפיים. היכולות לראות כמה רבדים של אמת או מציאות בתופעה אחת היא העומדת בבסיס שיטת התיוג, השיטה שמנהלת כיום חלק ניכר מהתקשורת באינטרנט. אם נשלב זאת עם שכיום כל מידע באינטרנט משולב עם מידע ממקורות אחרים שניתן לקפץ ביניהם כל הזמן, ניתן להבין שחינוך ולימוד הרואה בכל תופעה כמשויכת לתת קטגוריה ספציפית – חינוך שנוי במחלוקת ולא מספיק מעודכן.

מצד שני, החשש הגדול של מורים הוא שתהליך למידה "מקפץ כזה" לא יאפשר הבנה לעומקם של דברים, ומנציח את תהליך הלימוד כהפרעת קשב אחת גדולה. בעידן שבו על התלמיד לדעת מושגים מסוימים לקראת בחינת בגרות חיצונית, התשובות חייבות להיות ברורות ומקוטלגות היטב. אין מקום לדמיון אישי, ואם כן – הוא די מוגבל. חשיבה יצירתית מגיעה לעתים רחוקות יותר ללמידה מסוג כזה.  

אז איך פותרים את העניין הזה? אני מאמין שבעידן של היום, עם כל היכולת להקנות לתלמידים ידע בדרכים מגוונות, אפשר גם לפנות את הכיתה לפעילויות או שיחות מגוונות יותר. כמובן שייעשה טוב אם כמות הבגרויות תפחת ותיתן קצת אוויר לנשימה, אך אפשר גם תוך כדי. פשוט צריך קצת תעוזה. ישנן דרכי לימוד שונות שיכולות לאפשר להסתכל על אותה המציאות בדרכים שונות, קרי בתיוגים שונים, דרך תחומי לימוד שונים. אפשר לעודד תלמידים לפתור בעיות בדרכים שונות או לנתח את אותו הטקסט מזוויות שונות; אפשר לבצע "תרגילי תיוג" לסיפורים מסוימים במסגרת הלמידה והאפשרויות הן רבות.

המפתח כמובן טמון ביכולת של המורה לשלוט בתחומי ידע שונים, ולעתים גם להודות שאינו שולט בכל ולאפשר לתלמידים שלו ללמד אותו קצת, ואולי הרבה. אני מאמין שמורים רבים הם בעצם אנשי אשכולות שבגלל השיטה נאלצים לשים בצד את פיתוח הדמיון והיצירתיות ולהתמקד במה שמצופה מהם – להעביר תלמידים את הבגרות. מי ייתן והמציאות הזו תשתנה. לשמחתי, יש בתי ספר שמלמדים בשיטת אשכולות ומחברים תחומי לימוד שונים, ראייה לכך שהדבר אכן אפשרי. אז למה לא?

ואם אתם רוצים תרגיל נהדר לפיתוח דמיון וחשיבה יצירתית, אין כמו תרגיל החפצים של התוכנית "של מי השורה הזאת בכלל". קבלו את הקטע הבא. צפייה נעימה ולמידה יצירתית ומעשירה.

דיון עולמי ממקומי: סיכום חוויית התנסות ראשונה ב-Google Connected Classrooms

היי לכם,

בחודש האחרון השיקה Google שני מוצרים מעניינים מאוד, האחד Google Connected Classrooms – רשת שיח עולמית בין כיתות, והשני Google Helpouts – רשת ייעוץ והכוונה לכל אחד כמעט בכל נושא (משיעור ניסיון בגיטרה ועד צביעת גדרות – עשה זאת בעצמך, לא ממש מוכוונת בתי ספר).

נרשמתי לסשן התנסות במוצר הראשון, והצטרפתי לדיון עולמי בין בני נוער בנושא Gun Violence. את הדיון הנחה מנחה חביב מטעם ארגון שנקרא GNG – Global Nomads Group אשר שוחח מ"האולפן" באמצעות Google Hangout עם בני נוער מכמה מקומות: שני בתי ספר בארה"ב, מרכז למנהיגות נוער בסומליה, ומרכז מנהיגות נוער נוסף בפקיסטן.

