השנה, איכשהו,
התחלתי ללמוד לתואר שני בניהול וארגון מערכות חינוך. איכשהו. עם כל המשימות,
הבחינות, הריצות, מסיבת הסיום, פרוייקטים וקיום חיים אישיים, המשימות של התואר
השני תופסות אותי תמיד לא מוכן. אבל מסתבר שאלו לא רק המשימות של התואר.
לפני
שבועיים יצאנו, מטעם המחלקה, לסיור בכמה בתי ספר בעלי גישה חינוכית שונה מהנהוג
במערכת הציבורית – בתי ספר סביבתיים, בתי ספר דמוקרטיים או בגישת מונטסורי ובית
ספר אחד ללקויות למידה.
היה סיור ממש מעניין. פגשנו אנשי חינוך אמיתיים, שמסורים לעבודתם ולתלמידים שלהם, וראינו ילדים
מתרוצצים בין מרבדי דשא רחבים, משחקים ונהנים. אחרי כמה שיחות, שאלות ושיחות של
מבוגרים על חינוך, היינו אמורים לסייר ברחבי אחד מבתי הספר. אז עשינו את זה,
הסתובבנו קצת, ואז התיישבנו על אחד הספסלים. היה חם. ממש. מהנקודה שבה ישבנו בצל
הסתכלתי על הסביבה.
עם כל
היופי והפסטורליה משהו הציק לי.
ישבתי עם
עצמי וניסיתי להבין מה. אחרי כמה דקות הבנתי. הרי אני מגיע מבית ספר אחר, שבו לומדים
ילדי עולים משנות ה-50 וה-60, תלמידים רבים שהם דור שני לעולים מאתיופיה ומרוסיה.
זה אולי לא פוליטיקלי קורקט לכתוב, אבל ממש חיפשתי תלמידים שנולדו למשפחות עולים,
או – בואו נגיד את זה תכל'ס – כאילו עם גוון עור קצת כהה יותר. האמת, לא מצאתי.
אולי הם היו בדיוק בשיעור, אולי במקום אחר. ניחוש פרוע שלי: הם פשוט לא נמצאים
בבית הספר. העלויות של בית הספר והמיקום מונעים את ההשתלבות שלהם במקומות האלו.
זה לא
חדש. פערים חברתיים היו במצרים העתיקה, ברומא, ובכל מקום. ספרים ומאמרים רבים (שלעתים העדפתי לקרוא תקציר שלהם) מנתחים את עד דק. אולם הסיור הזה גרם לי
בפעם הראשונה להרגיש את הפער בצורה חזקה יותר. התלמידים שאיתם אני עובד ביומיום לא
נמצאים במקומות הפתוחים, הפסטורליים, הדמוקרטיים, הפרטיים מסיבות כאלו ואחרות.
וזאת עובדה.
חשוב לציין
שלכל גישה יתרונות וחסרונות. לחינוך הדמוקרטי יתרונות רבים ומגבלות, כך גם לחינוך
הסביבתי, ובוודאי שגם החינוך הציבורי - כמו לכל דרך חינוכית.
חוץ מזה,
המצב הקיים לעתים מנציח את עצמו. בתי הספר האלו פרטיים וצריכים לממן את עצמם, או פשוט ממוקמים בישובים
מבוססים. תלמיד או תלמידה ממשפחה קשת יום לא יכול להרשות לעצמו חינוך כזה, בכיתות
קטנות עם יחס אישי יותר.
בנוסף
לכך, היום דווקא מערכת החינוך הציבורית, בגלל ענייני הפרטה, ופתיחת אזורי רישום,
וניהול עצמי מאפשרת כניסה של שיטות חינוך חדשות לאזורים שונים (כמובן בלי לוותר על
מדידה בלתי פוסקת, מעין ניסיון לייצר תחושה דמוקרטית עם מטרות מוגדרות מראש –
ציונים והישגים). ועדיין, ילדי המעמד הבינוני ומטה לא יוכלו להרשות לעצמם להיות
חלק מהמסגרות הייחודיות האלה.
לא
יכולתי להתעלם מהאבסורד שבעניין: בתי הספר שמתגאים בתרבותם הדמוקרטית ו/או שיתופית
ו/או סביבתית, במכוון או שלא במכוון, כוללים דמוקרטיה למעמדות הגבוהים בלבד. פוליס
יוונית חינוכית בת זמננו. אני מניח גם שלמידה כזו יוצרת "מזל" אחר בחיים, קארמה מסוג שונה: קארמה פוליס. חוץ מזה, חלק ניכר משיטות הלימוד מבוסס, בין היתר, על תפיסותיו ותורתו של יאנוש קורצ'אק הענק, מבלי
לציין פרט קטנטן – קורצ'אק קיים את השיטה שלו בבית יתומים, בחברת הילדים שבורי הלב
וחבוטי החיים.
אבסורד
מספר 2: כתומך מרכז – שמאל לא יכולתי להתעלם מכך שיש בקרב בוגרי מערכות החינוך הייחודיות הללו מותחי ביקורת על העולים וילדיהם. הביקורת אומרת כמובן שתומכי הימין המסורתיים
לא מבינים שהגישה הכלכלית – חברתית של הימין "דופקת אותם". תסריט אפשרי
בהחלט: אחרי שהם מסיימים לדון בכובד ראש על הנושא עם חבריהם באיזו ארוחה מפנקת על
כוס יין, הם שולחים את ילדיהם לבית ספר ייחודי שיאפשר להם חינוך איכותי, חינוך שסגור דה פקטו בפני מצביעי הפריפריה - עוד תוצאה של השיטה הקפיטליסטית שהם עצמם נהנים ממנה.
אבסורד
מספר 3 הוא זה: מדינת ישראל העלתה מסיבות שונות לארץ יהודים שביניהם היו כאלו
שהגיעו מסביבה חקלאית לחלוטין, שחיו את הסביבה הטבעית שלהם, הקימו בתים מקני סוף,
ידעו להרגיש את האדמה וחיו בשכנות – טובה או פחות – עם חיות בר טורפות. האנשים
האלו הועברו לשכונות עירוניות סגורות, וזוכים בפומבי או בשקט ליחס מתנשא על החינוך הסביבתי "הפרימיטיבי" שקיבלו
כמובן מאליו – אותו חינוך סביבתי שהיום הוא נחלת המעמדות הגבוהים בישראל.
אז כן,
זאת ישראל 2015, או העולם 2015 והמצב רק יילך ויחמיר ואין מה לעשות – תמיד זה היה
כך. אולי יש גם כאלו שיגידו שזה בסדר – שלמדינה צריכות להיות אליטות מסוימות.
הבעיה היא שהאליטות האלו מגדירות מי משתייך אליהן עוד לפני שנולד – וזה הרבה פחות
תלוי במעשיו.
וזאת
בעיה. לא רק שלי, לא רק של ילדי העולים. זאת בעיה של כולנו.
ואם זה
לא מספיק – אם עוד לא קראתם, קחו עוד כמה דקות לקרוא את הכתבה הבאה:
