פרטים עלי

התמונה שלי
מחנך ומורה לאזרחות ולהיסטוריה מטעם תוכנית "חותם", מלמד בתיכון אורט רמת יוסף, בת ים.

יום רביעי, 25 בספטמבר 2013

מצביעים ברגליים


לאחרונה וודאי כולכם שמתן לב לפרסומים על אודות הפער בין החינוך הציבורי לבין סביבתו, על ההיצע הרב של בעלי ההשכלה לעומת הביקוש בידיים עובדות, על דור ה-Y ששואל עצמו למה, וחש ששמו עליו X אחד גדול; על ביקורת קשה כלפי שיטת הבגרויות, על כוונות רבות של שר החינוך לעתיד טוב יותר, על שאלת העלאת קרנו ושילובו של החינוך המקצועי בחינוך העיוני ועוד כוונות לשינוי החינוך הציבורי במעטה ציניות רבה. 

יש הטוענים שאין מה לעשות, ואחרים אומרים שהשיטה עובדת, שכן התלמידים יוצאים עם תעודת בגרות (שהיום כבר לא אומרת יותר מידי) וזה בעצם תפקידו של בית הספר. אולם יש גם אחרים שפועלים לשנות את השיטה בדרכים שונות, או פשוט להקים אלטרנטיבה. במעשיהם הם מעידים שמבחינתם מערכת החינוך בישראל "בלתי מספיקה" במקרה הטוב, ולא רלוונטית במקרה הפחות טוב. זוהי הצבעה ברגליים. 

האינסטינקט הראשוני והשטחי בעיניי הוא להפנות את הזרקור אל מערכות חינוך כדוגמת המגזר החרדי, וזה מתאים גם לקו הרווח בחלק מאמצעי התקשורת השואף לראות בחינוך החרדי דבר פסול בגלל ענייני נאמנות אידיאולוגיים הכרוכים במימון.
אבל מבחינה חינוכית, אפשר גם לראות זאת כך: בישיבות רואים בלמידה השקעה. האברך הצעיר ישוב לכהן כראש הישיבה ביום מן הימים, ושאר האברכים ימשיכו לכהן בתפקידים חשובים בתוך הקהילה שאותה אמור לשרת החינוך. הלימוד בישיבות אינו כולל רק שינון כפי שנהוג לחשוב, שכן המשנה והתלמוד הם דיון קבוצתי בנושאים שונים. אז מצד אחד בחינוך החרדי אין ידע באנגלית, וגם במדעים - וזה בהחלט בעייתי (כמובן בעיניי). מצד שני, בגיל 18 תלמידי ישיבות לומדים לנתח סוגיות מכל כך הרבה זוויות והופכים למעין "עתודת משפטנים". העולם החרדי הבין שהחינוך הוא דבר קריטי בעיניו, ומראש לא נכנס לעולם החינוך הממלכתי. 

אבל אלו לא רק "החרדים". הסתכלות קצת יותר אמיתית תראה לנו שגם צה"ל החליט זה מכבר שמגיל התיכון הוא פותח מסגרות חינוכיות נפרדות עבורו, כי עבור התפקידים שלו הוא צריך שהאנשים שלו ידריכו את התלמידים הנוכחיים ואין די במורים מקצועיים ככל שיהיו, ואם אפשר על מדים. הצבא אינו מחכה לשלב ההכשרה הצבאית, ומעדיף להתחיל את הדברים כבר מגיל קטן יותר. מקסימום התלמיד יאבד כמה שנים של בגרות, מה כבר יקרה? הצבא מראה לתלמידים שיש ערך ללימודי מקצוע, ושאפשר לפרנס משפחה מכך בכבוד. הוא נותן לבוגריו תחושת גאוות יחידה כשהוא מעניק להם מדים (נשאיר לרגע את הדיון על שילוב הצבא בחינוך המוקדם והשלכותיו בצד) ומייחד אותם מאחרים. באופן אבסורד, הגוף הכי אחיד במדינה, שבו כולם מאבדים במעט את הייחודיות שלהם, יוצר תחושת גאווה בקרב הפרטים ורואה את היחיד. לעומתו, מערכת החינוך הציבורית שעל פניו אמורה לראות את היחיד ולכאורה חופשית יותר, אך בפועל הפכה עצמה לפס ייצור אחיד חסר ייחודיות (וסליחה מראש כלפי בתי הספר שאינם חלק ממגמה זאת). 

