פרטים עלי

התמונה שלי
מחנך ומורה לאזרחות ולהיסטוריה מטעם תוכנית "חותם", מלמד בתיכון אורט רמת יוסף, בת ים.

יום שני, 30 בנובמבר 2015

עניין של זמן

תמונה ראשונה:
יום שישי, 11:00, נינוחות של לקראת שבת בבית הספר. המורים והתלמידים רגועים יותר (בדרך כלל). כמידי יום שישי, בוגרי בית הספר מגיעים לבקר, לומר תודה ולשתף בטבילת האש שלהם בצבא. אני יושב לשיחה אישית עם בוגרת בית הספר שבשנה שעברה הנחיתי בפרוייקט העשרה ייחודי בבית הספר. היא שובצה לתפקיד שנחשב יוקרתי ברנז'אי, כזה שמושך אליו צעירים מכל בתי הספר הנחשבים ביותר בארץ.
היא באה לשתף. השיחה כואבת. בחודשיים הראשונים רק הקשבתי להם, כך אמרה. הם מדברים ב"אסקפיזם", "פטריארכליות" ו"תודעה יוצרת מציאות" ומתייחסים אליי כמו טעונת הטיפוח התורנית. הרגשתי שלימדו אותי לתעודת בגרות איכותית, אבל יש פעמים שאני מרגישה שאני לא בעניינים שם. אני חושב לעצמי שהיא עוד צריכה ללמוד שאם אתה יודע לצטט מילים כמו אסקפיזם ופטריארכליות זה נחמד, אבל אינטליגנציה רגשית, יכולת למידה וחוש צדק כמו שלה אין הרבה. אני כבר יודע שהיא עוד תשים כולם בכיס הקטן. היא איכותית באמת.

תמונה שנייה:
פאנל של כנס המכון הישראלי לחדשנות אותו הנחיתי בשבוע שעבר.
הפאנל כולו הוקדש לדיון על ניהול זמן.
שני נערים הציגו כל אחד אפליקציה אחרת לניהול זמן שהוא פיתח. מחיאות כפיים, בצדק. דור של מופלאים גדל לנו מול העיניים.
היה לי חשוב לומר שעם כל הכבוד, ויש המון, צריך להבין שניהול זמן מבוסס על העובדה שיש דברים שחשובים לנו ושאנו צריכים לנהל אותם ולהקדיש להם זמן. לכן ניתן לדעתי לחלק את בני הנוער במערכת החינוך לשלוש קבוצות עיקריות:
האחת, אלו שיודעים מה חשוב להם, והחשוב הזה הולם את יעדי מערכת החינוך. אלו הילדים "הטובים", ילדי התלם. הם מתרגשים מציונים נמוכים, רוצים להשיג תעודת בגרות איכותית ונוחים מאוד לניהול.
השנייה, אלו שיודעים מה חשוב להם, אבל החשוב שלהם והחשוב של בית הספר - שונים. הם חולמים על תנועת נוער, כדורסל ואמנות בזמן שהמורה מלמד על שלטונו של הורדוס. הם לעתים קשים, לא מתיישרים או עושים את המינימום הנדרש עבור תעודת הבגרות. הם עלולים להיתפס כ"עצלנים", "שואפים לבינוניות" וכו'. לעתים, אם יש להם יכולת, הם מוצאים מסגרת חינוכית אחרת.
השלישית - זוהי קבוצת התלמידים שאינה יודעת מה חשוב עבורם. זאת הקבוצה הקשה ביותר לפיצוח. אלו, מה שאנו מכנים במערכת נוער בסיכון, או נוער בסיכוי (או כל שם מכובס אחר). הם לעתים לא ממש מבינים למה הם חשובים, ובמה הם טובים - לכן אינם מבינים מה חשוב להם. הם יודעים שכסף חשוב כי גדלו בבית שלא היה הרבה ממנו, ולכן כל השאר לא חשוב. הם יחפשו עבודה ויוותרו על בית הספר. מה למורה לאזרחות כמוני שמנחה פאנל חדשנות במרכז תל אביב ולהם?

