פרטים עלי

התמונה שלי
מחנך ומורה לאזרחות ולהיסטוריה מטעם תוכנית "חותם", מלמד בתיכון אורט רמת יוסף, בת ים.

יום שני, 21 בינואר 2013

החינוך כמקדם הטכנולוגיה



רס"ב גבריאל שוקרון הוא אחד האנשים החשובים במדינה. כוכב אחת הסדרות היותר סרקסטיות שהיו בישראל, מ.ק. 22, שומר על בסיס טילים גרעיניים, אחד משיאי הקידמה הטכנולוגית הישראלית, בבסיס סודי בדרום הארץ. בדיבובו הקורע של אלברט אילוז, הוא הצליח להוציא ממני לא אחת חרחורי צחוק מתמשכים והרבה חומר למחשבה על סטריאוטיפים בישראל בת ימינו.

ככה זה היה פעם, ובעיקר איפשהו בימי המלחמה הקרה. עוצמה גרעינית נחשבה אז, ונחשבת גם היום, ליתרון טכנולוגי עצום המקנה למדינה המחזיקה בו כוח מול מדינות אחרות. באופן די אבסורד, האנושות יצרה לראשונה את היכולת להשמיד את עצמה (כמה פעמים), והיא רואה בזה נכס. מוזר. בעיניי זה נראה פחות נכס, יותר נאחס.
גם אז, הפיתוח המדעי טכנולוגי שירת מטרות צבאיות, ורק לאחר מכן החל המעבר לשימוש באנרגיה גרעינית לצורכי שלום. הצבא הוא שהוביל את הפיתוח המדעי – טכנולוגי. יש לציין כי בשלב מסוים המדענים ניסו להתריע על הסכנות המוסריות הגדולות שגלומות בנשק הזה, אבל המערכת הבירוקרטית הצבאית המסועפת הייתה חזקה יותר. מרגע שנוצרה, נראה כי יצרה דטרמיניזם טכנולוגי חסר מעצורים, מעין חיה שצריכה להשביע את רעבונה.

גם האינטרנט, ראו איזה מקרה, התפתח בתחילה כרשת מחשבים פנים-צבאית שנועדה לשרוד – נחשו מה – מתקפה גרעינית. בעולם של המלחמה הקרה, שפועל על פי היגיון הובסיאני, הצורך הדוחק הראשוני הוא הגנה עצמית, והוא שהוביל את הקדמה הטכנולוגית. התגליות המדעיות נותבו במהירות לשדה הקרב. זה המקום להזכיר גם שאלפרד נובל היה קודם כל ממציא הדינמיט.
הלכה לה המלחמה הקרה. את מקומה תפס היגיון חד מעצמתי קפיטליסטי עסקי תחרותי. פתאום, לצד הצבא כמוביל טכנולוגיה, החל העולם העסקי ליצור צורך גובר במתן פתרונות טכנולוגיים שונים. בעולם עסקי גלובלי שעובד בקבועי זמן מהירים פי כמה, היה צורך במערכות מידע ותקשורת חדישות, מהירות ויעילות יותר כדי לצעוק לתוך המדונה עם האוזנייה: "תמכור הכל, דוד, אני אומר לך, עכשיו תמכור, עוד רגע זה צונח לא שווה לך שקל!". כך נותבו פיתוחים טכנולוגיים שונים לטובת העולם העסקי, ודווקא משם – בצורה מעניינת – אלו עברו אל תוך העולם הצבאי. מדינות שונות עושות מיקור חוץ (Outsourcing) לתוכנות ניהול ידע ומייבאות אותן מהעולם העסקי על שלל פיתוחיו הטכנולוגיים.

ומה בכיתות? לוח וטוש.

