מצביעים ברגליים

לאחרונה וודאי כולכם שמתן לב לפרסומים על אודות הפער בין החינוך הציבורי לבין סביבתו, על ההיצע הרב של בעלי ההשכלה לעומת הביקוש בידיים עובדות, על דור ה-Y ששואל עצמו למה, וחש ששמו עליו X אחד גדול; על ביקורת קשה כלפי שיטת הבגרויות, על כוונות רבות של שר החינוך לעתיד טוב יותר, על שאלת העלאת קרנו ושילובו של החינוך המקצועי בחינוך העיוני ועוד כוונות לשינוי החינוך הציבורי במעטה ציניות רבה. 

יש הטוענים שאין מה לעשות, ואחרים אומרים שהשיטה עובדת, שכן התלמידים יוצאים עם תעודת בגרות (שהיום כבר לא אומרת יותר מידי) וזה בעצם תפקידו של בית הספר. אולם יש גם אחרים שפועלים לשנות את השיטה בדרכים שונות, או פשוט להקים אלטרנטיבה. במעשיהם הם מעידים שמבחינתם מערכת החינוך בישראל "בלתי מספיקה" במקרה הטוב, ולא רלוונטית במקרה הפחות טוב. זוהי הצבעה ברגליים. 

האינסטינקט הראשוני והשטחי בעיניי הוא להפנות את הזרקור אל מערכות חינוך כדוגמת המגזר החרדי, וזה מתאים גם לקו הרווח בחלק מאמצעי התקשורת השואף לראות בחינוך החרדי דבר פסול בגלל ענייני נאמנות אידיאולוגיים הכרוכים במימון.
אבל מבחינה חינוכית, אפשר גם לראות זאת כך: בישיבות רואים בלמידה השקעה. האברך הצעיר ישוב לכהן כראש הישיבה ביום מן הימים, ושאר האברכים ימשיכו לכהן בתפקידים חשובים בתוך הקהילה שאותה אמור לשרת החינוך. הלימוד בישיבות אינו כולל רק שינון כפי שנהוג לחשוב, שכן המשנה והתלמוד הם דיון קבוצתי בנושאים שונים. אז מצד אחד בחינוך החרדי אין ידע באנגלית, וגם במדעים - וזה בהחלט בעייתי (כמובן בעיניי). מצד שני, בגיל 18 תלמידי ישיבות לומדים לנתח סוגיות מכל כך הרבה זוויות והופכים למעין "עתודת משפטנים". העולם החרדי הבין שהחינוך הוא דבר קריטי בעיניו, ומראש לא נכנס לעולם החינוך הממלכתי. 

אבל אלו לא רק "החרדים". הסתכלות קצת יותר אמיתית תראה לנו שגם צה"ל החליט זה מכבר שמגיל התיכון הוא פותח מסגרות חינוכיות נפרדות עבורו, כי עבור התפקידים שלו הוא צריך שהאנשים שלו ידריכו את התלמידים הנוכחיים ואין די במורים מקצועיים ככל שיהיו, ואם אפשר על מדים. הצבא אינו מחכה לשלב ההכשרה הצבאית, ומעדיף להתחיל את הדברים כבר מגיל קטן יותר. מקסימום התלמיד יאבד כמה שנים של בגרות, מה כבר יקרה? הצבא מראה לתלמידים שיש ערך ללימודי מקצוע, ושאפשר לפרנס משפחה מכך בכבוד. הוא נותן לבוגריו תחושת גאוות יחידה כשהוא מעניק להם מדים (נשאיר לרגע את הדיון על שילוב הצבא בחינוך המוקדם והשלכותיו בצד) ומייחד אותם מאחרים. באופן אבסורד, הגוף הכי אחיד במדינה, שבו כולם מאבדים במעט את הייחודיות שלהם, יוצר תחושת גאווה בקרב הפרטים ורואה את היחיד. לעומתו, מערכת החינוך הציבורית שעל פניו אמורה לראות את היחיד ולכאורה חופשית יותר, אך בפועל הפכה עצמה לפס ייצור אחיד חסר ייחודיות (וסליחה מראש כלפי בתי הספר שאינם חלק ממגמה זאת). 

בנוסף לכך, לצד מיקור החוץ שנעשה לידע המקצועי שדרוש לצבא ולעולם האזרחי, ניכר כי במידה מסוימת למערכת החינוך אין כבר מונופול גם על עולם התוכן הערכי. כבר כ-20 שנים שקיימות בישראל מכינות קדם צבאיות הפתוחות גם לציבור החילוני. משיחות שיצא לי לנהל עם כמה וכמה בוגרי מכינות, עושה רושם ששם לראשונה הם נחשפים לעולמות תוכן אדירים בנושאי הגות וזהות יהודית, פילוסופיה, שאלות נוקבות והרצאות נדירות שמשאירות אותן ואותם פעורי פה. אותן מכינות מניחות שהתלמידים הצעירים וההמומים הללו יהיו דור העתיד של המנהיגות בישראל. התלמידים מצדם נחשפו לשאלות העומדות בלב הסיפור הישראלי, בצורה אחרת שמכוונת לשנות אותם, ולא כדי שישננו טוב יותר את החומר. המשפט "בבית הספר לא היה זמן לזה, הייתה לנו בגרות על הראש" חוזר על עצמו בווריאציות שונות. ראשי המכינות לא בחרו להרים את רמת החינוך הממלכתי בישראל, אלא לפתוח מסגרת נפרדת לשם כך, וייתכן שהצדק עמם מסיבות שונות. בפועל, לדעתי יש בכך מעין אי אמון מופגן כלפי המערכת הממלכתית.

