פרטים עלי

התמונה שלי
מחנך ומורה לאזרחות ולהיסטוריה מטעם תוכנית "חותם", מלמד בתיכון אורט רמת יוסף, בת ים.

יום שני, 19 באוגוסט 2013

תסתכל לי בעיניים (או: לבצר את מעמדם של שיעורי החינוך בכיתה)

נסיעה בקו 43, במזגן שמגן על הנוסעים בחום הזה של תל אביב בשדרות משה דיין. אני באחת הרביעיות האחוריות, עם הגב כלפי מרבית האוטובוס, מהרהר קצת על השנה הקרובה, על שיחה שלפני שעה וחצי קיימתי עם תלמיד ואמו שאני אפילו עדיין לא מכיר כי ככל הנראה צפויה לנו שנה, איך נאמר מאתגרת.
הצצתי לאחור וראיתי אדם מבוגר, מעט מיוזע שעומד במרכז האוטובוס. קמתי ממקומי והצעתי לו לשבת. "לא, תודה" אמר. "אני יורד בתחנה הזו. אתה והגברת הזו (הצביע על נוסעת אחרת) מאוד נחמדים שהצעתם לי לשבת".

"אבל הנוער" -  ואז פניו עברו לנערה שישבה ממש לידו עם הפנים לכיוונו "הם כבר לא אכפת להם. הם לא מנומסים. אתם זה משהו אחר, הם בכלל לא כאן". הוא אמר את זה בקול, וחזר על זה, כי אמנם דיבר איתי אבל רצה שהנערה תשמע את הכאב שלו. אבל זה לא עזר. הסיבה הייתה פשוטה.
באוזניים אוזניות ובעיניים פייסבוק ו-וואטסאפ, מתקתקת במהירות למישהו אי שם מעבר למסך. אולי שמעה אותו אבל מרוב מבוכה העדיפה לשקוע במסך. לא ברור.

הייתה זו, אולי, הדגמה חיה להשפעה של הסלולרי על החיים שלנו ברמה הפשוטה ביותר. במקרה הספציפי הזה הנערה לא ראתה במובן הכי מילולי את האדם המבוגר שעמד מולה. רגע לאחר ששקעתי בדמות המחנך המטיף חשבתי לעצמי: ומה איתי? מעניין בכמה אנשים מבוגרים אני עצמי לא הבחנתי כי ציפיתי למייל דחוף ממישהו ובדקתי את התיבה שלי כל כמה דקות.

נהרות של פיקסלים וביטים נשפכים לאחרונה בכל הקשור לשילוב טכנולוגיה בהוראה, בין אלו החושבים שהחינוך חייב להיות רלוונטי למאה ה-21 ושילוב טכנולוגיות חייב להתבצע בכיתה (אני בין אלו, "לראות עולם" וכאלה) לבין אלו שטוענים שהטכנולוגיה עלולה לעוור את עינינו ולפגוע במהות הקשר האנושי (ויש בזה משהו).
אני מאמין שצריך למצוא את האיזון בין השניים, והאיזון הזה עובר מבחינתי בשעות החינוך, המשאב הקריטי הכיתתי שלנו, ושזוכה לזלזול מהותי מצד המערכת.

המקרה באוטובוס המשיך בעיניי את תפקידו של בית הספר בעידן המודרני. אלו הטוענים שבית הספר מאבד מערכו חוטאים לחלוטין למציאות. אדרבא, הוא הופך הרבה יותר רלוונטי והופך למקום מפגש ואינטראקציה חברתית. הטכנולוגיה והסמארטפונים הם כלים ללמידה טובה יותר והכרחיים במקומות הנכונים להם, אך יש מקומות שבהם, לפחות מבחינתי, אין כניסה לסמארטפונים (גם אם יש כאלה שמאתגרים את הכללים), כפי שלא אמורה להיות כניסה לתגבורים ולמורות להתאמות לימודיות. יש מקומות שבהם הדידקטיקה על כל היבטיה צריכה לפנות מקומה בפני התכלית האמיתית של בית הספר בעידן שלנו בעידן הנוכחי, ואולי מאז ומעולם הקשר האישי.

במעגלי שיח, המקום שבו התלמידים צריכים להביא את עצמם, לדבר ובעיקר להקשיב, צריך להכניס את הסלולריים עמוק לתיקים או לשים מאחורי כיסאות התלמידים. במעגל מסתכלים האחד על השני לא על מסכים. כך גם בכל שיעורי החינוך.
גם המערכת צריכה להבין, שמשיעור חינוך לא לוקחים תלמידים לשום מקום. שום כלי דידקטי לא יכול להחליף את חשיבות השיעור בו התלמידים מדברים על מה שכואב להם באמת. שום תרגול או הקנייה לא אמורים לבוא לפני דינמיקה קבוצתית.



שיעורי חינוך הם לא שיעורים פחות חשובים שאפשר להוציא מהם תלמידים לשעות פרטניות ו/או לוועדות קישוט ו/או לסנג'ורים ו/או ל"לך תביא לי טפסים". תוציאו אותם משיעורים אחרים, לא מהמקומות החשובים באמת. כלי הוראה – טכנולוגיים או לא, מבורכים ואחלה וזה. אבל לפחות לשלוש שעות בשבוע (לצערנו הרב לא יותר) תסתכל לי בעיניים ותגיד שזה אני, או אולי אתה, או פשוט אנחנו.