150 שנה, שתי מלחמות עולם, מלחמה קרה של למעלה מ-40 שנה, הקונגרס הציוני הראשון, הצהרת בלפור, הספר הלבן של פספילד, מדיניות הנא"פ של סטאלין, השואה הנוראית, החלטת החלוקה, מלחמת העצמאות, מלחמת קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמות יום הכיפורים, חרם הנפט, מלחמת האזרחים בלבנון, שלום עם מצרים, שלום עם ירדן, נפילת מסך הברזל, נפילת מגדלי התאומים, גלעד שליט נחטף, גלעד שליט חזר.... ושיא הקידמה: מלוח וגיר, אל לוח וטוש מחיק. מטורף! ומעבדות מחשבים – כל כך תחילת ניינטיז.
בעוד הביטחון והכלכלה העצימו ולעתים ממש יצרו צורך מדעי וטכנולוגי, החינוך – שאנו תמיד מפליגים בשבחיו ומדברים על חשיבותו כמרפא החברה ומקדם האדם, בכל הקשור לקדמה הטכנולוגית (או לפחות כך זה נראה אצלנו) נדחק איכשהו הצדה והסתפק בשאריות של הצבא והעסקים. באופן כללי יש לי מן איזו תחושה שהחינוך תמיד רודף אחרי האירועים ולא מוביל אותם. החינוך מנסה יותר לתווך את המציאות לתלמידים, אך פחות ליצור אותה. הוא מתמקד "בהווה", בלי לדעת שהוא בעצם מתמקד בעבר. חלק מהמורים מתפלאים שהתלמידים של היום פשוט "שולטים במחשבים שזה משהו!" (במבטא פולני) אבל האמת היא שהם לא "שולטים במחשבים". הם פשוט חיים את החיים במאה ה-21.
על פי הידע המצומצם שלי, נראה לי שכמות הפעמים שמוצר טכנולוגי חדשני עלה ביוזמת מערכת חינוך כלשהי היא מצומצמת מאוד (ואשמח לשמוע שאני טועה). לי נראה שזה קורה הרבה פחות, אך זה מתחיל לתפוס תאוצה. יש כאלו שמדברים על שיתוף פעולה, על רצון לקדם רעיונות גדולים, על חינוך פורץ גבולות, ולצורך זה משתמשים בכלים שנוצרו עבור מטרות עסקיות או אזרחיות – ומייבאים אותם אל תוך מערכת החינוך. אם אכן אנו עוברים לעידן הידע, האם לא מן הראוי שהחינוך יגדיל את הנתח המזערי שלו בהובלת שינויים טכנולוגיים ובהנחלתם לתחומים האחרים? מה שמשעשע ומדהים בו זמנית הוא שיישום אחד פשוט שנבנה בתוך מסגרת חינוכית – אקדמית (ובכלל למטרה חברתית מובהקת), שינה לחלוטין את כל העולם: קוראים לו פייסבוק.

אז אולי הגיע הזמן שאנשי חינוך יפנו בבקשות פיתוח וייצור לחברות טכנולוגיות שונות, יחשבו קצת קדימה ביחד עם התלמידים מה יהיה העולם בעוד כמה שנים, ייזמו פיתוח של כלים חדשניים, יצרו שילוב בין חברות טכנולוגיות שונות כדי ליצור מוצרים משולבים שמתאימים לחינוך במאה ה-21, וכן יזרזו פיתוח של אמצעים מסוימים ע"י יצירת ביקוש לכך בשטח. אם עובדים לפי הראש של העולם העסקי – אולי ברגע שכמות גדולה של בתי ספר דורשת מוצר מסוים שאינו קיים או פועל בגרסת ביתא, החברות העסקיות כבר יתחרו ביניהן מי תבנה אותו בצורה הטובה ביותר. זה יכול להתקיים, ואף קיים כבר - אך לא מספיק. חשוב להדגיש כי האקדמיה הייתה דווקא זרז לפיתוחים טכנולוגים, ולכן אני דווקא מתייחס כאן לחלק של החינוך הציבורי בעניין. 

איכשהו, תמיד כשמדובר בפיתוח טכנולוגי חדשני שהומצא ע"י תלמידים או למען תלמידים, הידיעה תופיע באמצע העיתון, או בסוף המהדורה, עם נימת הפתעה בקולה של יונית לוי - כאילו אנחנו לא באמת ציפינו שזה מה שייצא מהמערכת.  אם אנחנו באמת מחנכים ליצירתיות, ליוזמה, לחשיבה ביקורתית ומציאת פתרונות במציאות משתנה - פיתוחים כאלו צריכים להיות עניין שבשגרה, וגם מקור לגאווה.