תמונה שלישית:
אני מתחיל שיעור היסטוריה בכיתה שלי ומשתף את הכיתה בדילמות: יש לנו מספר מצומצם ביותר של שעות עבור הערכה חלופית, "למידה משמעותית" כפי שאומרים. כן, אותה משבצת זמן שנועדה לאפשר למידה אחרת, למידה פורצת גבולות, למידה מעמיקת יסודות, למידה שתהפוך את התלמידים לחושבים ובעלי הון אינטלקטואלי וכל זה...
אני רואה את עמיתיי למקצוע ואותי מנסים להבין איך משלבים למידה מעמיקה במספר שעות כזה. בעיני אנשים מן הצד אנו ניחשב מיושנים, כאלה שלא יודעים לחדש, לעדכן. יאללה תכניסו אפליקציה אחת או שתיים, תעשו עבודה בקבוצות. פרוייקט אחד, שיר היפ-הופ על עקדת יצחק - והנה למידה משמעותית.


אבל בחיים כל אחד מאיתנו יודע שהלמידה המשמעותית ביותר דורשת זמן. נער בן 18 שמתכנת אפליקציה הופך את התכנות ללמידה משמעותית, קודם כל, בזמן שהוא משקיע בכך. סביר להניח שהוא משקיע בכך הרבה יותר מבכל דבר אחר. הוא יכול לשבת שעות ולתכנת. הזמן עף כי הוא נהנה מזה. זו למידה משמעותית עבורו.
אמנית שרוצה באמנות את הלמידה המשמעותית שלה משקיעה בכך שעות על גבי שעות. תלמידה שחולמת להיות עיתונאית כנראה צורכת חדשות כמה שעות בשבוע ומקדישה לכך המון מחשבה, דנה על כך בלהט עם משפחה וחברים, עם מורים ושותפים ללמידה. בכלל, בספר "מצוינים" של מלקולם גלדוול הוא מדבר על חוק 10,000 השעות: אדם נהיה מומחה בדבר מה לאחר שהקדיש 10,000 שעות לעיסוק בתחום. אדם נהיה מוגדר כאושייה משמעותית על פי הזמן שהוא בוחר להקדיש לדבר מה.



משעשעת אותי העובדה שלמידה משמעותית רצתה להקנות ידע רחב יותר, חוויה גדולה יותר, יכולת לנתח מקורות ולנהל דיון מעמיק ופילוסופי, כזה שמלא יותר בסימני שאלה מאשר בסימני קריאה, בלי ליצור את הזמן שמאפשר את זה. אם כבר - אז כבר, אני לגמרי בעד: בואו נלך על למידה איכותית (נמאס כבר מהמילה משמעותית, מזכיר משמעתית) - בואו נקרא ביחד טקסטים רציניים ונתפלסף, נעשה פרוייקט איכותי בבית הספר, נעודד קריאה ונלמד מילים כמו "אסקפיזם", "פטריארכליות" ו"ציווי קטגורי". אני הכי בעד. נפרוס את הלמידה הזו על 10 שעות בשבוע, כל שבוע. ניתן לזה מקום של כבוד ביום הלמידה של התלמידים. ככה, כפי שצריך.

אבל כולנו יודעים שבישראל כמו בישראל, אין דבר כזה שאין דבר כזה: ירחיבו את תוכנית הלימודים, יעמיסו אותה לעייפה במושגים, וישאירו את כמות השעות באותה צורה; יצמצמו את כמות הדיונים, יעלו את רמת המבחנים - וישאירו את כמות הזמן כפי שהייתה; יבקשו למידה יצירתית, חווייתית, חקרנית ומעמיקה - ויצמצמו את הזמן הדרוש לכך.

אז נכון, וחשוב להדגיש: למידה משמעותית היא למידה אחרת לא רק בגלל ניהול הזמן, אלא גם - ואולי בעיקר - מבחינת הפרקטיקה. היא שמה דגש רב יותר על התלמיד מאשר על המורה, על המעורבות שלו בלמידה מאשר על פאסיביות; הכי חשוב: היא צריכה להיות משמעותית עבור התלמיד. כרגע אין אף אחד שמוכן / רוצה להפנים את המחיר המערכתי הנדרש לטובת השינויים הדרושים. בכל שינוי מהותי ומרכזי, ניהול הזמן הוא מהותי ושורשי. עבור למידה אחרת ומעמיקה, דרוש ניהול זמן אחר. כמו תמיד, זה יבוא על חשבון דברים אחרים. השאלה היא כמובן: מה חשוב לנו, כמערכת? על מה אנחנו מוכנים לוותר, ולטובת מה? 

