פרטים עלי

התמונה שלי
מחנך ומורה לאזרחות ולהיסטוריה מטעם תוכנית "חותם", מלמד בתיכון אורט רמת יוסף, בת ים.

יום שני, 30 בנובמבר 2015

עניין של זמן

תמונה ראשונה:
יום שישי, 11:00, נינוחות של לקראת שבת בבית הספר. המורים והתלמידים רגועים יותר (בדרך כלל). כמידי יום שישי, בוגרי בית הספר מגיעים לבקר, לומר תודה ולשתף בטבילת האש שלהם בצבא. אני יושב לשיחה אישית עם בוגרת בית הספר שבשנה שעברה הנחיתי בפרוייקט העשרה ייחודי בבית הספר. היא שובצה לתפקיד שנחשב יוקרתי ברנז'אי, כזה שמושך אליו צעירים מכל בתי הספר הנחשבים ביותר בארץ.
היא באה לשתף. השיחה כואבת. בחודשיים הראשונים רק הקשבתי להם, כך אמרה. הם מדברים ב"אסקפיזם", "פטריארכליות" ו"תודעה יוצרת מציאות" ומתייחסים אליי כמו טעונת הטיפוח התורנית. הרגשתי שלימדו אותי לתעודת בגרות איכותית, אבל יש פעמים שאני מרגישה שאני לא בעניינים שם. אני חושב לעצמי שהיא עוד צריכה ללמוד שאם אתה יודע לצטט מילים כמו אסקפיזם ופטריארכליות זה נחמד, אבל אינטליגנציה רגשית, יכולת למידה וחוש צדק כמו שלה אין הרבה. אני כבר יודע שהיא עוד תשים כולם בכיס הקטן. היא איכותית באמת.

תמונה שנייה:
פאנל של כנס המכון הישראלי לחדשנות אותו הנחיתי בשבוע שעבר.
הפאנל כולו הוקדש לדיון על ניהול זמן.
שני נערים הציגו כל אחד אפליקציה אחרת לניהול זמן שהוא פיתח. מחיאות כפיים, בצדק. דור של מופלאים גדל לנו מול העיניים.
היה לי חשוב לומר שעם כל הכבוד, ויש המון, צריך להבין שניהול זמן מבוסס על העובדה שיש דברים שחשובים לנו ושאנו צריכים לנהל אותם ולהקדיש להם זמן. לכן ניתן לדעתי לחלק את בני הנוער במערכת החינוך לשלוש קבוצות עיקריות:
האחת, אלו שיודעים מה חשוב להם, והחשוב הזה הולם את יעדי מערכת החינוך. אלו הילדים "הטובים", ילדי התלם. הם מתרגשים מציונים נמוכים, רוצים להשיג תעודת בגרות איכותית ונוחים מאוד לניהול.
השנייה, אלו שיודעים מה חשוב להם, אבל החשוב שלהם והחשוב של בית הספר - שונים. הם חולמים על תנועת נוער, כדורסל ואמנות בזמן שהמורה מלמד על שלטונו של הורדוס. הם לעתים קשים, לא מתיישרים או עושים את המינימום הנדרש עבור תעודת הבגרות. הם עלולים להיתפס כ"עצלנים", "שואפים לבינוניות" וכו'. לעתים, אם יש להם יכולת, הם מוצאים מסגרת חינוכית אחרת.
השלישית - זוהי קבוצת התלמידים שאינה יודעת מה חשוב עבורם. זאת הקבוצה הקשה ביותר לפיצוח. אלו, מה שאנו מכנים במערכת נוער בסיכון, או נוער בסיכוי (או כל שם מכובס אחר). הם לעתים לא ממש מבינים למה הם חשובים, ובמה הם טובים - לכן אינם מבינים מה חשוב להם. הם יודעים שכסף חשוב כי גדלו בבית שלא היה הרבה ממנו, ולכן כל השאר לא חשוב. הם יחפשו עבודה ויוותרו על בית הספר. מה למורה לאזרחות כמוני שמנחה פאנל חדשנות במרכז תל אביב ולהם?

תמונה שלישית:
אני מתחיל שיעור היסטוריה בכיתה שלי ומשתף את הכיתה בדילמות: יש לנו מספר מצומצם ביותר של שעות עבור הערכה חלופית, "למידה משמעותית" כפי שאומרים. כן, אותה משבצת זמן שנועדה לאפשר למידה אחרת, למידה פורצת גבולות, למידה מעמיקת יסודות, למידה שתהפוך את התלמידים לחושבים ובעלי הון אינטלקטואלי וכל זה...
אני רואה את עמיתיי למקצוע ואותי מנסים להבין איך משלבים למידה מעמיקה במספר שעות כזה. בעיני אנשים מן הצד אנו ניחשב מיושנים, כאלה שלא יודעים לחדש, לעדכן. יאללה תכניסו אפליקציה אחת או שתיים, תעשו עבודה בקבוצות. פרוייקט אחד, שיר היפ-הופ על עקדת יצחק - והנה למידה משמעותית.