בכלל, ככל שעובר הזמן אני מוצא את עצמי משתאה מול רעיונות מקסימים שבאים מצד התלמידים שלי, דברים שמבוגרים "שקולים ומנוסים" היו פוסלים במחי יד. בואו לא נטעה, לילדים האלו אכן יש עוד הרבה מה ללמוד על העולם, אבל לנו יש לא פחות ללמוד מהם. ניסיון יכול ליצור יתרון - אבל מצד שני, גם קיבעון.
אני באופן אישי מאמין שלשם ראוי לשאוף. במקום שההיגיון הדורסני יוביל את הפיתוחים הטכנולוגיים (בין אם בשדה הקרב ובין אם במגזר העסקי), הייתי שמח לראות מקום רב יותר של החינוך השואף לשיתוף פעולה ולעבודת צוות אשר מוביל ומוליד פיתוח טכנולוגיה ברוח זו. 

יום שבת, 12 בינואר 2013

תנו לשהות בשקט (על הקשר בין "אופק חדש" לכריתת יערות הגשם בברזיל)



בתקופה האחרונה המייל שלי וגם דף הפייסבוק מלאים בכל מיני תהיות ו/או כעסים ו/או ייאוש אל מול הרפורמות החדשות של משרד החינוך "אופק חדש" ו"עוז לתמורה".

אני מודה שאני לא בקיא עד לפרטי הפרטים בשתי הרפורמות האלו, אבל נדמה לעתים שאם אינך בקיא ברזיהן, אינך יודע בדיוק מה מגיע לך, וסביר להניח שלא תקבל את המגיע לך, כאשר גם המגיע לך אינו מובן מאליו ולעתים כלל אינו מגיע אליך.

מבולבלים? גם אנחנו.

מהמידע שאני מכיר, המורים אמורים לעבוד יום עבודה מלא (או משהו שקרוב לזה) על ידי הוספת שעות שהייה בהן יוכלו לבדוק מבחנים ולעשות את כל מה שהם היו אמורים לעשות בבית, ולצד זאת - שעות תגבור פרטניות לתלמידים (וגם כמה שעות נוספות במחצית 18, לפחות כך באופק חדש, שכוללות ישיבות שאינן מן המניין וכו').
בקיצור, משרד החינוך רוצה לרווח את המערכת עבור המורים כך שיוכלו לעשות חלק ניכר מעבודתם בבית הספר ולכן גם לקבל על כך שכר גבוה יותר. על הדרך הם גם יוכלו לתגבר תלמידים במקצועות השונים וגם התלמידים ייצאו נשכרים מכך. כמו כן, תחייב המערכת את המורים לצאת להשתלמויות (כי כולנו רוצים מורים שהם מומחי תוכן ומתלמדים) וכך גם תוכל להעלות להם את דרגת השכר בהמשך. פייר, נשמע טוב. למה לא? אני בהחלט תומך. אלא שכולם יודעים שבסופו של דבר, זה די מקרטע, לפחות כרגע. למה?

כולנו יודעים שעומס העבודה שנמצא על מורה חורג לחלוטין משעות השהייה שיש לו בבית הספר. כמות הבחינות, הטיפולים שמורה צריך לבצע, קל וחומר אם הוא מחנך, חורגים הרבה מעבר לכך. אבל אתם יודעים מה? בסדר, נגיד ששעות השהייה אמורות לצמצם את כמות העבודה בבית. קיבלתי. הבעיה מתחילה עוד הרבה לפני כן כי תכל'ס - כמעט שאין לאף אחד מהמורים שעת שהייה אמיתית.

במהלך החודש האחרון, ביום רביעי אחד, מצאתי את עצמי פשוט יוצא מהכלים במהלך "שעת שהייה" שהייתה לי. זו השנה הראשונה שבה אני מחנך כיתה, והכיתה שלי חזרה לא משהו מחופשת חנוכה. בסדר, קורה, מתפקידי להחזיר אותם לתלם. מעבר לכך, רציתי לנצל את שעת השהייה כדי לשוחח בדחיפות עם אחת מתלמידות הכיתה שלי שעוברת תקופה לא קלה, אך באותו רגע קיבלתי הנחייה למלא טפסים מסוימים – בכתב יד – כן, בכתב יד – לקראת וועדות פרט שמתקיימות בקרוב. ערימה של טפסים. זמן לא רב לפני כן פנתה אליי רכזת "אופק חדש" בתהייה למה אני לא ממלא את טופס השעות הפרטניות שלי, וחוץ מזה – אל תשכח למלא גם טופס השעות הנוספות שלך. לא השעות הפרטניות, השעות הנוספות – זה טופס אחר לגמרי! אה כן, ואתה מגיע להשתלמות תרבות ישראל ב-15:00.. נכון? ולהשתלמות ביום רביעי...אל תשכח.... רגע, ויש לכם פגישה של המחנכים ביום חמישי גם... וגם טפסים של הזדמנות שנייה, שהתלמידים יגישו לך....ו....

