פרטים עלי

התמונה שלי
מחנך ומורה לאזרחות ולהיסטוריה מטעם תוכנית "חותם", מלמד בתיכון אורט רמת יוסף, בת ים.

יום רביעי, 12 בדצמבר 2012

מורים יקרים, קחו דקה...

מורים יקרים, קחו דקה מזמנכם ובפנייה אישית אל כל אחד מכם אשאל – איזו חוויית הצלחה מיוחדת אתם זוכרים מחייכם? מהו הצבע הייחודי של כל אחד מכם? איזה ניסיון מיוחד צברתם בחייכם מעבר לתעודת ההוראה שנמצאת בידכם ומכשירה אתכם פורמלית לפתור תרגילים במספרים מרוכבים, להציג דילמות חברתיות בכיתה, לספר על המצאת הפניצילין או להכתיב שיר של ביאליק?

במילים אחרות חברים וחברות, מה מניע אתכם?
מה הסיפור האישי של כל אחד ואחת מכם?

האם מדובר בחוויה מרתקת שהייתם שותפים בה במהלך חייכם? האם זה ידע רב שצברתם באקדמיה ובמהלך חייכם שהפך אתכם מומחי תוכן בתחום מסוים אף יותר מכל פרופסור אחר באוניברסיטה? האם זכיתם באיזו תחרות בפרס כלשהו? האם השתתפתם באירוע מסקרן ומעניין כלשהו שעדיין מעלה לכם חיוך בכל פעם שאתם נזכרים בו, וכשאתם מספרים עליו אתם מרתקים את מי שיושב מולכם? האם הייתם שותפים לדרך או לרעיון מסוים שאתם חשים גאווה בכך גם היום?

האם בתוך כל אחד או אחת מכם/ן יש ילד או ילדה שמרגישים ברגעים מסוימים קצת אבודים מול המערכת? שרצו לתת יותר מהסיפור האישי והבינו שלעתים במערכת שעובדת עפ"י גרפים וציונים (שלא נטעה, הם הרי חלק אימננטי ומוצדק בה) צריך לצנזר את עצמי קצת? האם לעתים צובטת בלבכם מעין תחושת החמצה אל מול העומס הרב במערכת? אני מניח שחלקכם מהנהן עכשיו.

האם, לצד המדידה וההערכה, הייתם רוצים לתת קצת יותר מקום לחוויה האישית של התלמיד? לקול הייחודי של כל מורה? ליצור קצת תחושת רלוונטיות בחלק מהמקצועות שלעתים לתלמידים לא ברור מדוע לומדים אותם? האם הייתם רוצים להראות לתלמידים שלפעמים חלומות מתגשמים? שיש מקום לעוצמות שלהם ושהן זוכות להתייחסות ממיטב המוחות בארץ ואולי בעולם ובראשם המורים? האם גם אתם רוצים להוכיח לתלמידים שניתן וצריך להשתמש בידע שהם לומדים כיום כדי לתקן את עולמם בעתיד?

זה אפשרי, זה פשוט, זה ממש כאן.

לפני כשלושה וחצי חודשים, במהלך החופש הגדול, העליתי בפניכם רעיון לפרוייקט הקמת רשת לשיתוף ידע וחוויות בין מורים באמצעות Skype.

"מורים מארחים מורים" זה נקרא.

הרעיון פשוט: במהלך שיעור רגיל, מקדישים חלק מהשיעור הפרונטלי, כ-15 דקות לפני סופו, למען פתיחת צוהר לעולם הגדול: מארחים בכיתה מישהו מעניין, מישהו שמביא סיפור אחר. נותנים לתלמידים משהו לספר עליו בבית. האמצעי פשוט כמובן, Skype.

אם לא ברור, אדגים: שיעור ערבית בכיתה ח'4, 16.10.2012, יום השנה ה-26 לנפילתו בשבי של רון ארד. דיברנו על פדיון שבויים, משם על גלעד שליט, משם על חמאס ועל חשיבות ההיכרות עם התנועה על מורכבותה למרות העובדה שמדובר בתנועה שמאיימת על ישראל. מכאן המשכנו לספר "להכיר את חמאס" של שלומי אלדר, הפרשן לענייני פלסטינים של ערוץ 10. אחרי כמה דקות, שלומי עלה מולנו ב-Skype.




בסוף השיעור, תלמיד שחווה קשיים רבים בלימוד ערבית, השאיל ממני את הספר ותוך יומיים סיים 130 עמודים.

 דוגמה נוספת: שיעור חינוך על יזמות בתחום המחשבים והטכנולוגיה עם דותן טמיר, מייסד מחנה הקיץ הבינ"ל E-camp לנוער יהודי מכל העולם (600 בני נוער כל מחזור). דותן חלק איתי את ספסל הלימודים במשך 6 שנים, מ-ז' עד יב'. זו הייתה חוויה מרגשת מבחינתי לארח אותו בכיתה.
 