בקיצור, אנחנו נישאר עם ה"גם וגם", ואת אותו הזמן ננצל לכמות כפולה של משימות מתוך הנחה שהטכנולוגיה תפתור לנו את השאר. שלח אותם הביתה - הם כבר יסתדרו. זה אולי עוזר אצל התלמידים שיודעים מה חשוב עבורם, אבל מול אלו שלא - זה עובד פחות טוב. במקרי קיצון זה גובל בחוסר אחריות מצד המורה.

כך אנו נשארים עם למידה שטחית ששמה דגש על כמות ולא בהכרח על איכות, כי בשביל איכות צריך להקדיש זמן, ובשביל להקדיש זמן צריך לצמצם זמן שמוקדש לדברים אחרים. כן. למידה איכותית היא עניין של זמן. 

אז לכל הרוחות: איך מייצרים זמן עבור למידה איכותית - כזו שתהיה רלוונטית עבור התלמידים, שתאתגר ותגרום להם לחשוב, שתקנה להם יסודות חזקים יותר של ידע ומיומנויות; למידה כזו שתאפשר להם להרגיש שווים בין שווים - למידה שתשנה במקצת את אופי השיחות שלי בימי שישי עם הבוגרים שבאים לבקר.


יום רביעי, 14 באוקטובר 2015

הזכות חינוך לחיים, לא למוות: אזרחות בשעת משבר.


סיפור ששמעתי בהרצאה מעניינת לפני חודשיים:

יושב לו נשיא חברת "נייק" העולמית במשרדיו המפוארים בניו יורק / לוס אנג'לס (מקום רנדומלי עם גורדי שחקים בארה"ב). כרגע קיבל את דו"ח המכירות השנתי של החברה והוא מבסוט אש - מכרנו כמו שמעולם לא מכרנו בעבר, אבל... עדיין לא הגעתי לכל מקום בעולם, עדיין יש מקומות שלא הצלחתי לפצח, עדיין יש שווקים שבהם לא נגעתי.

מזמין הנשיא את סוכן המכירות הטוב ביותר שלו ושולח אותו ליערות הגשם ליד האמזונס: "צא ולמד את דרכיהם של השבטים האבודים שחיים שם, אלו שלא ראו "אדם לבן" מימיהם, אלו שלא טעמו טעמה של קידמה".
יוצא הסוכן לדרכו, נוחת בריו דה ז'נרו, משאיר את סמארטפונו שם (כי אין קליטה ביערות) וחי שבועיים עם השבטים.
לאחר שבועיים הוא שב לעיר, מתקשר לבוס ואומר: "ראיתי, למדתי, חקרתי. הם מעולם לא ראו נעליים - אין סיכוי למכור להם". שב הסוכן לארה"ב, אך הבוס המאוכזב חש אי נחת.
לאחר כמה ימים הוא מתקשר לסוכן המכירות השני הטוב ביותר, ושולח אותו לאותה המשימה.
מגיע הסוכן לשבטים לצד האמזונס ולאחר שבועיים שב גם הוא לריו ומתקשר לבוס: "ראיתי, למדתי, חקרתי. הם מעולם לא ראו נעליים - אפשר לעשות כאן ימבה כסף!"

סוגר הבוס את הטלפון בחיוך. שוק נוסף נפתח, שוק נוסף נכבש.

השבוע אני אמור להתחיל ללמד את עיקרון זכויות האדם והאזרח בכיתת אזרחות לבגרות, והמצב הנוכחי גורם לי קצת לחשוב שכל האופן שבו אנחנו מלמדים את הנושא או תופסים אותו זו בכלל איזו אג'נדה קפיטליסטית נטו.

למה?

כל מורה לאזרחות יודע שהבסיס לנושא זכויות האדם והאזרח הן שש הזכויות הטבעיות, אלה שהן חלק בלתי נפרד ממהותו של האדם על פי התפיסה המערבית. הזכויות הללו כוללות 5 זכויות שקשורות לעצם מהותו של האדם - חיים וביטחון, חירות, שוויון, כבוד, הליך הוגן וזכות נוספת שטעונה בירור, הזכות לקניין - כלומר הזכות להחזיק רכוש ששייך לאדם.