.מנחה הדיון: הנחה את הדיון בצורה מסודרת. ניהול דיון מרובה משתתפים ללא מנחה נדון לכישלון.

לצערי, הסתבר לי שההצטרפות לשיח מבחינתי אינה כחלק מהדיון, אלא כצופה מן הצד שיכול לכתוב שאלות שהמנחה מקריא בהמשך השיחה. רוצה לומר, המשתתפים במפגש הוידאו ידועים מראש, והצופים מהצד מעלים שאלות. לשמחתי, את השאלה שלי הקריאו.

קצת על הקטע הטכני: בסך הכל המוצר – Google Hangout עבד לא רע מבחינת הסאונד והתמונה (למעט כמה רגעים), אך ניכר היה חוסר הכנה מצד המארגנים לבעיות הקשורות לאיכות הסאונד – כמו שימוש במיקרופון והנחיות למשתתפים כיצד לשוחח (להתקרב למצלמה ולמיקרופון כדי שהמשתתפים האחרים יוכלו לשמוע אותם). חלקים גדולים מהשיחה היה הד חזק מאוד שהשפיע על איכות הסאונד. הבעייה הייתה ברורה יותר כאשר דיברו המשתתפים מהמדינות האחרות שהאנגלית לא שגורה בפיהם. שיהיה.

מבחינה פדגוגית, ניתן מקום לשאלות מהקהל, ובמקרה זה הוקראו 2 וחצי שאלות. סוגיית מעורבות הצופים מן הצד מצריכה חשיבה נוספת: האם ניתן לאפשר לצופים לשאול שאלות מראש וכך לכוון את השיחה לפיה הנקודות שהועלו, או לשאול שאלות אונליין? מסתבר שלגבי האופציה האחרונה – הרעיון עובד חלקית.  

דבר נוסף, היה קושי לעקוב אחרי הדיון כולו, והיה מקום לשלב בשיחה חומרים ויזואליים נוספים – סרטון פתיחה, תמונות וכו'. השיח כשלעצמו היה מתיש לפרקים, לפחות מבחינת החווייה שלי.

וכעת לשלב הדיון: היה מרתק להקשיב לחוויות של בני נוער שחווים שימוש בנשק חם כחלק משגרת חייהם. בני הנוער מסומליה סיפרו על המצב הביטחון האישי הרעוע ברחובות מוגדישו, ובפקיסטן מסתבר שקלצ'ניקוב ברחובות הוא משהו מאוד שכיח. בארה"ב אביו של אחד מהנערים שהשתתפו בסשן נורה, ומורה בבית הספר של אחת התלמידות נהרגה מירי. 

דובר על הקשר בין עוני לבין שימוש בנשק בעיקר בסומליה ובפקיסטן, על תחושת הכוח והיכולת לשלוט בגורלך שהנשק מאפשר למשתמש בו. נשאלה השאלה כיצד ייתכן שבארה"ב המפותחת כל כך, החזקת נשק הפכה דבר שבשגרה. נער אמריקני אמר שהסיבה היא החוקה האמריקנית המאפשרת, והעובדה שהחזקת כלי נשק היא חלק מהתרבות הפנאי – קשורה לציד למשל. לדבריו, כלי נשק לא הורגים בני אדם – בני אדם הורגים בני אדם. חשבתי לעצמי: מסתבר שהלובי של חברות הנשק בארה"ב עושה אחלה עבודת יחסי ציבור.

בני נוער מסומליה אף קראו לארה"ב להפסיק את הפצת הנשק בעולם. בתגובה התגונן אחד הנערים האמריקנים: זה לא רק אנחנו, אלו גם רוסיה וישראל. 

בני נוער מסומליה: קלצ'ניקוב הוא דבר שגרתי ברחובות מוגדישו

כמובן שאני קצת חסר סבלנות מטבעי, ואחרי 35 דקות של שיח על החוויה ואז ניסיון לניתוח מלומד של הסיבות, הוקראה שאלתי: מה לפי דעתם יכולים הנערים והנערות האלו לעשות כדי להפחית את השימוש בנשק בקהילתם. התשובות לא דנו כל כך באחריות האישית, אלא יותר בדברים כמו: "אנחנו צריכים לקרוא על זה", או "זה משהו שמקבלי ההחלטות צריכים לתת עליו את הדעת", "צריך שינוי מדיניות". מן הסתם פחות התחברתי לזה, בעיקר כשמדובר בבני נוער מתוכניות מנהיגות שונות.