בנוסף לכך, לצד מיקור החוץ שנעשה לידע המקצועי שדרוש לצבא ולעולם האזרחי, ניכר כי במידה מסוימת למערכת החינוך אין כבר מונופול גם על עולם התוכן הערכי. כבר כ-20 שנים שקיימות בישראל מכינות קדם צבאיות הפתוחות גם לציבור החילוני. משיחות שיצא לי לנהל עם כמה וכמה בוגרי מכינות, עושה רושם ששם לראשונה הם נחשפים לעולמות תוכן אדירים בנושאי הגות וזהות יהודית, פילוסופיה, שאלות נוקבות והרצאות נדירות שמשאירות אותן ואותם פעורי פה. אותן מכינות מניחות שהתלמידים הצעירים וההמומים הללו יהיו דור העתיד של המנהיגות בישראל. התלמידים מצדם נחשפו לשאלות העומדות בלב הסיפור הישראלי, בצורה אחרת שמכוונת לשנות אותם, ולא כדי שישננו טוב יותר את החומר. המשפט "בבית הספר לא היה זמן לזה, הייתה לנו בגרות על הראש" חוזר על עצמו בווריאציות שונות. ראשי המכינות לא בחרו להרים את רמת החינוך הממלכתי בישראל, אלא לפתוח מסגרת נפרדת לשם כך, וייתכן שהצדק עמם מסיבות שונות. בפועל, לדעתי יש בכך מעין אי אמון מופגן כלפי המערכת הממלכתית.

ואם זה המצב כיום, קל וחומר בעידן הטכנולוגי שבו אנו חיים, לא מן הנמנע שחברות הייטק ומידע גדולות ילכו בעקבות הישיבות, צה"ל והמכינות הקדם צבאיות ויציעו חלופה משלהן לידע ולמיומנויות שמערכת החינוך לא הנחילה לבוגריה (זה קורה ביפן למשל). ראשי החברות הללו יבינו שהחינוך הוא השקעה, ושהמערכת הנוכחית לא מחנכת ליצירתיות מחשבתית, לגמישות ולפתרון בעיות מגוונות. הם יבנו בתי ספר קטנים לתלמידות ולתלמידים שייעודם יהיה להגיע להנהלת החברה, לפתח אותה ולחזק אותה באמצעות יסודות של פיתוח הדמיון והאינטליגנציה הרגשית שלהם. כך הנתח של מערכת החינוך הממלכתית באוכלוסיה יצטמצם עוד יותר. רבים עשויים פשוט להצביע ברגליים וללכת למקום שפשוט יתרום להם יותר. אין מדובר בתסריט וודאי, אך גם לא בתסריט מופרך. ועוד לא דיברנו על זרמי החינוך הדמוקרטי והאנתרופוסופי... 
כך עשוי להחריף הפער המעמדי בישראל, וילדים רבים יזכו אולי לחינוך שמוגדר איכותי במסגרת החינוך הממלכתי, שמגדיר "מוצלח" כתלמיד פסיבי שיודע לענות על שאלות בגרות, שלא התחבט בשאלות הגדולות של החיים, שלא קיבל הדרכה כיצד לפתור בעיות או להתמודד עם כשלונות.  
איזה מן אבסורד הוא מצב שבו הוריהם של חלק מהתלמידים אומרים לעצמם: לו רק הייתה לי ההזדמנות, ובוודאי מעט יותר כסף - הייתי כבר משיג לילד ולילדה שלי חינוך אחר? 

והשאלה הגדולה עוד יותר היא: כיצד החינוך הציבורי הסטנדרטי בישראל רואה את כל המסגרות המרובות הללו המתפתחות לאורך השנים ולא מבין שיש בכך גם מעין הצבעת אי אמון בשיטותיו שלו? האם ייתכן שהוא מתעלם מהן? 

יתרה מכך, יש הנוטים לראות בהישגי התלמידים בחייהם הבוגרים הצלחה ישירה של מערכת החינוך הממלכתית. לעתים זה נכון, לעתים רק באופן חלקי ולעתים ממש לא.
תלמיד או תלמידה שבתיכון לא בלטו במיוחד בשל שיטת הלימוד הקיימת, הגיעו למבחנים פסיכוטכניים שמודדים דברים אחרים, וליחידות צבאיות (אם הם במסלול שירות צבאי) שדרשו מהן הרבה והטילו עליהם אחריות להתמודד עם מערכות מורכבות ועם דילמות מוסריות בעלות זמן החלטה קצר. בקיצור, סמכו עליהם. ואם הצבא לא שידרג את יכולות הלמידה שלהם, הגיעה האקדמיה או מקום העבודה החדש וחשפו את התלמידים הבוגרים והבוגרות לידע עצום שבית הספר לא הנחיל להם ושינה אותם באופן משמעותי. אז עד כמה ניתן לזקוף את הצלחת אותו בוגר או בוגרת לזכות בית הספר שבו למדו?


