חברות וחברים, שנה טובה!

אהלן,

כולנו בטח עכשיו בעיצומו של מסע טלפונים, SMSים, הודעות וואטסאפ ופייסבוק, בחלק מהמקרים מדובר בברכות לשנה טובה, בחלק מדובר בתיאומים לקראת סעודת החג, בשאלות כמו "מי מביא את הברכות", או מי תביא כיסאות, ואם שווה להזמין ברגע האחרון את הקרובים – רחוקים ההם, למרות שאנחנו לא הכי מחוברים אליהם אבל... איך אומרים... משפחה זו משפחה; וכמובן שאלת השאלות – יהיה או לא יהיה גפילטע בחג, ועם או בלי גזר, ואם זה כן מזכיר עין של דג או לא, ועכשיו חלק אומרות/ים לעצמם – איכס, למה היית חייב להעלות את זה.

כיף אחד גדול כל העניין הזה. באופן אישי, חגים הם המצאה מצוינת כדי להזכיר לנו כל שנה מה באמת חשוב בעולם הזה ומה באמת אמור לתת לנו תמיכה, ומאיפה באים כל הכוחות שלנו, ולעתים גם חלק מהקשיים שלנו, ושתיקון עולם אמיתי מתחיל מתוכנו, עובר בתוך ביתנו, סביב שולחן חגנו וכל אלו, ועוד כל מיני דברים כאלו.

אז נכון שבכל רגע בשנה אנחנו צריכים להזכיר אחד לשני כמה אנחנו חשובות וחשובים, אבל מצד שני – לדעתי צריך שיהיה יום מסוים או תקופה בשנה שבה הדברים אינם תלויים ברצוננו האישי או במידת הזמן הפנוי בלו"ז ו/או בלב שלנו. בכלל, כמו במציאות היומיומית, מי שממש אוהב לקרוא ומרגיש שזה מרומם את נפשו אבל אומר לעצמו "אני יכול לפנות זמן לקריאה מתי שאני רוצה" - בדרך כלל פחות מפנה לעצמו זמן כזה. מי שמגדיר בלו"ז מסגרת זמן מחייבת שבה הוא זונח את כל עיסוקיו האחרים, סביר להניח שאכן יקדיש את הזמן לשבת ולעיין במה שיושב לו על הספרייה. כך גם עם חגים, ואני מניח שכך גם עם השבת. זמן משפחה - לטוב (וגם לפחות טוב לעתים).

אבל מה לעשות שיש ויש. יש בתים שבהם ישבו במהלך החג וישירו, יצחקו, יתווכחו על פוליטיקה, יספרו על חוויות של הילדים מהגן או מבית הספר, על הבוס/ית המעצבנ/ת בעבודה ויש שיאמרו דבר תורה; ייתכן שבמרחק אווירי של פחות מקילומטר ישנן משפחות שספק אם יש להן יותר ממנת אורז לחג, ואולי קצת ירקות, ואולי שולחן לאכול עליו כפי שצריך, ואולי פחות שמחה בלב, ופחות כוחות שבני ובנות המשפחה לוקחים איתם הלאה להמשך השנה.

עמיר בניון יוצר מדהים, והוא לקח והלחין את חזון העצמות היבשות מספר יחזקאל. סופר לי פעם שחזון זה מדבר על העלאת גלויות ישראל לארץ, והעצמות יבשות הוא דימוי לאנשים חסרי תקווה, חסרי אמונה, השוכבים מפוזרים בכל מיני מקומות. כמובן שעל פי החזון אלוהים אומר ליחזקאל שהנה הנה הוא מפיח בעצמות רוח חיים – או פשוט אופטימיות ואמונה – ומעלה אותם לארץ. קבלו את הגירסה המגניבה שלו לכל העניין: 

אבל אני מאמין שלא בהכרח צריך ללכת ישר לפרשנויות לאומיות, ולא בהכרח צריך להיות אלוהים כדי להפיח קצת רוח חיים במישהו, ולא צריך לחכות לגלות כדי שהדברים יקרו. אולי הסיפור נועד לתת לנו איזו דוגמה אישית.

אז אולי החגים גם נועדו לטעון אותנו מחדש, לתת לנו כוחות, להיות קצת מרוכזים בעצמנו ובמשפחות שלנו. והריכוז העצמי הזה מצוין, וקריטי עבורנו. אולם במקביל זה יהיה ממש פספוס אם לא נשתמש בכוחות שצברנו כדי להאיר כמה עולמות חסרי תקווה ואמונה. הם נמצאים בכל מקום, וגם בתוכנו מידי פעם. יהיה נחמד אם בשנה הקרובה נשתמש אנחנו בצלם אלוהים שבנו כדי להפיח רוח חיים, רגע של חיוך ושל משמעות, של אופטימיות ואמונה (ממש כמו בחזון יחזקאל) אצל אלו שהחיים אצלם בנקודת הזמן הזו טעונים שיפור, כפי שוודאי היינו רוצים שיעשו עבורנו בצוק העתים שלנו.

אני מאחל לנו שנה של בריאות, של אושר, של אהבה, של התפתחות עצמית, של משמעות בעשייה, של נתינה וקבלה, של סימני שאלה וסימני קריאה, של רגעי מנוחה, של הנאה ושמחה, של שלום אמיתי בתוכנו, של אור גדול, שלי ושלך.

חג שמח! 

תומר.