הכל טוב ויפה אך נשאלת השאלה למה דווקא הזכות לקניין נחשבת לזכות יסוד, ולא זכויות אחרות  (למשל הזכות לחינוך, שנחשבת לזכות רשות, זכות מוענקת)? לדעתי, תפיסה שכזו ביסודה רואה בתכלית קיומו של האדם ישות כלכלית עצמאית. 5 הזכויות האחרות מבטיחות מירוץ שווה אחר הזכות השישית - הזכות לאושר ובעיקר לעושר. כל המדינה עצמה קמה כדי לשרת זכויות אלו, כדי לשרת את המירוץ הזה, את זכותו של כל אדם לצמיחה כלכלית.

מבחינת הקפיטליזם זה פשוט נהדר. "צמיחה" היא שם המשחק. זה נשמע מצוין גם לגבי כסף, גם לגבי בני אדם.
חנכו את הילדים לכך, ויותר שווקים ייפתחו בפנינו. אתם סוציאל-דמוקרטיים? אחלה בחלה, נסו להגביל אותנו (הענקים הגדולים) ולאפשר מסלולי צמיחה למעוטי יכולת. צירפתם עוד שחקנים למשחק, פתחתם בפנינו שווקים חדשים, ייצרתם עוד עובדים עבורנו. המדינות וארגונים חברתיים הם אחלה סוכני מכירות. הם מביאים את הצמיחה למקומות נידחים ומרחיבים את התחרות. מבחינה זו הפצת המידע באינטרנט משרתת את התאגידים הגדולים היטב. הם ירשמו את עצמם באיזה מקלט מס אקראי (איי קיימן או לונדון סיטי) והכל סבבה. המאבק בקפיטליזם בשם זכויות האדם והזכות למירוץ כלכלי עבור כולם משרתת אותו בצורה כזו או אחרת.  קרל מרקס אולי לא הגה הוגה פוליטי טוב, אבל בתור חוקר הוא היה מבריק.

אז איפה הבעיה?

הצגת תכלית האדם כיכולתו לממש עצמו מבחינה כלכלית גוררת ניתוח השוואתי של העולם על פי העיקרון הכלכלי בלבד, וזו תפיסה דמוקרטית מערבית מוכרת. יש כאלו שיש להם - והם החזקים, יש כאלו שאין להם - והם המסכנים. החזקים הם העושקים, החלשים - הנעשקים. לאלו יש את הכלים שלהם, ולאלו את שלהם. האמת שזה נכון במקרים רבים. החלשים שנמצאים בתחתית שרשרת המזון הכלכלית עלולים לגזור על ילדיהם עוני על לא עוול בכפם, וזה לא צודק. בזה צריך להילחם.

אולם בחינת הצדק בעולם אך ורק על פי הפרמטר הכלכלי, כיאה לדמוקרטיה המודרנית, עלול ליצור תמונה מעוותת של המציאות והתעלמות ממימד שונה ואחר - המימד התרבותי-חינוכי. מאוד נוח להתעלם מהפרמטר התרבותי  כי כל עיסוק בו עלול להיתפס כגזעני במהותו (ולמרבה הצער יש כאלו שמנצלים אותו לטובת טיעונים גזעניים). מה, אתה אומר שקבוצה מסוימת מאותגרת תרבותית-חינוכית? לא לא לא, זה גזעני. מה, יש חינוך טוב וחינוך רע? לא לא לא, זה גזעני.

הכי קל להתעלם מדת, גזע ומין ולהסתכל על צבע הכסף - שם אין לנו בעיות ושם אפשר להתווכח כמה שרוצים.

אחת הסיבות המרכזיות למצב הבטחוני הקיים בירושלים, כך אומרים גורמים שונים באירופה, ישראל והרשות הפלסטינית, היא המצב במזרח ירושלים וההזנחה הרצופה מצד ממשלת ישראל לאורך תקופה. המצב הכלכלי יצר תסכול ועצבים שעכשיו מתפוצצים בפנים. העניים יוצאים נגד העשירים, החלשים נגד החזקים, הטריגר הוא אלאקצא. במצב עניינים כזה קל לתאר את המחבלים הרצחניים כמסכנים, או לדווח בעיתונות האיטלקית או בטלוויזיה הבריטית על "מותם של 10 פלסטינים השבוע בהתנגשויות בין כוחות המשטרה הישראלים לצעירים פלסטינים". הרי זה ברור כשאין כסף - הפרמטר הכלכלי, הזכות לקניין, היא הסיבה. תוסיפו קצת BDS וקיבלתם את התמונה.