חלאס!

זאת הבעיה האמיתית, או לפחות חלק ממנה: הרפורמה אולי מתכוונת לסייע, אבל היא מגיעה עם מערך תיעוד בירוקרטי מיושן ומסורבל שפשוט לא מותיר למורים כמעט שום שעת שהייה פנויה. כמות הטפסים שצריך למלא די גדולה, ואני מודה שבנקודה מסוימת – פשוט התייאשתי מהניסיון לרדוף אחרי 18 השעות הנוספות שמגיעות לי. תוסיפו לזה את כל ההשתלמויות שיש למורים על חשבון שעות השהייה האלו, ועוד טפסים מקומיים של כל בית ספר, ועכשיו אמרו לי באמת: האם באמת הרפורמות האלו משיגות את מטרתן? האם עובדת היות המערכת מיושנת בחלקה, לצד העומס הרב של הבירוקרטיה שנלווית לרפורמות, לא מסרסת אותן ואינה מאפשרת להן לממש את תכליתן?

אז התעצבנתי, כן. המאה ה-21, ומחשב יכול לעשות פעולות מאוד פשוטות שיכולות לעזור לכולנו באמת. לשמחתי, לא התעצבנתי לבד, והטרוניות של כמה מעמיתיי להוראה בבית הספר לא נפלו על אוזניים ערלות. מצאתי צוות קשוב שמוכן להזיז עניינים, לרבות רכזת "אופק חדש" שנרתמה למאמץ, ואני יודע שזה לא טריוויאלי בימינו. כיום אנחנו בתהליך של מחשוב הטפסים השונים, והזנת פורמטים חדשים למערכת המשו"ב כך שהמורים לא יצטרכו לכלות את זמנם במילוי טפסים ובמרדף אחרי השכר שלהם.

בכלל, אני חושב שצריך להוציא את הדפים והטפסים אל מחוץ לאופנה, ואולי רק להדפיס איזה עותק מכל מסמך לשם הגיבוי. אנחנו מדברים על חינוך לקיימות ומטיפים לשלום עולמי ולאיכות הסביבה וכל זה? תגידו, כמה עצים נכרתו בשביל "אופק חדש"? רק הטפסים על השעות הפרטניות שווים ל-10 יערות גשם באמזונס.

מעבר לכך גם גיליתי שמערכת משו"ב, זו שאנחנו עובדים איתה לפחות, די מוכנה להקשיב להצעות ייעול ולקדם דברים. מן הסתם, האינטרס שלהם כמוצר הוא להתייעל, אחרת המערכת לא תהיה רלוונטית. אני חושב שיעשה טוב משרד החינוך אם יקצה צוות מחשוב שיעבוד מול תוכנות הבקרה השונות בבתי הספר כדי להכניס את כל הטפסים הכרוכים ברפורמות לתוכנות האלו, וכך לאפשר למורה להוציא את התדפיסים הרצויים בכמה קליקים, ומקסימום המורה יידרש להוסיף איזו הערה מילולית חופשית בצד. אם הרבה מורים יעלו את הצורך הזה מהשטח, אני מאמין שיימצא לו פתרון.

יש בעיות? מורים נתקלים בקשיים? אם באמת אכפת למשרד החינוך מהמשכורת של המורים, שלא ייתן להם לרדוף אחרי הכסף. אם מישהו שם באמת רוצה לחייב את המורים למשהו, ש"יחייב" אותם להגיע להשתלמות שמראה להם איך בדיוק מגיעים לטפסים הממוחשבים האלו, ואיך להזין את השעות הנוספות שלהם בתוכנות הללו בקלות וביעילות. אם יוצאים לרפורמה חדשה, צריך גם לדאוג להטמעה ולהתאמה – הטמעת הרפורמה בקרב המורים בצורה ידידותית ויעילה, והתאמתה למאה ה-21.