לסיכום החוויה, אפשר לומר שמדובר בפלטפורמה מעניינת, ואם כל המפגשים מתנהלים באותה צורה, אפשר לנחש שאיכות התקשורת בין הצדדים בסך הכל טובה, ואפשר לשמוע את הצדדים השונים, אם כי עדיין יש מה לשפר מבחינת איכות הסאונד ושימוש במיקרופון.

מבחינה פדגוגית השאלות והתגובות היו מעניינות והדיון שם לימד אותי כמה דברים חדשים. עם זאת יש מקום להוסיף "עזרים מקדמי דיון" בדמות תמונות, סרטונים וכו' – שעה מול וידאו-קונפרנס ללא "שוברי שגרה" ועם משתתפים שבעיות הסאונד והמבטא מקשים על הבנת דבריהם – לא תמיד להיט.

מבחינת הדיון – בהחלט מעניין ומחכים. הקשבה לבני נוער שחיים בצל שימוש בנשק חם ברחובות העיר היא דבר מרתק.

אתן/ם מוזמנותים להצטרף גם אתם לאחד הסשנים האלו, לשריין לעצמכם מקום ולהתנסות. 

ליווי והדרכה – עליי.

ישן מפני חדש תוציא - קצת על סמנטיקה בתחום הטכנולוגיה בחינוך

אני מורה מתוקשב.

נשבע לכם. יש לי פייסבוק. אני לא מנותק, אני מחובר. יש לי גלאקסי חדש עם כל האפליקציות החדשות ואני יכול לבחור מה בראש שלי. אני מתכתב עם תלמידים בוואטסאפ ואני עובד עם מצגות בשיעורים. אין, חבל לכם על הזמן. אני מורה מתוקשב.

אני בית ספר מתוקשב.

באמת, נשבע לכם. אני בית ספר מתוקשב: יש לי מקרנים בכיתות, ולוחות חכמים, ומידי פעם המורים שלי מראים סרטים לתלמידים, ויש לי מחשבים בכיתות, וגם אינטרנט בחדר המורים. אני מתוקשב, ממש כאן ועכשיו.

אני משרד החינוך

אני מתוקשב, אני עושה למידה מרחוק. אני מתאים את עצמי למאה ה-21. אני חדשני, נכשני, עדכני ולא יותר מידי פולשני (תלוי מי מדבר, אתם או אני).

בקיצור חברות וחברים – סמנטיקה, מילים. עם כל מונח חדש בתחום של שילוב טכנולוגיות בחינוך נראה כאילו הדובר לא מבין שעצם השימוש במונחים חושף תפיסה מהותית – לא עדכנית – לגבי מקום הטכנולוגיה בחיי התלמידים. סמנטיקה אינה משחק שיווקי. בחירת מילים מעידה על תוכן, על צורת חשיבה, על מהות. במילים אחרות, ייתכן כי מי שבוחר להשתמש במילים כמו "תקשוב" או "למידה מרחוק" כדי לתאר את המציאות העכשווית הוא קצת, אולי, איך נאמר, לא מתקדם כפי שהוא חושב. האינפלציה שאני חש בה כתוצאה משימוש יתר במונחים האלה גרם לי לתהות קצת על קנקנם, להרהר ולערער, והרי מחשבותיי לפניכן/ם. 

"תקשוב" הוא מונח שמתייחס לתקשורת נתונים בין מכשירים אלקטרוניים, והחיבור המוגזם בינו לבין דמות המורה (בדמות המונח "מורה מתוקשב") או בית הספר מבטא לדעתי מין לחץ שקיים במערכת כדי להוכיח רלוונטיות – לעצמך ולתלמידים. אדם אינו מחשב, ולא צריך לשאוף להיות. הוא מושפע מהטכנולוגיה ללא ספק, אך האם הפך מתוכנת? (אולי כן, אולי לא – תלוי באדם כנראה).