אי אפשר לומר שהמצב הכלכלי אינו גורם משפיע, ואכן קיימת שם הזנחה שדורשת תיקון. המימד הכלכלי הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. אולם ההתעלמות מהפרמטר התרבותי - חינוכי היא פשוט התעלמות פושעת שחוסר הצדק בה זועק לשמיים.
נכון, הגזענות קיימת בשני צדי המתרס - אין לה צבע, דת, גזע ומין, כמו הכסף.
אולם הצצה בתכנים החינוכיים והתרבותיים בשני הצדדים צריכה לתת לנו מבט אחר על המציאות.

חשבו על מצב שבו בשעת בוקר מוקדמת, הדמות המרכזית בתכנית הילדים שמשודרת בניקולודיאון, בובה בצורת הדבורה מאיה, קוראת לילדים המשתתפים בתכנית לרצוח ערבים. אין כזה, נכון? זה ככה בטלוויזית אלאקצא של חמאס, אחת התחנות הנצפות ביותר בשטחים. לצד סוגים כאלו של תוכניות תמצאו סרטוני הסתה מדממים בשעות צפיית ילדים אחה"צ - כאלו שקוראים לרצוח יהודים. זה לא מרומז, לא הבנייה תקשורתית, לא מסר סמוי, לא הטייה. זה ככה, פשוט.
חשבו על הצגות ילדים שבהן ילדים קוראים בקול רם: "אני יוצא להרוג יהודים! המוות הוא המשאלה שלי". זה קורה, זה קרה ובעידן האינטרנט - זה עוד עלול לקרות בכמויות ובתדירות גבוהות הרבה יותר.

חשבו על ספרי לימוד שמלמדים את ערכי האסלאם (לגיטימי כמובן) עם דגש על ג'האד והרג יהודים / ישראלים / ציונים (בכלל לא לגיטימי) - ספרים מאושרים, כאלו שמקבלים תמיכה ומימון של "השלטון". זה ממוסד, ולא מרומז, זה מאורגן, מתוזמן ולא מסונן. זה ישר ולעניין. זה מחורבן. זה לא נוח, זה נראה מגוחך וזה כל כך בוטה שרבים מעדיפים לטאטא. אבל זו האמת הפשוטה. מה לעשות, בישראל אין ממסד שמייצר ומאשר תכנים כאלה. הממסד פה יכול להיות מושחת, לרדוף בצע ושלמונים, אופורטוניסט - אבל הפשטות של החינוך למוות שממנה בוחרים משום מה להתעלם בעולם פשוט מקוממת. זה לא רק כלכלי, זה עניין חינוכי. עוני אינו בהכרח נטייה לאלימות.

יש שיאמרו שהסתה בוטה היא כלי בידיו של החלש, אך אני חושב שחינוך אמיתי צריך לכלול אמות מידה כלשהן שלא משתנות עם נסיבות החיים (לצד אמות מידה שכן). אם כל החינוך משתנה לאור המצב שבו אתה חי, אז מה המשמעות שלו? אם הסביבה קובעת לך מי אתה, אז מי אתה בכלל? מה השלד הערכי שלך? אם הסביבה משנה הכל, אתה כלל לא קיים.
ישנו גרעין של חיים ושל טוב שצריך לשמור עליו ולפתח אותו. זו, מבחינתי מהות החינוך, בעיקר בתקופות קשות כאלו.
כבר חכמים ממני אמרו שצריך להיזהר בבני (ובנות) עניים כי מהם תצא תורה. אני ממש אוהב את הרעיון. אז למה לא לבחור בדרך הזאת?