בסוף השיעור רוב הכיתה ויתרה על ההפסקה, ותלמיד אחד מבריק שחולם להקים סטארט-אפ הפך להיות חבר של דותן בפייסבוק.


הלאה: שיעור העשרה בהבעה על אהבה לשפות – חבר טוב, רן בולדור, תותח שפות שחי כיום בבייג'ינג ועובד עבור רדיו סין הבינ"ל סיפר לתלמידים על אהבתו לשפות ולימד אותם קצת סינית, גם כאן הייתי צריך לשלוח אותם הביתה, הם הסכימו לוותר על ההפסקה.












 

ואחרונים חביבים, שני "הוותיקים", שסיפרו לתלמידים היכן היו בדיוק בגילם, וכיצד הגיעו למקום שבו הם כיום:
א.      תום שרון, הממונה על הדסק הערבי  באתר האינטרנט של חדשות 2 – שני שיעורי Skype עד כה.
ב.       רועי קייס, החלוץ, הכתב לענייני ערבים של Ynet – 3 שיעורים עד כה.


תום שרון במהלך שיעור מדסק חדשות האינטרנט של ערוץ 2


רועי קייס בשיעור מהבית בכיתה ז'4




במקביל, הגשתי הצעת מיזם לוועידה ליזמות בחינוך בה התחרו 400 מיזמים מדהימים מכל הארץ. במיזם הצגתי רעיון להקמת אתר שישמש את כל המורים שישתמשו במתודה הזו, ישכללו אותה ויתאמו "אירוח הדדי" בכיתות שלהם. בנוסף לכך יכלול האתר גורמי ידע מהתחום האזרחי ומהאקדמיה שיצטרפו אף הם לפרוייקט: זמרים, שחקנים, אנשי תקשורת, ספורטאים, מדענים, אנשי עשייה חברתית וציבורית, סופרים, סגל אקדמי מהאוניברסיטאות.

במקביל פתחתי קבוצת פייסבוק בה מוצגים השיעורים. אם אתם עדיין לא שם, זה הזמן:





במהלך הוועידה, כמובן לשמחתי הרבה, זכה הרעיון במקום ה-3 המכובד בקטגוריית "המיזמים החדשים" (3 מתוך כ-180 פרוייקטים) ביחד עם עמיתי לתוכנית חותם, שגיא בן חור שזכה גם הוא במקום ה-3 עם הפרוייקט הנהדר "לעוף על זה". בין הפיינלסטים בתחרות היה גם הפרוייקט "בחירתו של תורם", עוד רעיון מצוין של ידידי למחזור ב' בחותם, יוגב חטינה.
 