בקיצור, נצטרך להסתכל על עצמנו במראה, על סביבתנו, ולהבין שהשיטה הנוכחית עשויה לגרום למסגרות אלטרנטיביות ורלוונטיות רבות יותר להיפתח. אם בעיני רבים הלמידה בבית הספר "הרגיל" אינה תורמת למטען הערכי של התלמיד, וגם לא ליכולתו לממש את עצמו, לכלכל את עצמו ולתרום לסביבתו - מהי אם כן מטרת הלמידה? 

לכן נראה לי שכדאי להפנים שהפיכת התלמידות והתלמידים לכוח ערכי, יצירתי, ובעל מודעות עצמית, קהילתית וחברתית באופן שיפחית את הצורך במסגרות אלטרנטיביות – מתחילה אך ורק בנו. אחד המדדים לכך יכול להיות כמות המורים בבית הספר שהם בוגריו - זוהי הצבעה ברגליים על המשמעות של בית הספר בחיי התלמידים והקהילה. 

יצירת תחושת שייכות, תחושת ייחודיות וערך מוסף של בית הספר שתבוא לידי ביטוי בפרקטיקה ערכית, ייחודית, יצירתית ועדכנית יכולה להיות תחילתו (או סופו) של תהליך חיובי שיחזק את האמון החסר בחינוך הציבורי. לצד מתן חופש יצירתי לבתי ספר, ואומץ מצד מורות ומורים לקחת את ההזדמנות הזו בשתי ידיים מבלי לתת לחשש משינוי להכריע את הכף, ייתכן שיהיה לנו קל יותר להנחיל חינוך איכותי ומשמעותי יותר לדור העתיד. 

יום ראשון, 15 בספטמבר 2013

פותרים בעיות ביחד - קריאה למאמץ פדגוגי משותף

ניסיתי לחשוב איך לפתוח את הפוסט, אבל... בואו נלך ישר לתכל'ס.

אני משתף אתכם במאמץ משותף ליצור מעין תוכנית לימוד חדשה לפתרון בעיות.

הרקע לרעיון הוא המחסור שלדעתי קיים במתן אמון בתלמידים ובהזדמנות לפתור בעיות. בשיעורי חינוך אנו (לפחות חלקנו) הופכים את שיטת המעגל הרגשי לחזות הכל. יובהר כי אני לא נגד. מנסיוני הדל המעגל הוא מקום מדהים לחיבור, לפורקן מתחים למקום שבו ניתן לפרגן ולומר את שיש לומר, לבניית זהות אישית וקבוצתית.

אולם לדעתי, מצב שבו כל שיעורי החינוך מוקדשים לדברים האלה הם מצב קצת עקום (ובכלל עצם העובדה שבחלק מבתי הספר קיימת רק שעת חינוך אחת), וכבר שמעתי על לא מעט מורים שתוהים לעצמם – נו, עוד פעם מעגל, לדבר על רגשות... ובעיקר שאלה לעצמך: מה לעזאזל אני עושה שוב בשיעור חינוך? איך אני הופך את זה למשהו פרקטי יותר? 

אז בהשראת תוכנית שנקראת "לעשות שלום בכיתה ד'" שמספרת על מורה בארה"ב שפיתח משחק לפתרון בעיות עולמיות לילדים בבית ספר יסודי וזכה להצלחה מדהימה, התחלתי לחשוב על משהו שחסר לנו, או יותר נכון, לי לפחות, כאן אצלנו: קצת יותר עימות מעשי של התלמידים עם בעיות מחיי היומיום, ומציאת דרכים יצירתיות לפתרון (קישור להרצאה מדהימה שלו ב-TED)

.

אינני מדבר על תוכנית שכל עניינה הוא דיון במונחים תיאורטיים כגון יצירתיות ומנהיגות (שהוא חשוב לכשעצמו) אלא תוכנית שמפגישה את התלמידים עם בעיות מסוגים שונים בקהילה, בחברה ובמדינה ודורשת מהם דרכים לפתרונן. על הדרך אפשר לשוחח עם התלמידותים על המושגים האלו. ההבנה שלהם תהיה עמוקה הרבה יותר מתוך התנסות.