הזכות לחינוך מהותית הרבה יותר לפנימיות של האדם, לא פחות ממשלח ידו ומקניינו. לו היו בוחרים האירופים לבחון את מצב דרך הפריזמה הזו לשם שינוי, היו אולי מבינים למה הבחירה האוטומטית של כמה קיצוניים במזרח ירושלים באלימות היא הטרור. האם אין אופציות אחרות? אולי, במקום להילחם על הזכות לעצמאות כלכלית של הדור הבא במזרח ירושלים, בשכם, בחברון , היו בוחרים להילחם גם על הזכות לחינוך שלהם. וכן, צריך לדבר על מצבם המחפיר של בתי הספר בעזה ובג'נין, אבל לא פחות ואולי יותר על תכניות הלימודים והתכנים "החינוכיים" שוחרי המוות במקומות רבים שם.

מישהו חכם שלומד איתי ציטט בפניי את ג'ון דיואי, שלפיו תשתית הדמוקרטיה כלל אינה נוגע לשיח הזכויות, אלא קשורה למידתה ואיכותה של התקשורת בין הפרטים בחברה. אישית, אני לא מצפה שמחר אני ושכניי נסכים על כל דבר. . מה לעשות, אני גם לא מצפה שיתגייסו בהמוניהם לצה"ל ויצדיעו לדגל. אין חברה ללא מחלוקת, וזה בסדר. לקחת את לוסי אהריש כדוגמה זה חלום נחמד שבו ערביי הארץ יהפכו ליהודים, לא מציאות. אני לא יכול לכבד אדם אחר רק אם הוא נראה כמוני ומדבר כמוני. זה סתם נרקסיזם. אולם מה שחשוב הוא שנדע לדבר ושנסכים שאנחנו צריכים לדעת לדבר ולנהל חיים משותפים.

זו משימה לא פשוטה, שכפי שהתלמידים צריכים ללמוד אותה, גם אנחנו צריכים לעבוד על עצמנו, ואני על עצמי.

מחר אני צריך ללמד על זכויות אדם, ולמרות הכל - החשש של התלמידים שבא לידי ביטוי בגזענות בוטה לעתים - המטרה שלי היא לשמור אצלם על ערוצי תקשורת פתוחים שכל כך הכרחיים לחיים משותפים כאן.

אני מקווה שבחברון, מזרח ירושלים, שכם, ושאר הערים הפלסטיניות ישמרו המורים על ערוצי התקשורת של תלמידיהם פתוחים. אולם גם אם לא יעשו כך, אני אעשה את שלי.

יום שבת, 19 בספטמבר 2015

להיות מחנך בישראל?

איפשהו באמצע או לקראת סופה של שנת הלימודים מוזמנים מורות ומורים למשרדי ההנהלה. שם ינתחו איתם את השנה החולפת, ינסו לזהות כיווני התפתחות, יגלו שביעות רצון ו/או תלונות על אופן הלימוד. בהמשך, אם מדובר במורה שבסך הכל עומד/ת ביעדים שהוצבו לו/ה, הצליח קצת יותר או איכשהו השתלב בהוויה הבית-ספרית, תקפוץ בשלב מסוים השאלה הבאה:

האם תרצה לחנך כיתה בשנה הבאה (או להמשיך לחנך)?

הרבה אחריות יש על כתפיו של המחנך, אך במציאות של מערכת החינוך הישראלית - מהו באמת חינוך, והאם באמת המחנך הוא המקור למושג הזה?

טוב, מהו חינוך זה נושא לחפירה עם שופל וקידוחי נפט או להררי ספרים עבי כרס סטייל כמות המלל שנכתבה על החתונה של בר רפאלי, אבל בקצרה - אני, תומר, מגדיר חינוך כהשפעה על אדם מסוים באופן שיוצר בו שינוי משמעותי לטובה. כמובן שה"לטובה" הזה טעון עוד ביאורים - מהו הטוב שאליו שואף החינוך ומי מגדיר אותו ועוד מיני פלפולים.

אז בכל שנה אני שב ושואל את עצמי, ודן עם חברים בחדר המורים ובכלל על שאלה מאוד בסיסית שכל מורה, מחנך או מורה מקצועי, צריך לשאול את עצמו לדעתי:

האם צריך להיות "מחנך" כדי לחנך באמת? התשובה האמיתית היא שבכלל לא בטוח.