פגשתי חברים נוספים בפרוייקט, מורים מדהימים מכל הארץ שעושים דברים מדהימים עבור התלמידים שלהם. כמו כן זכיתי להכיר מורים רבים כאלו עם סיפורים מרתקים שאת כל אחד מהם הייתי רוצה לארח בכיתה שלי.
כעת – אשמח להכיר גם אתכם, ושגם מורים אחרים יכירו אתכם.
אוקיי, בוודאי חלקכם עכשיו תוהים וחושבים לעצמם:
א.      המיזם מיועד למורים אבל איפה הם בפרוייקט?
ב.      זה יפה, אבל...
ג.        בבית הספר שלי אין ציוד לזה – איך אוכל לקחת חלק בפרוייקט?
ד.    איך יש לי זמן? אני מוכן להתארח, אבל לארח... לא יודע...
התשובות שלי הן כאלו:
תקופת ההרצה – ניסוי כלים
בתחילת השנה, גם אני בעצמי לא ידעתי עדיין איך מיישמים את הרעיון, והנחתי מראש שהרבה מכם יחושו סקפטיות – וייתכן שבצדק. רציתי לצבור ניסיון בנושא כדי לסייע לכם ולכן לאחר מכן לשלב את המתודה בכיתות שלכם. רציתי לטעות, ליפול, לשחק עם זה קצת. היום אני יכול לומר שיש לי הרבה יותר ניסיון בעניין, וכמובן – גם אני עדיין לומד את השטח.
הגדרת המשימות – מעכשיו, הבמה שלנו!
עד חנוכה הגדרתי לעצמי לקיים שיעורים עם גורמי ידע מהתחום האזרחי, משום שמרבית המורים חווים את קשיי ההתייצבות של תחילת השנה בדיוק בזמן הזה. תוסיפו לזה תקופת בחינות, מילואים של "עמוד ענן" (וגם לפני ואחרי). הבנתם אותי.
מעכשיו, זה אנחנו. אנחנו מכירים את הכתות, מבינים את הרעיון, ומוצאים דרכים ליישמו בכתות שלנו.
בעיית תשתית טכנולוגית? נמצא את הפתרון
אני מבין שבבתי ספר רבים התשתית הטכנולוגית רעועה, ולעתים אף אינה קיימת. יש פתרונות גם לזה. בעידן הטכנולוגי של זמננו, כל שצריך הוא הסכמה ונכונות להשתתף ברשת הזו. כל השאר שטויות. דברו איתי, אפשר למצוא פתרונות קלים: שימוש במתודה בקבוצות העצמה קטנות (5 על לפטופ אחד), "התארחות" בשיעור מהבית או מחדר המורים עם הלפטופ וה"Netstick" האישי שלכם, וגם – שריון מעבדת מחשבים לשם כך.
חוץ מזה, זכרו שאת המתודה יש לשלב בכיתה אחת לכמה זמן (נגיד פעם בחודש) לשם שמירה על עניין בכתות. האם לא תוכלו לשריין את חדר המחשבים שלכם פעם אחת בחודש?
מוכן להתארח, ובוודאי לארח
כל מטרת הפרוייקט היא להשמיש את המתודה בכמה שיותר כתות. זה עובד והתלמידים אוהבים את זה. אפילו בשיעורי ערבית, גם אלו עם הפטור רק שומעים שיש שיעור Skype ומוותרים על שוטטות בחוץ כדי להיכנס לשיעור.
מטבע הדברים, למרות הנכונות הרבה שאני רואה מצד מורים וגורמי ידע, לצערי הרב מאוד אני לא יכול לארח את כולם רק בכיתות שלי. יש לי כבר רשימה משלי, ואני כמובן משתדל כמה שיותר לשמור על המינון הנכון בין למידה בכיתות, לבין שיעורי Skype כתומכי למידה וכהעשרה.
לכן, אני מזמין אתכם ליצור את הקשרים בקרב קבוצת הפייסבוק שלנו ולהתחיל ליזום את השיעורים הללו ביניכם. משהו מסתבך? יש שאלה? אני כאן.
אתר האינטרנט
ברגע שיהיו כמה עשרות מורים שכבר משתמשים במתודה בכתות, אדאג להקמת אתר שישרת את כולנו וישמש פלטפורמה להרחבת הפרוייקט. יש משקיעים, יש מקדמים. כל מה שחשוב כרגע הוא הניסוי שלכם בכלי הפשוט הזה, ושוב – אני לשירותכם.  
שיעור Skype טוב – על מה מומלץ להקפיד?
א.      קביעת נושא השיעור: חשבו על הנושא שהייתם רוצים להביא לכיתה שלכם.
ב.      יצירת קשר: חשבו על הכיתה שלכם ועל המורים או גורמי הידע שלדעתכם יכולים להביא את המסר / הנושא הזה לכיתה. צרו איתם קשר מראש (מייל, פייסבוק, טלפון וכו').
ג.        בדיקת תקינות Skype: בין אם מהמחשב האישי או מהמחשב בחדר המחשבים בבית הספר, חשוב לקבוע מועד לשיחת תיאום קצרה בת 5 דקות. חשוב לשוחח גם על אופי הכיתה והנקודה בזמן בה בכוונת המארח לארח את המתארח.
ד.      מסגרת זמן ברורה: כדי שהשיעור לא יימרח, יש לקבוע זמן כניסה מדויק של האורח, וזמן לשאלות (חשוב חשוב חשוב! זכרו שהאינטראקטיביות היא קלף מנצח כאן). המלצה שלי: 15 דקות. אם אתם רוצים יותר, חובה יתרה לשלב תחנות עניין.   
ה.      שילוב מתודות מפעילות: שאלות לגירוי המחשבה, מצגות וסרטונים שתרצו לשלב או כל דבר אחר שיעניין את התלמידים.
ו.        משוב מהתלמידים: איך היה? מן הסתם לא הכל יהיה מושלם, אבל אנחנו בתחילת הדרך. את המשוב שלהם אנא הפיצו בקרב כל המורים. הלמידה הקבוצתית כאן היא אחד ממקורות הכוח שלנו!
ז.       לשיקולכם, שילוב השיעור כציון: אם אתם רוצים לשמור על "מתח לימודי חיובי", ניתן לשלב את תוכן השיחה – אם הוא קשור לנושאי הלימוד – כחלק מהמבחן, או לתת איזו משימה קצרה שתקבל ציון. אני לא חושב שתמיד יש בכך צורך, אבל – ייתכן שזה יכול לסייע בכתות מאתגרות יותר.
ח.      מול גורמי ידע מהאקדמיה והעולם האזרחי: חשוב להסביר קצת על הרעיון ולהשתדל לרתום אותם להמשך הדרך. כמו כן חשוב להבהיר להם שייתכנו שיבושים בתקשורת, ולבקש מהם להיאזר בסבלנות. יתרה מכך, ניתן לציין כי בגלל התשתית לעתים שיעור עלול להתבטל בגלל תקלות כאלו ואחרות. יש להכין את האורחים מבחוץ לכך.
 