"מתוקשב" הפכה להיות מילה שיווקית, למרות שמי שבאמת "מתוקשב" תפיסתית לא יגיד על עצמו שהוא "מתוקשב". הוא פשוט חי את התקופה.

שנית, לא אחת התחושה שהמילה "מתוקשב" מטרתה בעצם לטשטש את העובדה שלא אירע כמעט כל שינוי בתהליכי הלמידה בכיתות. ה"תקשוב" הוא שכבת על, כאשר המהות היא השיטה הרגילה, והמילה "תקשוב" שנועדה להראות שאנחנו שוחים עם הזרם, לא מנותקים.  

למען הגילוי הנאות אגיד כי כמורה שפוגש את התיכון לראשונה גם אני מרגיש שאני מלמד לעתים בשיטות ישנות (הכתבות, ניסיון להספיק חומר), אבל בהחלט השאיפה היא לאפשר יותר תהליכי למידה בצורה שהם מתקיימים בחטיבת הביניים, למיטב נסיוני.

וכעת ל"למידה מרחוק". איזה מונח מעצבן הוא, ואיך השימוש הרווח בו פשוט מפספס את העיקר בסוג הלמידה שהוא מנסה לתאר.

קודם כל, נשאלת השאלה אם יכולה להתקיים למידה "מרחוק" – ללא קירבה מסוימת בין הלומד לבין הגורם המלמד אותו (אדם או מכונה). חשבו כמה שעות משקיעים מפתחי משחקים, תוכנות ואתרי למידה בעיצוב חוויית משתמש והתאמת הלמידה לצרכי הלומד, הכי קרוב ליחס אישי שאפשר?

זוהי לא "למידה מרחוק". זוהי למידה מותאמת אישית. "למידה מרחוק" חושפת את הפער התפיסתי של המשתמש: הוא חושב במונחים גאוגרפיים, כאשר האינטרנט משבש את מימד המקום.

בנוסף לכך, כל כוחו של האינטרנט, של הרשתות החברתיות, הוא לא הדגש על האפשרות ללמוד מרחוק, אלא הפיכת הרחוק לקרוב, הבלתי נגיש - לנגיש. זהו האינטרנט, זוהי הגלובליזציה. פייסבוק עשתה הון כי הבינה את זה, והקהילות המדומיינות של אנדרסון עברו מרמת המדינה לרמת הרשת. הקרבה, גם אם המדומיינת, היא היא העומדת במוקד חוויית הלמידה. אז לחזור ולשים את הדגש על "הרחוק"? כאילו חזרנו לימי פרסום פרוטוקול האינטרנט הראשון.

ודבר אחרון: המושג "למידה מרחוק" בעצם רומז לתלמידים במערכת – והתלמידים לא טיפשים – שהצורך בבתי ספר במתכונתם הנוכחית הולך ופוחת, משום שתכליתם היא הקניית ידע, ואת זה אפשר להשיג גם בלי הפורמט התעשייתי של המערכת הנוכחית. המונח הזה מתעלם בעצם מהעובדה שלמידה אינה רק הקניית ידע, אלא תהליך עמוק יותר של בדיקה ועיצוב, הפיכת סימני קריאה לסימני שאלה, גילוי וחיפוש עצמי.

המושג הזה מזמין אותנו, שוב, לחשוב מה מטרת בתי הספר שאליהם הולכים התלמידים שלנו, בעיקר בעידן שבה היכולת להשיג למידה מותאמת אישית (ולא – לא "למידה מרחוק") גדולה הרבה יותר מבעבר.

כך או כך, השימוש במילים הנכונות כדי להגדיר את המציאות באופן נכון, יכול להיות תחילתו של תהליך התקדמות אמיתי בתחום שילוב הטכנולוגיה בחינוך, או ליתר דיוק – לקיים חינוך המתאים לסביבתו ולתקופתו. 

תודה לך מישל.

ו....סל!

כמה כמה? 8-2 לנו, כן כן, 8-2, עידן שלשה אחת, וטל עוד צעד וחצי ולירון עוד שלשה, וצביקה קלע לכם.
יאללה זריז, כבר היה צלצול. מה עם מישל? עברה כבר? לא לא – הנה היא, שנייה בואו נסגור את זה: מישל! עוד שנייה מסיימים, 5 דקות ואנחנו בכיתה. בסדר?