נכון – יש מטלת ביצוע באזרחות – ורק השם, מטלת ביצוע, הוא די מעפן. למה מטלה? אם כבר משימה, או מיזם חברתי. מעבר לכך, למה צריך לחכות לכיתה יב', למקצוע ספציפי שיבצע את העבודה שאנשי חינוך צריכים, לדעתי, להוביל? הרי כולנו יודעים שאת הפאשלות שאנחנו נשאיר אחרינו, הילדים המתבגרים האלו יצטרכו לפתור, וכן הלאה. למה לא לתת להם טעימה מכך כבר עכשיו? וכמה דיונים על מנהיגות, יצירתיות ואמונה שווים לנו שיעורים כאלו?

אז פתחתי מסמך גוגל עם כל מיני בעיות בניסוח ראשוני למדיי שקיימות במדינה שלנו ושאני הצלחתי לחשוב עליהן בשלוף, שיכולות להוות כר נרחב למחקר סמארטפוני במהלך השיעור, לעבודה בקבוצות, לוויכוחים ולפתרונות. אם יוצא מזה משהו ממש רציני – ניתן ליישם בקהילות שבהן אנו פועלות ופועלים. דוגמאות? מחירים של שיעורי נהיגה, עלויות שיעורים פרטיים, מחדל הפסיכומטרי, עלויות הספרים בבתי הספר, סוגיית רכישת טאבלטים בבתי ספר וכו'. אתן מוזמנים להצטרף, להוסיף רעיונות משלכם/ן, להאיר ולהעיר. מן הסתם אחת המטרות המרכזיות היא שהתלמידים יוסיפו בעיות לפתרון מצדם, וכך להעצים אותם ולהפוך את התוכנית לרלוונטית יותר. 

באופן אישי אני רק מתפלל שאצליח לגייס את הכוחות ליישם את זה בזמן הקרוב לאחר שאסיים איכשהו את ההתאקלמות שלי בתיכון. המירוץ אחר בגרויות החורף הופך אותי למורה מכתיב, ופחות למורה שמוביל דיון, שמאפשר עבודה בקבוצות. לעתים אני חש שכל תמצית מהותי היא לוודא שהחומר מסודר להם במחברת. מעצבן ואבסורד. עד שהתלמידים מגיעים לגיל שבאמת אפשר לדבר איתם, שבו הם בוגרים יותר, אנחנו פחות מדברים ויותר נכנסים למירוץ אחר הבגרויות. בכל אופן, אחלו לי שברגע שאהיה סגור על כל החומר בצורה מוחלטת ומספיק בטוח בעצמי, אוכל כבר להתחיל לשחק עם הדברים קצת יותר.

כך או כך, תוכנית עבודה מרובת בעיות לפתרון יצירתי יכולה למלא עשרות שיעורי חינוך במהלך השנה (ואולי תגרום לחלקנו להיכנס בשמחה ועם תחושת משמעות לשיעורים האלו), תציג לתלמידים את האמת – שאנחנו לא יודעים הכל, שיש דברים שהם יצטרכו לפתור, וגם תתן להם את האמון ביכולתן לפתור "בעיות של גדולים וגדולות".

אשמח מאוד אם כל אחד יזרוק רעיון קטן, וכך אולי ייווצר פה משהו רציני יותר. אז שתפו מחשבות, תוכניות לימוד דומות (ייתכן שנתקלתם בפרוייקטים הכוללים שיעורים כאלו ושמיועדים לאוכלוסיות מסוימות), ניסיון שלכם מדברים דומים. אם יש ביניכן/ם חברים וחברות שהרעיון קוסם להם ורוצים לתת יותר מזמנם כדי שנגבש ביחד את כל ההצעות וההארות לכלל מסמך רציני יותר - אהלן וסהלן.




יום רביעי, 4 בספטמבר 2013

חברות וחברים, שנה טובה!

אהלן,

כולנו בטח עכשיו בעיצומו של מסע טלפונים, SMSים, הודעות וואטסאפ ופייסבוק, בחלק מהמקרים מדובר בברכות לשנה טובה, בחלק מדובר בתיאומים לקראת סעודת החג, בשאלות כמו "מי מביא את הברכות", או מי תביא כיסאות, ואם שווה להזמין ברגע האחרון את הקרובים רחוקים ההם, למרות שאנחנו לא הכי מחוברים אליהם אבל... איך אומרים... משפחה זו משפחה; וכמובן שאלת השאלות יהיה או לא יהיה גפילטע בחג, ועם או בלי גזר, ואם זה כן מזכיר עין של דג או לא, ועכשיו חלק אומרות/ים לעצמם איכס, למה היית חייב להעלות את זה.