לסיכום,
מהעבודה בשטח אני יכול לומר לכם שיש עניין גובר בפרוייקט: הן מצד מורים רבים, הן מצד גורמים בעולם האזרחי והן מצד גורמים שמוכנים לקדם את הפרוייקט. מעבר לכך, זוהי רק ההתחלה. הרעיון הולך ומתפתח, וזה קורה ויקרה בזכות דבר אחד: בזכותכם.
אני מזמין אתכם לקחת חלק ברעיון הזה, רעיון שמקדם את העוצמה והייחודיות הגלומות בכל מורה ומורה, ומעבר לכך – רעיון שיביא את העוצמה הגלומה בנו כמורים לידי ביטוי רב יותר. אני כאן לשירותכם ולשירותכן, להכוונה ולייעוץ.
צרו קשר: Tomerba312@gmail.com
Skype: tomer.baratz1
 
בכבוד רב וחנוכה שמח,
תומר ברץ
 
 
 
 

 
 
 
 

יום שלישי, 11 בדצמבר 2012

"שעה כשנה" – כיצד מבחן?


 בוקר טוב,

אתמול (10.12.12) השתתפתי בתחרות המרכז הארצי ליזמות בחינוך שהתקיימה בבת ים (תגידו מזל טוב, מקום 3 בקטגוריית "המיזמים החדשים" – יעני 3 מתוך 150-200).

אחד הנואמים הבכירים בטקס היה מטבע הדברים שר החינוך, מר גדעון סער. שר החינוך הציג משנה סדורה ובנאום יצא נגד הזרם "ההרסני" לדבריו במערכת החינוך שפועל נגד המבחנים במערכת החינוך, קרי נגד שיטות המדידה וההערכה.

"בלי המבחנים נקיים מדיניות במערכת החינוך מדיניות של בת יענה; רק הצבת יעדים מדידים יכולה להביא לשינוי". סער התייחס בדבריו לתופעות הלוואי של עניין המדידה כגון העתקות ולחץ שגוזל לילדים את הילדות כתופעות שאין בהן כדי להכתים את הכלל התומך במדידה והערכה במערכת.  (את דבריו המלאים ראו בכתבת כלכליסט: http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3590054,00.html).
דבריו גרמו אי נחת ברור באולם, ואחריו עלה לנאום פרופ' אמנון רובינשטיין, לשעבר שר החינוך, שהפליג בדברי השבח למורים, דיבר על הצורך לפתוח את המערכת, דיבר בגנות הצנטרליזציה ובשבחה של הדה-צנטרליזציה (יעני אנטי-ריכוזיות ושליטה של מערכת החינוך) וסחט תשואות רמות מכל היושבים באולם (אל דבריו: http://www.calcalist.co.il/local/articles/1,7340,L-3590061,00.html

שני הנואמים הבכירים האלה מייצגים שני צדדים למטבע. אמנם אני נוטה יותר לתמוך באמנון רובינשטיין, אך בואו נגיד לרגע את האמת: שר החינוך צודק מבחינתו. הוא אינו איש חינוך במקור, אלא איש ניהול. מבחינת כל מנהל, יהא מיקומו על מגזרו אשר יהא, ארגון שאינו בוחן את עצמו ואינו מודד את הישגיו – אינו מתפתח, אינו לומד. ביקורת (בונה כמובן) היא כלי לצמיחה וללמידה. כך גם בחינות. מבחנים הם אכן דבר חשוב וקריטי ועליהם להיות חלק בלתי נפרד מהמערכת.

הבעיה היא ששני הדוברים, כיאה לתפקידם (שר החינוך מחד גיסא והמשנה לראש המרכז הבינתחומי בהרצליה מאידך גיסא) דיברו כמתווי מדיניות וכמנהלים ופחות כאנשי חינוך.

במציאות כזו, תפקידם של אנשי החינוך ליצוק תוכן לדבריהם ופרשנות לאמירותיהם.

לכן חברים, חשוב ואף קריטי להדגיש: השאלה אינה "האם מבחן". השאלה הברורה שלא נשאלה וחייבת להישאל היא: "כיצד מבחן?". זהו לב העניין.

תפיסה אחת למושג "מבחן"
משום מה נוצרה אצלנו בראש תפיסה מסוימת של בחינה באופן אחד: שאלות כתובות על דף שעליהן אמור התלמיד למלא ולקבל על כך ציון. אנו מכניסים לתוכו חומר, הוא מוציא אותו במבחן. היום גם חלה התקדמות וניתנות יותר שאלות חשיבה. זו התקדמות מינורית. אז הוא יודע בכלי באופן מחשבתי בלבד בלי יישום אמיתי בשטח.