ככה, כמעט כל הפסקה התנהלה לה בנעימים. חבריי ואני בשכבת יב' היינו מעבירים את ההפסקות במשחקי כדורסל (וגם חלק מהשיעורים). ואז היה מגיע הצלצול, והיינו צריכים להיכנס לכיתה... אבל עוד שנייה אחת. אתם יודעים, נערים מתבגרים, עוד שנייה גיוס, חריש מסיבי על מוספי הספורט של אותו היום.

מישל בוסטין הייתה המורה שלי לאנגלית מכיתה י'. מורים טובים לא מעטים היו לי (יוסי זיו מחנך הכיתה שלי ורכז מגמת "מחשבת ישראל" במינוח של היום, תושב"ע במינוח של פעם, ורחלי המורה לערבית, היום מנהלת התיכון בו למדתי), לצד מורים שלא השאירו חותם מסוים. את המורים הטובים למדתי להעריך ברבות השנים, בעיקר כשהפכתי להיות מורה. עם מישל זה סיפור אחר, איתה הבנתי את זה כבר אז. אמנם לא מדובר פה על סיפור של קשר מתמשך לאורך השנים, אלא על זכרונות מבית הספר של רגעי למידה ואמונה עצמית שעזרו לי להבין כבר אז, שיכולה להיות למידה אחרת – שיכול להיות חינוך אחר.

מישל, מורה עם מבטא בריטי כבד ולב בגודל של כל יבשת אירופה, הייתה מלמדת קצת אחרת, עם חיוך על הפנים, וקצת יותר מקום לדיבורים ולצחקוקים בשיעור. אני זוכר שהיינו מקשיבים למישל, כי היא פשוט הייתה מעניינת, ומתייחסת אישית לכל אחד. אני יודע ש-Ambidextrous הוא המונח שמייצג אדם בעל דומיננטיות מתחלפת, למשל מצב של כתיבה בשתי הידיים, כי מישל הלכה לחפש עבורי את המונח המדויק משום שעד גיל 9 הייתי כזה, וזה עניין אותה – ובעיקר היה אכפת לה.

אני יודע שלתושבי מחוז לידס באנגליה יש מבטא קשה כל כך להבנה וכשאתה עולה לאוטובוס קומתיים ואומרים לך: "Oopstirs Oonly Loof", מתכוונים בעצם ל: "Upstairs only, love" – כי מישל לימדה אותי. אצלי נפל האסימון שהתרגום הנכון ביותר של  "every drops counts" הוא "חבל על כל טיפה" ולא "כל טיפה חשובה" כי מישל תיקנה אותי, ועל הדרך קיבלתי שיעור ברב תרבותיות ותפיסות עולם. וזה רק על קצה המזלג...

ולא ממש היה אכפת לה אם נאחר ב-5 דקות כדי שנסיים את משחק הכדורסל – ובאמת תוך 5 דקות היינו בכיתה. וכשהיא הייתה כועסת, היה ברור מהבעת הפנים שלה שהיא פגועה כי אכפת לה, ואנחנו מקשים עליה. היה מקום לצחוק אצלה בשיעור, לחברות, לסיפורים על העולם, לגלות בגרות אמיתית שלא נמדדת במבחן פסיבי. היינו מצביעים ברגליים, ומגיעים לשיעור.

11 שנים אחר כך, בהכשרת המורים של חותם רגע לפני הכניסה לכיתה, ביקשו מאיתנו לספר על רגע מיוחד אחד מבית הספר. זה היה לי די קל.

בחינת המתכונת שלנו באנגלית הייתה לא פשוטה, והציון הסופי שלי היה 79. בשקלול עם שאר הציונים שלי סמוך לאותה תקופה, הממוצע אף היה נמוך יותר. הגיע מועד מסירת ציוני המגן. הכיתה רועשת, ותוך כדי מישל מזמינה אחד אחד לשולחן המורה להראות לו את הציון. בתוך כל אנרגיית הנעורים בכיתה היא הצביעה לי על הציון, גבוה בעשר נקודות למעלה. 

