פרטים עלי

התמונה שלי
מחנך ומורה לאזרחות ולהיסטוריה מטעם תוכנית "חותם", מלמד בתיכון אורט רמת יוסף, בת ים.

יום שבת, 29 באוקטובר 2016

על סקרנות בחינוך: "מה היה" ולא רק "איך היה".


בשנתי הראשונה בתיכון שבו אני מלמד נכנסתי לשיחה מעניינת עם אחת המורות הוותיקות והאיכותיות בבית הספר.
אני רק נכנסתי לעניין הבגרויות לאחר שנתיים של הוראה בחטיבת ביניים וכניסה לתחום החדשנות והיזמות בחינוך. כמו רבים אחרים התחלתי לדבר על כך שבבתי ספר צריך להיות "כיף", וכשכיף בבית ספר זה מה שחשוב.
בתי הספר היום לא מותאמים ללומדים במידה רבה. שיטת הבגרויות מסרסת את ההנאה בלמידה ובעצם צריך להחזיר את הכיף לבתי הספר. ממש ככה.

המורה לגמה מכוס הקפה שלה, היטתה את ראשה מעט ימינה, הסתכלה בעיני ואמרה לי בצורה מאוד ברורה.
כיף אינו המטרה של למידה. כיף הוא תוצר לוואי. למידה צריכה לכוון למקומות אחרים שהם מעבר לנוחות של התלמיד/ה.
כמובן שלא הסכמתי, כמובן שהתעורר דיון מעניין והסכמנו לא להסכים.

מאות אלפי תלמידות ותלמידים חוזרים הביתה לאחר בית הספר מידי יום. חלקם פוגשים אחד מההורים עם חזרתם הביתה, חלקם רק בערב (או בלילה, אם בכלל - אם עובדים משמרות או בעבודות שגורמות לכך שאינם רואים את ילדיהם). בגדול, ההורים מתחלקים ל-3 סוגים מבחינת ההתעניינות שלהם בנעשה בבית הספר, לפי סוגי השאלות:

א. הסוג הראשון אינו שואל על מה שקורה. הסיבות יכולות להיות מגוונות - חוסר אכפתיות מבית הספר או מנגד עבודה עד שעות מאוחרות. בית הספר צריך לעשות את שלו, אנחנו דואגים לפרנסה ולמקרר שיהיה מלא או לעסקה הבאה בהיי-טק.

ב. הסוג השני ישאל: איך היה בבית הספר היום? התשובה האופטימלית שרבים רוצים לשמוע היא "היה כיף". "איך היה בבית הספר" מכוון להרגעת המצפון ההורי, לתחושה שהם עם היד על הדופק, שהילד מרגיש טוב, שיש מי ששומר עליו ומבדר אותו. שכיף לו. זה הכי חשוב. שיהיה לילד כיף.

ג. הסוג השלישי ישאל: מה למדת היום? איזה דבר חדש את/ה יודע/ת? הסוג הזה אינו רוצה לעקוב אחר השגרה של הילד, אלא אחר ההתפתחות שלו. במקרה כזה גם ההורים מגיבים למידע החדש שספג הילד, לעתים נותנים לו זווית נוספת על התחום (אם יש להם רקע בעניין) ומאפשרים לו לראות זוויות נוספות. כך ההורים משלימים את תכלית הלמידה ומשקפים לילד שלהם שמה שחשוב הוא עצם הלמידה בשיעורים, ולא נוכחותו בבית הספר.

כעת יש שיאמרו כמובן - אין סתירה. למידה אופטימלית צריכה להיות מלמדת ומהנה כאחד. זו גם השאיפה האישית שלי, אך האמת היא שהדברים לא תמיד עובדים כך. לפעמים זה לא טוב, לפעמים זה לא רע.

חסידי החינוך המסורתי יאמרו שהילד צריך לדעת דברים, שכן הוא סוג של בעיה שצריכה פתרון בדמות צמצום הבערות. אי אפשר לשאול תלמיד אם ללמוד על ערכים הומניסטיים, על כללי מתמטיקה בסיסיים או קריאה וכתיבה. כמורה לאזרחות אני יודע שאני ממש לא שואל את תלמידיי אם ללמוד על החברה החרדית בישראל או על החברה הערבית בישראל. זוהי חובתם להכיר, ואחריותי להציג.

חסידי החינוך המתקדם יאמרו שילד רוצה לדעת דברים שמעניינים אותו, ושהוא הפתרון לבעיה שנקראת העולם. לכן יש לספק את רצונותיו שכן יש לו כיוון שהוא סולל בעצמו. התלמיד חייב למצוא את דרכו. אי אפשר לקטלג תלמיד (או אדם) למשבצות שאחרים קובעים עבורו. לא הוגן למשל להתאים תלמידים למגמות לימוד מסוימות שלא הם בחרו, כפי שלא הוגן שהורים יבקשו מילדיהם ללכת במסלול קריירה שההורים בחרו בו.

אני חושב שתחילתו של פתרון לקונפליקט הזה צריכה להיות החלפה של מושג ה"כיף" בחינוך במושג "הסקרנות". 

שאיפתו של כל מורה צריכה להיות פיתוח סקרנות של התלמידים לגבי התחום שאותו הוא מלמד. אי אפשר תמיד להבטיח את זה כי לעתים התלמיד עייף (או המורה), או אחרי שיעור ספורט, או סתם רב עם חבר/ה, או שהיה משהו בבית. לך תדע. מרבית הקלישאות שמדברות בסגנון "תמיד אפשר לסקרן" מגיעות מאנשי שיווק או מבעלי אינטרס. לכו תנסו ללמד על הצדוקים והפרושים בתקופת בית שני בשעה 14:30 אחרי שיעור ספורט, תבינו שזה קשה.

אי אפשר לבסס חינוך על בחירה של ילדים בלבד, ולא על כפייה של אנשי העולם הישן בלבד. מה שכן הוא צריך לפתח הוא בראש ובראשונה תאוות ידע ומיומנויות המובילות להתפתחות אישית וחברתית.

ולכן בסוף שיעור אני משתדל (לא תמיד זוכר) לשאול את התלמידים על לפחות משהו אחד שהם לקחו מהשיעור שלמדו, וגם שואל איך היה לעתים. מדהים לראות לפעמים שתלמידים שחשבת שלא נהנו כלל מהשיעור זכרו פרטים ממנו גם חצי שנה לאחר מכן, או שנתיים לאחר מכן.
אפשר וצריך ללמד בדרכים מגוונות, להתעדכן, להתחדש ולהתפתח. אולם בסופו של דבר המטרה היא אחת - למידת התלמידים את עצמם ואת העולם דרך עדשת ההיסטוריה, המתמטיקה, המדעים, האמנות, השפה, האזרחות. בקיצור - פיתוח סקרנות.

אז מה לקחתם מהפוסט הזה? (ואולי גם היה לכם כיף לקרוא...)