המבחן כמעצב המערכת והלמידה
יתרה מכך, אנו גם הפכנו את הבחינה לתכלית הכל ושמנו אותה בסוף התהליך (בחינות בגרות מגיעות בסוף השנה, בסוף התיכון) – המשמעות היא שכל המערכת מכוונת עצמה לפורמט אחד של ידיעה: שינון ומעט חשיבה וניתוח, ישיבה על הכיסא בכיתה במקום יציאה אל העולם. הרב שמעון וורניקר, אחד האנשים המופלאים שיצא לי לשמוע בחיי נאם גם הוא בוועידה. הרב מכהן כמנהל בית ספר ציבורי (ציבורי ציבורי – לא יהודי-אורתודוקסי דתי) והמודל המהפכני שלו פשוט מדהים. לא אכנס לדבריו כרגע כי הם מחייבים פוסט נפרד, אבל אגיד כי התפיסה של "תיקון עולם" שרווחת אצלו היא שנעדרת משיטת הבחינה העכשווית.

 
בקיצור נמרץ: המטרה שאליה צריכה להיות מכוונת הבחינה היא אחת: תלמיד יקר, צא אל העולם – הפוך אותו למקום טוב יותר עבורך ועבור הסובבים אותך.
 

כיצד עושים זאת? כיצד מגדירים את הבחינה מחדש או משתמשים בה בדרכים אחרות?

הבחינה ככלי ממשטר (הבעיה - וגם חוסר הצורך - בביטול הבחינות באבחה אחת)
כיום יותר ויותר מורים ובתי ספר מתחילים לעבוד בשיטת הפרוייקטים. זוהי שיטה נהדרת אך כל עוד הגישה של משרד החינוך תהיה אחת, היא תקשה על השינוי עצמו. עם זאת, חשוב לזכור שהמערכת כולה מורגלת לבחינות. באופן מסוים, הבחינות היום הם כלי למשטר את הכיתה, ופחות להעביר לה ידע. מפריעים בכיתה – בוחן. פשוט מאוד. הם כבר יהיו בשקט.

גם אם אנו שואפים להגדיר מחדש את מהות הבחינה, חשוב לזכור שאנו עובדים מול בני אדם שמטבעם שינויים לא תמיד עוברים עליהם בקלות. ביטול הבחינות באחת עלול (לא בהכרח כמובן) להוביל לקשיים בבית הספר ולהיעדר למידה. חשוב למצוא מתודה שתשתמש במבחן בתצורתו הישנה מצד אחד אך תעשה זאת בצורה מושכלת ולא תהפוך אותו לחזות הכל מצד שני.

 
אז כיצד עושים זאת?

"שנה כשעה" – לימוד ויישום

ישנן דרכים רבות להפוך את הבחינה לכלי אפקטיבי. אך לפני הכל יש להדגיש כמה נקודות חשובות:
א.      מטרת הלמידה – עידוד עשייה: למידה אמיתית צריכה לבוא לידי ביטוי במעשיו של האדם, בהתנהלותו בעולם.
ב.      סוף התהליך אקטיבי – לא פסיבי: המבחן בתצורתו הנוכחית לא יגיע בסוף התהליך, אלא תינתן משימה אקטיבית כלשהי.

החלק הראשון – מחשבה תחילה
בואו נסתכל רגע על שיעור סטנדרטי אשר לרוב הוא בנוי בסדר הבא: בתחילת השיעור מציגים את החומר התיאורטי, ובהמשכו – תרגול מעשי (פתרון תרגילים, שיעורי בית). כיצד ייתכן שמערכת החינוך עובדת באופן ששם דגש רק על חלקו הראשון של השיעור?

לכן שיטה אחת לעבודה יכולה לחלק את השנה, כמו שיעור, לשני חלקים – שתי מחציות: במחצית הראשונה ילמדו התלמידים את כל החומר התיאורטי שעליהם ללמוד. כל שיעור או שבוע ילווה בבוחן קצר שמטרתו לבחון את תמצית הידע של התלמידים. בחנים קטנים גם יחלקו את הציון של התלמיד ליותר חלקים ויאפשרו לו לצמוח. נפילה בבוחן אחד לא בהכרח תשפיע על שאר הבחנים. תסכימו איתי שכישלון במבחן אחד של 40% הוא נקודה כואבת גם אם הכרחית לעתים, אך אם נגבה זאת ב-60% נוספים של בחנים ממוקדים יותר, נאפשר לתלמיד אפשרות לתקן ולצמוח.