אני מאמין שכאשר מישהו במשרד החינוך יבין שזה צריך להיות חלק מרכזי במאמץ להצלחת הרפורמות האלו, נשמע יותר מורים שירגישו נוח יותר, שיתנו יותר ושגם יקבלו יותר. לצד המאמץ החינוכי תודעתי מול הציבור ("המורה של המדינה", שלטי חוצות על חשיבות החינוך בערים) המאמץ השני שהזכרתי חשוב לא פחות. הוא ייתן לכל המורים תחושה אמיתית שפיו ולבו של משרד החינוך שווים, שהסיסמאות מגובות בעשייה בשטח ושמטרתו היא אכן אחת – לשפר את איכות ההוראה בישראל ולתגמל את המורים כראוי להם.


שבוע טוב.





יום שבת, 5 בינואר 2013

השבת אבידה...


היי,

לפני כמה שבועות השתתפתי בהשתלמות בבית הספר של תוכנית "בארי" ללימודי תרבות ישראל (ומורשתו כמו שאוהבים להדגיש אצלנו בבית הספר). כרגיל, המורים הגיעו בטפטופים. רובם הגדול היה שם עוד לפני כן, והיו כאלו שהגיעו בריצה משעה 7 בקמפוס השני, אחרי עוד יום של עבודה מאומצת. אחרי כמה דקות של ריכולים, של עוד כוס קפה, של החלפת מקומות ושל התעדכנות במעללי כמה כוכבים, הגענו אל המנוחה והנחלה.... וההשתלמות החלה.

הפעם עסקה ההשתלמות בשבת ובמשמעותה האישית עבור כל אחד מאיתנו. התבקשנו להביא חוויה או חפץ מסוים המסמלים עבורנו את השבת. מורה אחת הביאה חלה שאפתה במיוחד, מורה אחרת הביאה סיפור מרתק ומורה שלישי סיפר בדיחה שרצה במשפחה שלהם כמה דורות. אני, דרך אגב, הבאתי את סידור בר המצווה שנתן לי הרב בשבת חתן שלי. הסידור נשמר במצב מצוין, עם ההקדשה וכל המטען הרגשי שקשור אליו.
היה מדהים לראות את כל המורות והמורים בקבוצה מספרות ומספרים את הסיפור המשפחתי והאישי שלהם על השבת עם כל כך הרבה ברק בעיניים, עם אהבה אדירה, עם מעין צחוק כזה – טעמים שעלו באוויר, ניחוחות, סיפורים ומחרוזות, גם רגעים פחות נעימים. אולם נדמה לי שאת הכל אפשר לסכם במשהו מיוחד שכל אחד מהמורים היה שמח שיהיה לו ממנו קצת יותר, משהו מאותו עולם הולך ונעלם של כל אחד מאיתנו.

לרגע שבנו להיות בגילם של בני הנוער הצומחים לנגד עינינו על ספסל הלימודים, בתוך המערכת שבה אנו מלמדים. לרגע שמנו עצמנו בתוך הנעליים שלהם, עם התחושות והלבטים שלהם. השאלה שהתחדדה אצלי באותו הרגע הייתה אחת – האם גם התלמידים שלנו חווים את אותה שבת כך? ויותר מכך – האם אנו כמורים וכמחנכים מסייעים להם לחוות אותה כך, או ליתר דיוק – פשוט לחוות אותה, בלי "כך" – אלא בדרכם שלהם?

בתפיסה שלי, השבת אמורה להיות יום של חיבור בין האדם לאדמה, למשפחה, לאלוהיו ולהמשכיות שלו ושל סביבתו בעולם. לכל אדם יש את החיבור האישי שלו, הסיפור האישי שלו (מי מורכב יותר ומי פחות), שמחבר אותו לקיום שלו והנו חלק בלתי נפרד ממנו. תקראו לזה שבת, תקראו לזה קיימות, תקראו לו בכל שם שתרצו. לכל אדם גם דרך שונה להגשים את החיבור הזה: אחד יילך לבית הכנסת, השני יילך לשחק כדורסל עם חברים או בני משפחה, אחת אחרת תשב עם אחותה שחזרה מהצבא, יחליפו חוויות שיהפכו את האחות למודל לחיקוי עבורה, מישהו אחר ייסע לארוחה משפחתית או לטיול במדבר יהודה...וכו'. כל אחד בדרכו.

מה חשוב יותר מכך? האין אלו החוויות שבאמת מעצבות אותנו? כפי שאני ראיתי במפגש שהתקיים בבית הספר, לחוויות השבת יש השפעה עצומה על האופן שבו אנו תופסים את עצמנו ואת סביבתנו, דתיים, מסורתים וחילונים כאחד.  
אם כן, כיצד אנו תורמים לכך?