כיף אחד גדול כל העניין הזה. באופן אישי, חגים הם המצאה מצוינת כדי להזכיר לנו כל שנה מה באמת חשוב בעולם הזה ומה באמת אמור לתת לנו תמיכה, ומאיפה באים כל הכוחות שלנו, ולעתים גם חלק מהקשיים שלנו, ושתיקון עולם אמיתי מתחיל מתוכנו, עובר בתוך ביתנו, סביב שולחן חגנו וכל אלו, ועוד כל מיני דברים כאלו.

אז נכון שבכל רגע בשנה אנחנו צריכים להזכיר אחד לשני כמה אנחנו חשובות וחשובים, אבל מצד שני לדעתי צריך שיהיה יום מסוים או תקופה בשנה שבה הדברים אינם תלויים ברצוננו האישי או במידת הזמן הפנוי בלו"ז ו/או בלב שלנו. בכלל, כמו במציאות היומיומית, מי שממש אוהב לקרוא ומרגיש שזה מרומם את נפשו אבל אומר לעצמו "אני יכול לפנות זמן לקריאה מתי שאני רוצה" - בדרך כלל פחות מפנה לעצמו זמן כזה. מי שמגדיר בלו"ז מסגרת זמן מחייבת שבה הוא זונח את כל עיסוקיו האחרים, סביר להניח שאכן יקדיש את הזמן לשבת ולעיין במה שיושב לו על הספרייה. כך גם עם חגים, ואני מניח שכך גם עם השבת. זמן משפחה - לטוב (וגם לפחות טוב לעתים).



אבל מה לעשות שיש ויש. יש בתים שבהם ישבו במהלך החג וישירו, יצחקו, יתווכחו על פוליטיקה, יספרו על חוויות של הילדים מהגן או מבית הספר, על הבוס/ית המעצבנ/ת בעבודה ויש שיאמרו דבר תורה; ייתכן שבמרחק אווירי של פחות מקילומטר ישנן משפחות שספק אם יש להן יותר ממנת אורז לחג, ואולי קצת ירקות, ואולי שולחן לאכול עליו כפי שצריך, ואולי פחות שמחה בלב, ופחות כוחות שבני ובנות המשפחה לוקחים איתם הלאה להמשך השנה.

עמיר בניון יוצר מדהים, והוא לקח והלחין את חזון העצמות היבשות מספר יחזקאל. סופר לי פעם שחזון זה מדבר על העלאת גלויות ישראל לארץ, והעצמות יבשות הוא דימוי לאנשים חסרי תקווה, חסרי אמונה, השוכבים מפוזרים בכל מיני מקומות. כמובן שעל פי החזון אלוהים אומר ליחזקאל שהנה הנה הוא מפיח בעצמות רוח חיים או פשוט אופטימיות ואמונה ומעלה אותם לארץ. קבלו את הגירסה המגניבה שלו לכל העניין: 


אבל אני מאמין שלא בהכרח צריך ללכת ישר לפרשנויות לאומיות, ולא בהכרח צריך להיות אלוהים כדי להפיח קצת רוח חיים במישהו, ולא צריך לחכות לגלות כדי שהדברים יקרו. אולי הסיפור נועד לתת לנו איזו דוגמה אישית.

אז אולי החגים גם נועדו לטעון אותנו מחדש, לתת לנו כוחות, להיות קצת מרוכזים בעצמנו ובמשפחות שלנו. והריכוז העצמי הזה מצוין, וקריטי עבורנו. אולם במקביל זה יהיה ממש פספוס אם לא נשתמש בכוחות שצברנו כדי להאיר כמה עולמות חסרי תקווה ואמונה. הם נמצאים בכל מקום, וגם בתוכנו מידי פעם. יהיה נחמד אם בשנה הקרובה נשתמש אנחנו בצלם אלוהים שבנו כדי להפיח רוח חיים, רגע של חיוך ושל משמעות, של אופטימיות ואמונה (ממש כמו בחזון יחזקאל) אצל אלו שהחיים אצלם בנקודת הזמן הזו טעונים שיפור, כפי שוודאי היינו רוצים שיעשו עבורנו בצוק העתים שלנו.

אני מאחל לנו שנה של בריאות, של אושר, של אהבה, של התפתחות עצמית, של משמעות בעשייה, של נתינה וקבלה, של סימני שאלה וסימני קריאה, של רגעי מנוחה, של הנאה ושמחה, של שלום אמיתי בתוכנו, של אור גדול, שלי ושלך.



חג שמח! 

תומר.