כך עד סיום המחצית הראשונה יידע המורה היכן עומדים התלמידים שלו מבחינת הידע הדרוש.
חלק מהמורים וודאי יאמרו: אבל איך נספיק את כל החומר? מה נעשה עם זה? אכן בעיה. אולם דווקא כאן השימוש בבחנים קטנים כל שבוע יהפוך את המבחן מכלי ממשטר לרצף של חוויות הצלחה, ואם נכשלת – אפשר לתקן. חוץ מזה, בעידן האינטרנט, חפשו אתרים שמאפשרים לתלמידים לתרגל חומר אחרי שעות בית הספר. שכל מורה יבחר את האתר שלדעתו עושה זאת בצורה הטובה ביותר. היסטוריה? "ישראל על הטיימליין". מתמטיקה? אתר "אני 10". אזרחות? "תמיד אזרחות" הנהדר... ועוד רבים וטובים. התלמידים מגיעים עם שאלות, לנו זה חוסך זמן ומאפשר להגיע ליותר תלמידים. אפשר אפילו שאם יש תלמיד שחזק בנושא מסוים, שיישב ויסביר לתלמידים אחרים את החומר.

 
החלק השני – סוף מעשה
בחלקו השני של השנה יקבלו התלמידים משימת חקר או כל משימה קבוצתית שבה יידרשו ליישם את הידע שלמדו בצורות שונות, כל מקצוע והנושא שלו. יש לעצב את המשימה כך שמצד אחד לכל אחד יהיו תפקיד אחר בה, אך מצד שני העבודה הקבוצתית היא שתקבע.

הציון הסופי של כל תלמיד יורכב מממוצע תפקודו האישי לעומת הציון הקבוצתי. כך למשל אם תלמיד אחד קיבל 90 בציון האישי, אך הציון הקבוצתי יהיה 70, ציונו הסופי יהיה – 80.
אני מאמין שכך ניתן להגיע לאיזון בין ההצלחה האישית של כל אחד לבין ההצלחה הקבוצתית. וודאי חלק יאמר שזה מצ'פר את החלשים ומקפח את החזקים. שכל מורה יעשה את האיזון שלו על פי כיתתו. שיתוף פעולה ועבודה קבוצתית הם משהו שאנחנו חייבים לקדם בכיתה כתפיסה ערכית.
סיפור אישי: בשנה שעברה לימדתי ערבית בכיתה ח'2 ועל אף היותם כיתה תוססת וקשה, נוצר בינינו קשר מיוחד. לאור הלמידה המהירה שלהם וההשתעממות, החלטתי בתחילת מחצית ב' לתת להם משימות מחקר על עולם הערבים והאסלאם: בני מיעוטים בישראל, ערים מעורבות, המהפכה במצרים, המהפכה באיראן, המהפכה בלוב, תורכיה בעידן החדש ועוד... את משימת המחקר יציגו כשיעור שהם יעבירו לכיתה.

כל שיעור היה צריך לכלול הקנייה של ידע ותרגול בדרכים שונות, כל אחד בדרכו, כל קבוצה בדרכה.  
את ההערכה בניתי עפ"י הפרמטרים הבאים: בקיאות בידע (30%), יצירתיות (30%), סדר וארגון (20%), עמידה מול קהל (20%). כל תלמיד קיבל את ההערכה שלו. אמרתי להם שהם יצירתיים – אז שיזרמו עם התרגולים.

היה מדהים: קבוצה אחת עשתה חפש את המטמון בנושא ערים מעורבות וערביי ישראל, והשנייה "אחד נגד 100" על המהפכה באיראן, ושלישית נסעה לכפר דרוזי לראיין חבר טוב של אבא של אחת המשתתפות בקבוצה על חיי הקהילה שלו, ורביעית הביאה מרצה מהעדה הבדואית שירצה לתלמידים על חיי היומיום שלו כאזרח המדינה וכבן לעדה הבדואית.
אחד התלמידים (תלמיד קשה ומורכב אבל עם לב מדהים) שהתקשה בערבית לאורך כל השנה וכבר התייאש, קיבל 98 כי הצטיין בעבודה הקבוצתית וגם נמשך להיבט ההיסטורי של תחום הערבית ופחות לשפה עצמה. הוא גילה בקיאות נהדרת בחומר וכושר מנהיגות. לאחר שקיבל את הציון הוא התקשר לאבא שלו באותו רגע מרוב התרגשות. עד היום כשאנו נפגשים הוא מזכיר לי את זה. אמנם המערכת דרשה שאבחן את התלמיד בפורמט הישן, אז עשיתי זאת. אולם סידרתי את הציון כך שהעבודה תשקול 20% מהציון הסופי. אני חושב שזאת התחלה יפה.

אין עוד מקומות שאפשר לעשות בהם את זה? בטוח שכן.

 ועוד משהו – בחינות המיצ"ב

אני לא באמת יודע אם המיצ"ב עוזר במשהו או לא, אבל בואו נגיד שכן.  זה עוזר לדירוג האשראי של המדינה, זה מעודד השקעות וכאלה. סבבה.  3 בחינות מיצ"ב בשנה בנושאים שונים, ובחינות טרום מיצ"ב בתוך בית הספר מלבד המבחנים הרגילים – זה טירוף של בחינות. אני בעד צמצום העיסוק במיצ"ב והפסקת הפיכתו ללב העשייה הבית ספרית. אמנם ייתכן שהתלמידים יילחצו יותר, אך ייתכן שפחות. גם אם כן, זה יהיה לתקופה קצרה יותר וגמרנו. יתרה מכך, הכל תלוי גם מה ישדרו להם המורים. תעשו, תצליחו, ונוכל להמשיך בלמידה שלנו. קשה לי עם המצב שבו התלמידים משותקים חצי מהשנה בגלל ערימות הבחינות. בחינה היא דבר חשוב, אך במידה.