הסתכלתי, הרמתי גבה ושאלתי אותה אם היא חושבת שזה באמת מגיע, אם זה משקף את היכולת, ובכלל זה גבוה בעשר נקודות מהיכולת שלי במחצית הזו.

היא הסתכלה אליי בחיוך ואמרה: אני פשוט מאמינה בך.

כמה ציניות נשפכת על השימוש ב"קלישאות" של אמונה באדם בחינוך, אבל בינינו, קלישאתי ככל שיהיה – כל אדם היה רוצה לדעת שמאמינים בו. באותה תקופה, על רקע התמודדות מתסכלת ומייאשת עם מתמטיקה, האמונה של מישל בי (כמו בכל תלמידיה) הייתה כמו מים זכים ומרעננים.

לא היינו בקשר מאז, ואולי את פחות זוכרת (בכל זאת, לימדת כמה תלמידים מאז)...

אבל...גם אחרי 13 שנים, תודה לך מישל:

על האכפתיות, על החינוך דרך קשר אישי ולא דרך סמכות כוחנית, על ההכלה של רוח הנעורים בכיתה, על שכעסת כשהיה לך אכפת, על ידע העולם שהענקת, על חידודי הלשון והלצון, על חדוות העשייה, ובעיקר – על האמונה. היום, כשאני נכנס לכיתות ולעתים לא מבינים למה בכיתות שלי קצת יותר רועש (כי הרי למידה שקטה היא למידה טובה... כן, בטח) כי יש דיונים ערים ורציניים, או למה אני צוחק עם התלמידים כשאני אמור לכעוס עליהם, אני נזכר בדרך שלך, ויודע שאפשר – ובעיקר צריך - גם אחרת. ככה מספקים חוויית למידה משמעותית לתלמידים, חווייה מעצבת, כזו שהם יזכרו גם 13 שנים אחר כך, ואולי תדחוף אותם להיות מורים בעתיד.

תודה מישל.

מצביעים ברגליים

לאחרונה וודאי כולכם שמתן לב לפרסומים על אודות הפער בין החינוך הציבורי לבין סביבתו, על ההיצע הרב של בעלי ההשכלה לעומת הביקוש בידיים עובדות, על דור ה-Y ששואל עצמו למה, וחש ששמו עליו X אחד גדול; על ביקורת קשה כלפי שיטת הבגרויות, על כוונות רבות של שר החינוך לעתיד טוב יותר, על שאלת העלאת קרנו ושילובו של החינוך המקצועי בחינוך העיוני ועוד כוונות לשינוי החינוך הציבורי במעטה ציניות רבה. 

יש הטוענים שאין מה לעשות, ואחרים אומרים שהשיטה עובדת, שכן התלמידים יוצאים עם תעודת בגרות (שהיום כבר לא אומרת יותר מידי) וזה בעצם תפקידו של בית הספר. אולם יש גם אחרים שפועלים לשנות את השיטה בדרכים שונות, או פשוט להקים אלטרנטיבה. במעשיהם הם מעידים שמבחינתם מערכת החינוך בישראל "בלתי מספיקה" במקרה הטוב, ולא רלוונטית במקרה הפחות טוב. זוהי הצבעה ברגליים. 

האינסטינקט הראשוני והשטחי בעיניי הוא להפנות את הזרקור אל מערכות חינוך כדוגמת המגזר החרדי, וזה מתאים גם לקו הרווח בחלק מאמצעי התקשורת השואף לראות בחינוך החרדי דבר פסול בגלל ענייני נאמנות אידיאולוגיים הכרוכים במימון.
אבל מבחינה חינוכית, אפשר גם לראות זאת כך: בישיבות רואים בלמידה השקעה. האברך הצעיר ישוב לכהן כראש הישיבה ביום מן הימים, ושאר האברכים ימשיכו לכהן בתפקידים חשובים בתוך הקהילה שאותה אמור לשרת החינוך. הלימוד בישיבות אינו כולל רק שינון כפי שנהוג לחשוב, שכן המשנה והתלמוד הם דיון קבוצתי בנושאים שונים. אז מצד אחד בחינוך החרדי אין ידע באנגלית, וגם במדעים - וזה בהחלט בעייתי (כמובן בעיניי). מצד שני, בגיל 18 תלמידי ישיבות לומדים לנתח סוגיות מכל כך הרבה זוויות והופכים למעין "עתודת משפטנים". העולם החרדי הבין שהחינוך הוא דבר קריטי בעיניו, ומראש לא נכנס לעולם החינוך הממלכתי. 