אבל בחיים כל אחד מאיתנו יודע שהלמידה המשמעותית ביותר דורשת זמן. נער בן 18 שמתכנת אפליקציה הופך את התכנות ללמידה משמעותית, קודם כל, בזמן שהוא משקיע בכך. סביר להניח שהוא משקיע בכך הרבה יותר מבכל דבר אחר. הוא יכול לשבת שעות ולתכנת. הזמן עף כי הוא נהנה מזה. זו למידה משמעותית עבורו.
אמנית שרוצה באמנות את הלמידה המשמעותית שלה משקיעה בכך שעות על גבי שעות. תלמידה שחולמת להיות עיתונאית כנראה צורכת חדשות כמה שעות בשבוע ומקדישה לכך המון מחשבה, דנה על כך בלהט עם משפחה וחברים, עם מורים ושותפים ללמידה. בכלל, בספר "מצוינים" של מלקולם גלדוול הוא מדבר על חוק 10,000 השעות: אדם נהיה מומחה בדבר מה לאחר שהקדיש 10,000 שעות לעיסוק בתחום. אדם נהיה מוגדר כאושייה משמעותית על פי הזמן שהוא בוחר להקדיש לדבר מה.



משעשעת אותי העובדה שלמידה משמעותית רצתה להקנות ידע רחב יותר, חוויה גדולה יותר, יכולת לנתח מקורות ולנהל דיון מעמיק ופילוסופי, כזה שמלא יותר בסימני שאלה מאשר בסימני קריאה, בלי ליצור את הזמן שמאפשר את זה. אם כבר - אז כבר, אני לגמרי בעד: בואו נלך על למידה איכותית (נמאס כבר מהמילה משמעותית, מזכיר משמעתית) - בואו נקרא ביחד טקסטים רציניים ונתפלסף, נעשה פרוייקט איכותי בבית הספר, נעודד קריאה ונלמד מילים כמו "אסקפיזם", "פטריארכליות" ו"ציווי קטגורי". אני הכי בעד. נפרוס את הלמידה הזו על 10 שעות בשבוע, כל שבוע. ניתן לזה מקום של כבוד ביום הלמידה של התלמידים. ככה, כפי שצריך.

אבל כולנו יודעים שבישראל כמו בישראל, אין דבר כזה שאין דבר כזה: ירחיבו את תוכנית הלימודים, יעמיסו אותה לעייפה במושגים, וישאירו את כמות השעות באותה צורה; יצמצמו את כמות הדיונים, יעלו את רמת המבחנים - וישאירו את כמות הזמן כפי שהייתה; יבקשו למידה יצירתית, חווייתית, חקרנית ומעמיקה - ויצמצמו את הזמן הדרוש לכך.

אז נכון, וחשוב להדגיש: למידה משמעותית היא למידה אחרת לא רק בגלל ניהול הזמן, אלא גם - ואולי בעיקר - מבחינת הפרקטיקה. היא שמה דגש רב יותר על התלמיד מאשר על המורה, על המעורבות שלו בלמידה מאשר על פאסיביות; הכי חשוב: היא צריכה להיות משמעותית עבור התלמיד. כרגע אין אף אחד שמוכן / רוצה להפנים את המחיר המערכתי הנדרש לטובת השינויים הדרושים. בכל שינוי מהותי ומרכזי, ניהול הזמן הוא מהותי ושורשי. עבור למידה אחרת ומעמיקה, דרוש ניהול זמן אחר. כמו תמיד, זה יבוא על חשבון דברים אחרים. השאלה היא כמובן: מה חשוב לנו, כמערכת? על מה אנחנו מוכנים לוותר, ולטובת מה? 

בקיצור, אנחנו נישאר עם ה"גם וגם", ואת אותו הזמן ננצל לכמות כפולה של משימות מתוך הנחה שהטכנולוגיה תפתור לנו את השאר. שלח אותם הביתה - הם כבר יסתדרו. זה אולי עוזר אצל התלמידים שיודעים מה חשוב עבורם, אבל מול אלו שלא - זה עובד פחות טוב. במקרי קיצון זה גובל בחוסר אחריות מצד המורה.

כך אנו נשארים עם למידה שטחית ששמה דגש על כמות ולא בהכרח על איכות, כי בשביל איכות צריך להקדיש זמן, ובשביל להקדיש זמן צריך לצמצם זמן שמוקדש לדברים אחרים. כן. למידה איכותית היא עניין של זמן. 

אז לכל הרוחות: איך מייצרים זמן עבור למידה איכותית - כזו שתהיה רלוונטית עבור התלמידים, שתאתגר ותגרום להם לחשוב, שתקנה להם יסודות חזקים יותר של ידע ומיומנויות; למידה כזו שתאפשר להם להרגיש שווים בין שווים - למידה שתשנה במקצת את אופי השיחות שלי בימי שישי עם הבוגרים שבאים לבקר.