הצעות לייעול:
א.  מיצ"ב בשיטת פסיכומטרי: יום אחד בשנה – מבחן בעל 3 חלקים: אנגלית, מדעים, מתמטיקה. שעה וחצי לכל חלק, חצי שעת הפסקה בין החלקים.
ב.  3 ימים ברצף לקראת סוף השנה / אחרי פסח: יום אנגלית, מנוחה בבית; יום מדעים; מנוחה בבית; יום מתמטיקה; מנוחה בבית. בסוף השנה גם כך אווירת הלמידה יורדת. אפשר מיד אחרי פסח לעשות את המבחנים ולאחר מכן – פרוייקטים בכל המקצועות.


לסיכום
אין לי שום בעיה עם עניין המדידה וההערכה. זה דבר בלתי נמנע ואף מתחייב. השאלה היא כיצד עושים את זה ועל מה נותנים ציון. לצד משקל משמעותי לידע ניתן לתת ציון גם לעבודת צוות, גם ליצירתיות ולעוד היבטים של התלמיד. במקום מבחן בכתב נגדיר מבחן במעשה, וחישוב הציון של המבחן ישתנה בהתאם.

למידה פסיבית וחסרת אקטיביות אינה מפתחת את הלומד ואינה מאפשרת לו לבדוק כיצד להשתמש בידע כדי לשפר את עצמו ואת סביבתו. בהרצאתו מעוררת ההשראה בכנס של יעקב הכט "חינוך לחדשנות בסביבה משתנה" הוא ציין כי אחת הסיבות שישראל מובילה בעולם בענייני סטארט-אפ אינה מערכת החינוך אלא...צה"ל. כן, צה"ל. שם הצעירים מקבלים אחריות, עובדים בצוות, מפתחים רעיונות חדשים, מתמודדים עם כשלונות באמת, מיישמים ידע שרכשו במהירות. למה לחכות שהצבא יעשה את זה? למה לא אנחנו?

 חומר למחשבה.
חנוכה שמח.
 

 

 

 

 

 

 

  

 

 

יום שני, 10 בדצמבר 2012

פוסט בנימה פוסט-נוסטלגיסטית


האמת היא שפשוט התחשק לי לכתוב.

בתקופה האחרונה מתערבבים לי כל כך הרבה דברים, וכל פעם אני עוצר לרגע ומנסה לסדר לי אותם בצורה מסוימת, כזו שתחלק את הפוסטים באופן נושאי, אבל אני לא מצליח. שנייה לפני שויתרתי אמרתי לעצמי שאולי פשוט אכתוב. מה שייצא – ייצא.

חגגתי 30 לפני כמה ימים. כן, תגידו מזל טוב, אושר ובריאות, הגשמה והצלחה – אני אצטרף יחד אתכם לברכות האלו ואוסיף אמן לסיום סיומת. לא התכוננתי לזה, זה פשוט הגיע, וגם התאריך העברי כבר עבר כך שאין לי במה להיאחז. אני שם. העשור הרביעי לחיי.

בתחושה נונשלנטית חיצונית הגעתי בבוקר יום ההולדת לעוד יום עבודה בבית הספר. שיעור ערבית בכיתת החינוך שלי, שהוסב בן רגע ל... מסיבת הפתעה. כן, הם הפתיעו אותי: בלונים, ברכות, כרזות, עוגות (לא מספיק לטעמי, יכלו להשתדל יותר בקטע הזה...) והרבה רעש. היה קשה להרגיע אותם אחר כך, אבל... יצאו גדולים. חנפנים... ;)

היה משהו בהתרגשות שלהם שקצת החזיר אותי לאחור.

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען; אלא תלדות יעקב; יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן והוא נער, את בני בלהה את בני זלפה נשי אביו; ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם; וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים".

זוהי הפתיחה של פרשת בר המצווה שלי, אי שם בסוף שנת 1995, חודש אחרי רצח רבין, בדיוק עברנו לבית החדש, גשם זלעפות בחוץ ערב לפני בוקר העלייה לתורה – ובבוקר עצמו יום אביבי לחלוטין. כן, נסו אותי, אני עדיין זוכר את הלחן ויודע לזמר את הפרשה. ההפטרה, דרך אגב, מספר עמוס.