אבל אלו לא רק "החרדים". הסתכלות קצת יותר אמיתית תראה לנו שגם צה"ל החליט זה מכבר שמגיל התיכון הוא פותח מסגרות חינוכיות נפרדות עבורו, כי עבור התפקידים שלו הוא צריך שהאנשים שלו ידריכו את התלמידים הנוכחיים ואין די במורים מקצועיים ככל שיהיו, ואם אפשר על מדים. הצבא אינו מחכה לשלב ההכשרה הצבאית, ומעדיף להתחיל את הדברים כבר מגיל קטן יותר. מקסימום התלמיד יאבד כמה שנים של בגרות, מה כבר יקרה? הצבא מראה לתלמידים שיש ערך ללימודי מקצוע, ושאפשר לפרנס משפחה מכך בכבוד. הוא נותן לבוגריו תחושת גאוות יחידה כשהוא מעניק להם מדים (נשאיר לרגע את הדיון על שילוב הצבא בחינוך המוקדם והשלכותיו בצד) ומייחד אותם מאחרים. באופן אבסורד, הגוף הכי אחיד במדינה, שבו כולם מאבדים במעט את הייחודיות שלהם, יוצר תחושת גאווה בקרב הפרטים ורואה את היחיד. לעומתו, מערכת החינוך הציבורית שעל פניו אמורה לראות את היחיד ולכאורה חופשית יותר, אך בפועל הפכה עצמה לפס ייצור אחיד חסר ייחודיות (וסליחה מראש כלפי בתי הספר שאינם חלק ממגמה זאת). 

בנוסף לכך, לצד מיקור החוץ שנעשה לידע המקצועי שדרוש לצבא ולעולם האזרחי, ניכר כי במידה מסוימת למערכת החינוך אין כבר מונופול גם על עולם התוכן הערכי. כבר כ-20 שנים שקיימות בישראל מכינות קדם צבאיות הפתוחות גם לציבור החילוני. משיחות שיצא לי לנהל עם כמה וכמה בוגרי מכינות, עושה רושם ששם לראשונה הם נחשפים לעולמות תוכן אדירים בנושאי הגות וזהות יהודית, פילוסופיה, שאלות נוקבות והרצאות נדירות שמשאירות אותן ואותם פעורי פה. אותן מכינות מניחות שהתלמידים הצעירים וההמומים הללו יהיו דור העתיד של המנהיגות בישראל. התלמידים מצדם נחשפו לשאלות העומדות בלב הסיפור הישראלי, בצורה אחרת שמכוונת לשנות אותם, ולא כדי שישננו טוב יותר את החומר. המשפט "בבית הספר לא היה זמן לזה, הייתה לנו בגרות על הראש" חוזר על עצמו בווריאציות שונות. ראשי המכינות לא בחרו להרים את רמת החינוך הממלכתי בישראל, אלא לפתוח מסגרת נפרדת לשם כך, וייתכן שהצדק עמם מסיבות שונות. בפועל, לדעתי יש בכך מעין אי אמון מופגן כלפי המערכת הממלכתית.

ואם זה המצב כיום, קל וחומר בעידן הטכנולוגי שבו אנו חיים, לא מן הנמנע שחברות הייטק ומידע גדולות ילכו בעקבות הישיבות, צה"ל והמכינות הקדם צבאיות ויציעו חלופה משלהן לידע ולמיומנויות שמערכת החינוך לא הנחילה לבוגריה (זה קורה ביפן למשל). ראשי החברות הללו יבינו שהחינוך הוא השקעה, ושהמערכת הנוכחית לא מחנכת ליצירתיות מחשבתית, לגמישות ולפתרון בעיות מגוונות. הם יבנו בתי ספר קטנים לתלמידות ולתלמידים שייעודם יהיה להגיע להנהלת החברה, לפתח אותה ולחזק אותה באמצעות יסודות של פיתוח הדמיון והאינטליגנציה הרגשית שלהם. כך הנתח של מערכת החינוך הממלכתית באוכלוסיה יצטמצם עוד יותר. רבים עשויים פשוט להצביע ברגליים וללכת למקום שפשוט יתרום להם יותר. אין מדובר בתסריט וודאי, אך גם לא בתסריט מופרך. ועוד לא דיברנו על זרמי החינוך הדמוקרטי והאנתרופוסופי... 