ואם זה המצב כיום, קל וחומר בעידן הטכנולוגי שבו אנו חיים, לא מן הנמנע שחברות הייטק ומידע גדולות ילכו בעקבות הישיבות, צה"ל והמכינות הקדם צבאיות ויציעו חלופה משלהן לידע ולמיומנויות שמערכת החינוך לא הנחילה לבוגריה (זה קורה ביפן למשל). ראשי החברות הללו יבינו שהחינוך הוא השקעה, ושהמערכת הנוכחית לא מחנכת ליצירתיות מחשבתית, לגמישות ולפתרון בעיות מגוונות. הם יבנו בתי ספר קטנים לתלמידות ולתלמידים שייעודם יהיה להגיע להנהלת החברה, לפתח אותה ולחזק אותה באמצעות יסודות של פיתוח הדמיון והאינטליגנציה הרגשית שלהם. כך הנתח של מערכת החינוך הממלכתית באוכלוסיה יצטמצם עוד יותר. רבים עשויים פשוט להצביע ברגליים וללכת למקום שפשוט יתרום להם יותר. אין מדובר בתסריט וודאי, אך גם לא בתסריט מופרך. ועוד לא דיברנו על זרמי החינוך הדמוקרטי והאנתרופוסופי... 

כך עשוי להחריף הפער המעמדי בישראל, וילדים רבים יזכו אולי לחינוך שמוגדר איכותי במסגרת החינוך הממלכתי, שמגדיר "מוצלח" כתלמיד פסיבי שיודע לענות על שאלות בגרות, שלא התחבט בשאלות הגדולות של החיים, שלא קיבל הדרכה כיצד לפתור בעיות או להתמודד עם כשלונות.  
איזה מן אבסורד הוא מצב שבו הוריהם של חלק מהתלמידים אומרים לעצמם: לו רק הייתה לי ההזדמנות, ובוודאי מעט יותר כסף - הייתי כבר משיג לילד ולילדה שלי חינוך אחר? 

והשאלה הגדולה עוד יותר היא: כיצד החינוך הציבורי הסטנדרטי בישראל רואה את כל המסגרות המרובות הללו המתפתחות לאורך השנים ולא מבין שיש בכך גם מעין הצבעת אי אמון בשיטותיו שלו? האם ייתכן שהוא מתעלם מהן? 

יתרה מכך, יש הנוטים לראות בהישגי התלמידים בחייהם הבוגרים הצלחה ישירה של מערכת החינוך הממלכתית. לעתים זה נכון, לעתים רק באופן חלקי ולעתים ממש לא.
תלמיד או תלמידה שבתיכון לא בלטו במיוחד בשל שיטת הלימוד הקיימת, הגיעו למבחנים פסיכוטכניים שמודדים דברים אחרים, וליחידות צבאיות (אם הם במסלול שירות צבאי) שדרשו מהן הרבה והטילו עליהם אחריות להתמודד עם מערכות מורכבות ועם דילמות מוסריות בעלות זמן החלטה קצר. בקיצור, סמכו עליהם. ואם הצבא לא שידרג את יכולות הלמידה שלהם, הגיעה האקדמיה או מקום העבודה החדש וחשפו את התלמידים הבוגרים והבוגרות לידע עצום שבית הספר לא הנחיל להם ושינה אותם באופן משמעותי. אז עד כמה ניתן לזקוף את הצלחת אותו בוגר או בוגרת לזכות בית הספר שבו למדו?

בקיצור, נצטרך להסתכל על עצמנו במראה, על סביבתנו, ולהבין שהשיטה הנוכחית עשויה לגרום למסגרות אלטרנטיביות ורלוונטיות רבות יותר להיפתח. אם בעיני רבים הלמידה בבית הספר "הרגיל" אינה תורמת למטען הערכי של התלמיד, וגם לא ליכולתו לממש את עצמו, לכלכל את עצמו ולתרום לסביבתו - מהי אם כן מטרת הלמידה? 

לכן נראה לי שכדאי להפנים שהפיכת התלמידות והתלמידים לכוח ערכי, יצירתי, ובעל מודעות עצמית, קהילתית וחברתית באופן שיפחית את הצורך במסגרות אלטרנטיביות – מתחילה אך ורק בנו. אחד המדדים לכך יכול להיות כמות המורים בבית הספר שהם בוגריו - זוהי הצבעה ברגליים על המשמעות של בית הספר בחיי התלמידים והקהילה. 

יצירת תחושת שייכות, תחושת ייחודיות וערך מוסף של בית הספר שתבוא לידי ביטוי בפרקטיקה ערכית, ייחודית, יצירתית ועדכנית יכולה להיות תחילתו (או סופו) של תהליך חיובי שיחזק את האמון החסר בחינוך הציבורי. לצד מתן חופש יצירתי לבתי ספר, ואומץ מצד מורות ומורים לקחת את ההזדמנות הזו בשתי ידיים מבלי לתת לחשש משינוי להכריע את הכף, ייתכן שיהיה לנו קל יותר להנחיל חינוך איכותי ומשמעותי יותר לדור העתיד.