בדמיוני ראיתי מולי את כיתת החינוך שלי, כמו גם כיתות חינוך אחרות בחינוך הממלכתי – חילוני. ראיתי את המבט שלהם ביום ראשון אחרי עוד שבת של למידה למבחן, או של הכנת שיעורי בית, או של ישיבה על עבודה מתישה. ראיתי אותם מגיעים לעתים ללא מנוחה לבית הספר, ופורקים מתחים מהשבוע העמוס – וגם מהשבת העמוסה – בבית הספר עצמו.

אני תוהה לעצמי, כמה שעות מהשבת איבדו התלמידים הללו בלמידה לעוד מבחן, כתיבת עוד עבודה, בהייה במחברת מתמטיקה / היסטוריה / אזרחות / תנ"ך וכל שאר המקצועות?

אני תוהה לעצמי: האם באמת זה יותר חשוב מזמן האיכות עם ההורים והמשפחה שלהם?

אי השוויון בחברה גורם למצב בלתי נסבל: מצד אחד, חלק מאנשי הקריירה מהצד "המצליח" יותר של חוסר השוויון שקועים בעבודה עד צוואר ובקושי רואים את ילדיהם במהלך השבוע. מן העבר השני, הורים קשי יום עובדים שעות נוספות כדי להביא לחם הביתה – בין היתר "כדי שיהיה לשבת". במצב עניינים כזה, ובכלל, כיצד אנו יכולים לקחת חלק מזמן האיכות של התלמידים שלנו עם המשפחות שלהם? עד שיום אחד בשבוע הם יכולים לשבת ביחד – כיצד אנו יכולים לגרוע זאת מהם?

אחרי לא מעט מחשבה אם לומר להם או לא, אם זו זכותי או לא, גמרתי אומר לעשות לעצמי מנהג, והפסקתי  לתת לתלמידים שיעורי בית לשבת, ככה בתור ניסיון. הם כמובן שאלו למה ואחרי התלבטות קצרה נוספת פשוט אמרתי להם מה אני חושב: נצלו את השבת כדי לשבת עם ההורים שלכם, כדי להיות עם האחים והאחיות שלכם. זה הזמן שלכם להיות איתם, והתפקיד שלי - לעניות דעתי - הוא לעזור לכם בכך, לפחות בשתי דרכים שאני יכול לחשוב עליהן: האחת -  לפנות לכם את הזמן, קרי לא לתת לכם עבודות לזמן הזה; השנייה היא להגיד לכם מה הסיבה לכך בלי להתבייש – כי מה לעשות, זו האמירה האישית שלי בתור מחנך, ויותר מכך – בתור אדם.

אני חושב שזה משפיע עליהם. אני גם רואה את הבעת ההקלה שלהם על הפנים. בעולם חינוכי שטוף ציונים, כאשר הילד – על עולמו – לעתים נראה כי נזנח, לרבות זמן האיכות היחיד שלו עם משפחתו, לעניות דעתי עלינו המורים למצוא את הדרכים להפחית מהם עומס: ללמד באופן יותר ממוקד, לתת חומרי סיוע, אולי יותר עבודה בקבוצות, אולי משימה שתינתן בתחילת השבוע ואמורה להיות מוגשת בסופו, אולי לתת כלים לניהול יעיל של הזמן ושל ריבוי משימות, ו...אולי לוותר על זה עד כמה שניתן.

בוודאי יש כאלו שיאמרו שהתלמידים בכל מקרה ישאירו את הכל לרגע האחרון ויעשו את זה בשבת, כי בכל שאר השבוע הם עמוסים בכל מיני חוגים וכאלה. גם בזה אפשר להתחשב, גם עם זה אפשר להסתדר. אני מאמין שאם נותנים להם מספיק זמן מראש לעשות את השיעורים, ומסבירים להם שהזמן ניתן להם כדי שיוכלו לסיים את העבודות ולפנות את הזמן לדברים החשובים באמת – אני מאמין שרובם, או לפחות חלקם יכבדו את זה.

לשמחתי אני יודע שיש עוד מורים שנוהגים כך, אך מצד שני – יש עוד מקום לשיפור.

כן, יש עומס, וכן – יש דרישות, אבל היי – יש פה גם בני אדם.

שבוע טוב.