הפתיחה הזו שימשה אותי כדי למסד משהו חדש בכיתה. השנה החלטתי שבסוף כל שבוע בשיעור תרבות ישראל נבדוק למי יש בר מצווה. אחד התלמידים הכין לוח פרשת השבוע מושקע ובו שמות בני הכיתה עפ"י פרשות. כל שבוע החוגג הטרי עומד מול הכיתה ושר את הקטע שלו. מישהו אחר מביא עוגות ואני מקפיד לברך אותו לרגל האירוע (את הקורא, אבל גם מביא העוגה זוכה לפרגון). קבלת שבת עם עולה לתורה. עם כיפה או בלי כיפה – יבחר הילד. אבל איך גורמים להם לעשות את זה? זמרים גדולים הם לא. אז שרתי אני קודם, עם הלחן, עם הסלסולים – בעיקר עם המבוכה. משהו שם נפתח. היום כבר אין לאף אחד בעיה עם זה. הם מזמרים בכיף ובחיוך. הכיתה מכבדת, יש מחיאות כפיים וכמובן... עוגה.... כבר אמרנו?

בכל פעם שתלמיד עומד ומקריא את הפרשה שלו אני תופס את הפינה הקבועה שלי בכיתה ומסתכל בו, על שפת הגוף שלו, על הגמגום הזה והזיופים הקלים (או הכבדים) ועל התהליך הזה שהם עוברים. לא אחת אני מרגיש פתאום קצת מחנק בגרון, משהו של התרגשות, קול קורא מהעבר.

הילד הראשון שאיתו ניסיתי את זה היה יוסי, תלמיד כיתה ז' בשנה שעברה במהלך שיעור הבעה. הם היו כיתה טובה, דיברנו קצת על טקסטים תנ"כיים, משם התפלפלנו על פרשת "יתרו" ויוסי אמר לי שזו הפרשה שלו. הצעתי לו שישמיע לנו את מה שלמד אצל המורה לקראת בר המצווה.
בתחילה התבייש לקרוא, אבל אחרי שאני התגברתי על המבוכה שלי וזימרתי, הוא מילא את חלקו בעסקה ושר גם הוא. מעולם לא שמעתי כזו דממה בכיתה. האקוסטיקה של הכיתה הייתה מושלמת, וגם הקול של יוסי שזימר וזימר וזימר.... ליאת עמיתתי ללימודי אזרחות ציטטה באוזניי פעם את דבריו של מרטין בובר על הניצוץ האלוקי בין המורה לתלמיד שהוא בעצם תמציתו ומהותו של תהליך החינוך. כשיוסי זימר את ניצני בגרותו - הניצוץ הזה היה שם. בגדול.

בשלב מסוים החלו להיקוות לי דמעות בעיניים. מראות מגיל 13 החלו לרוץ מולי: מרוצי אופניים ומשחקי כדורסל, מסיבות כיתה וביקורים אצל סבא וסבתא ז"ל, ארוחות משפחתיות עם חברים וקרובים שכבר אינם פיזית אך הינם ברוחם, משחקים של מכבי בחמישי בערב, ניסיון ראשון בכתיבת אותיות בערבית, סדרת נכשלים ראשונה במתמטיקה (מתוך סדרה של סדרות נכשלים) ההבנה הזו שדווקא יש משהו מעניין בבנות המין השני, ובעיקר – חנוכה, יום הולדת משותף לי ולסבא ז"ל, והאור של החנוכייה שאותה היינו מדליקים ביחד ושמילא את כל סלון ביתם הקטן של סבי וסבתי בחורף הגשום במושב משמר השבעה.

תומר, אפשר לצאת לשירותים?

המחשבות נפסקו לרגע. אני כאן שוב, הכיתה שלי והשלפוחית הרגיזה של שמעון (השם האמיתי שמור במערכת). כן, אתה יכול לצאת.

הרגעים האלו בסוף כל שבוע מעלים בפי מעין טעם חמוץ מתוק כזה, טעם של עולם ישן שהולך ונעלם, טעמו של מחזור החיים ההולך ונע ללא רחם קדימה וגם... טעם של עוגת שוקולד איכותית שאחד התלמידים או אחת התלמידות הכינו.

אולם עם הגעתו של חנוכה מזכירים לי הנרות גם את מה שהעולם הישן השאיר לנו, את הרגעים הנעימים שישנם, רגעים של צחוק אמיתי, של מילה טובה, של מעשה חברות, של התבגרות והשתנות, של אהבה, ובכלל - את הדברים היפים שעבורם, בגללם ובזכותם אנחנו מי שאנחנו. כל רגע בכיתה מזכיר את זה, גם כשלפעמים קצת קשה. וכשחנוכה מגיע, איך אפשר שלא ליהנות מהאור הזה?

"צריך שכל איש ידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר

ואין נרו שלו כנר חברו, ואין איש שאין לו נר

צריך שכל איש ידע ויבין שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים

להדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו".

שפיץ הרב קוק הזה.

חנוכה שמח!