כך עשוי להחריף הפער המעמדי בישראל, וילדים רבים יזכו אולי לחינוך שמוגדר איכותי במסגרת החינוך הממלכתי, שמגדיר "מוצלח" כתלמיד פסיבי שיודע לענות על שאלות בגרות, שלא התחבט בשאלות הגדולות של החיים, שלא קיבל הדרכה כיצד לפתור בעיות או להתמודד עם כשלונות.  
איזה מן אבסורד הוא מצב שבו הוריהם של חלק מהתלמידים אומרים לעצמם: לו רק הייתה לי ההזדמנות, ובוודאי מעט יותר כסף - הייתי כבר משיג לילד ולילדה שלי חינוך אחר? 

והשאלה הגדולה עוד יותר היא: כיצד החינוך הציבורי הסטנדרטי בישראל רואה את כל המסגרות המרובות הללו המתפתחות לאורך השנים ולא מבין שיש בכך גם מעין הצבעת אי אמון בשיטותיו שלו? האם ייתכן שהוא מתעלם מהן? 

יתרה מכך, יש הנוטים לראות בהישגי התלמידים בחייהם הבוגרים הצלחה ישירה של מערכת החינוך הממלכתית. לעתים זה נכון, לעתים רק באופן חלקי ולעתים ממש לא.
תלמיד או תלמידה שבתיכון לא בלטו במיוחד בשל שיטת הלימוד הקיימת, הגיעו למבחנים פסיכוטכניים שמודדים דברים אחרים, וליחידות צבאיות (אם הם במסלול שירות צבאי) שדרשו מהן הרבה והטילו עליהם אחריות להתמודד עם מערכות מורכבות ועם דילמות מוסריות בעלות זמן החלטה קצר. בקיצור, סמכו עליהם. ואם הצבא לא שידרג את יכולות הלמידה שלהם, הגיעה האקדמיה או מקום העבודה החדש וחשפו את התלמידים הבוגרים והבוגרות לידע עצום שבית הספר לא הנחיל להם ושינה אותם באופן משמעותי. אז עד כמה ניתן לזקוף את הצלחת אותו בוגר או בוגרת לזכות בית הספר שבו למדו?

בקיצור, נצטרך להסתכל על עצמנו במראה, על סביבתנו, ולהבין שהשיטה הנוכחית עשויה לגרום למסגרות אלטרנטיביות ורלוונטיות רבות יותר להיפתח. אם בעיני רבים הלמידה בבית הספר "הרגיל" אינה תורמת למטען הערכי של התלמיד, וגם לא ליכולתו לממש את עצמו, לכלכל את עצמו ולתרום לסביבתו - מהי אם כן מטרת הלמידה? 

לכן נראה לי שכדאי להפנים שהפיכת התלמידות והתלמידים לכוח ערכי, יצירתי, ובעל מודעות עצמית, קהילתית וחברתית באופן שיפחית את הצורך במסגרות אלטרנטיביות – מתחילה אך ורק בנו. אחד המדדים לכך יכול להיות כמות המורים בבית הספר שהם בוגריו - זוהי הצבעה ברגליים על המשמעות של בית הספר בחיי התלמידים והקהילה. 

יצירת תחושת שייכות, תחושת ייחודיות וערך מוסף של בית הספר שתבוא לידי ביטוי בפרקטיקה ערכית, ייחודית, יצירתית ועדכנית יכולה להיות תחילתו (או סופו) של תהליך חיובי שיחזק את האמון החסר בחינוך הציבורי. לצד מתן חופש יצירתי לבתי ספר, ואומץ מצד מורות ומורים לקחת את ההזדמנות הזו בשתי ידיים מבלי לתת לחשש משינוי להכריע את הכף, ייתכן שיהיה לנו קל יותר להנחיל חינוך איכותי ומשמעותי יותר לדור העתיד.