תמונה אקראית שמעוצבת סבבה שתכניס קצת צבע לפוסט ותגרום לכם להמשיך לקרוא (באדיבות גוגל תמונות)

"החינוך" במערכת החינוך היא בעיקרו בירוקרטי. מחנכים רבים שאיתם יצא לי לשוחח לאורך השנים האחרונות שבים ומדברים על העיסוק הבלתי פוסק בניירת ובמסירת הודעות לכיתה בשעות החינוך שלהם, בצורך לטפל בכל בעיית משמעת שצצה כמעט אצל מורים אחרים (למרות שיש כאלו שמטפלים בהן בעצמם), יש ימים שבהם כמחנך לא יוצא לך לראות את התלמידים מכיתת החינוך שלך, מלבד לשאול אותם במסדרון: "היי, בוקר טוב, איך את/ה מרגיש/ה... ומה עם האישור לטיול בעוד שבוע / מה עם התשלום למסיבת הסיום / מה עם..."?

הגדרת התפקיד תחת הכותרת "מחנך" היא הגדרת הרצוי. אולם במצב הקיים מדובר יותר ב"מנהל כיתה". זה נשמע מפוצץ, אבל האמת הפוכה לחלוטין - התפקיד הוא ניהולי לגמרי, בירוקרטי בחלקים גדולים מתוכו. לעתים יש תחושה שהמשמעות החינוכית אינה במרכז. אולם במערכת כולם מצפים שמנהל הכיתה יהיה גם מחנך. הלוואי.

לצד תפקיד המחנך עומד תפקיד המורה המקצועי. לכאורה המורה המקצועי אמור ללמד את המקצוע שלו בלבד. אולם מורים המגיעים למקצוע מהסיבות הנכונות יהפכו כל שיעור כזה לשיעור חינוך דרך תחום הדעת שהם מלמדים.
למה? שתי סיבות פשוטות:
א. כי הם רוצים
ב. כי יש להם זמן לעשות את זה.


חברים רבים שמלמדים במקומות שונים בארץ, וגם אני, יכולים להעיד על קשרים אישיים שנרקמים עם תלמידים אשר מעידים על רמת ההשפעה החינוכית שלנו עליהם - תלמידים שלימדנו כמורים מקצועיים. אלו תלמידים שהקשיבו בשיעורים, שהתעניינו, ששאלו, שהתווכחו, שהתכסחו ולא עשו חיים קלים. אולם דווקא המיקוד בתוכנית הלימודים והדרייב החינוכי הפכו את התוכנית לכר פורה לדיונים (ככל שהצורך בהספק למידה מאפשר). אין טפסים, אין אישורים, אין תשלומים, אין בירוקרטיה (כמעט). זה אנחנו  - התלמידים והמורים ביחד - לומדים את העולם ואותנו עצמנו דרך עדשת ההיסטוריה / המתמטיקה / האנגלית / האזרחות / התנ"ך / המדעים וכו'. ב-45 הדקות שיש לנו אנחנו משתמשים במושגים הנלמדים כדי לשאול את השאלות הגדולות, להריץ כמה דאחקות וגם ללמוד מה רוצה הבוחן בבגרות לקרוא, ואיך בדיוק מנסחים את זה.

הקטע הכי אבסורד מגיע שכיתה שנוצר לך קשר טוב איתה זורקת לך שהייתה שמחה לו היית מחנך אותה, או שההנהלה חושבת שכדאי שתחנך אותה. הבעיה היא שהם מבקשים מאיתנו את זה כי לא חינכנו אותם, כי פשוט לימדנו אותם. לעתים הם לא מבינים שעם כל התוספות ה"חינוכיות", לא בטוח שיישאר לנו זמן לחינוך כמו שחינוך אמיתי צריך להתרחש. ההצלחה שלנו איתם נובעת מהעובדה שלא הוגדרנו כ"מחנכים" שלהם. הרי יש מצב שראינו אותם פי 2 מכמות השעות שיש להם עם המחנכ/ת שלהם!


ולכן, השנה, כשפנתה אליי המנהלת שלי, ושאלה אותי אם ארצה לחנך, אמרתי לה בצורה חד משמעית ומכל הלב:

כן.

יום ראשון, 2 באוגוסט 2015

מודל להובלת תהליך יזמי - בן 2,000 שנה

      בדרום קוריאה לומדים תלמוד. לא יודע אם שמעתם על זה, אבל תבדקו בגוגל. יש להם קטע: הם רואים בזה כלי מצוין לשיפור מיומנויות חשיבה. בכלל לא מעניין אותם הנושא הדתי, אלא המתודה של חוכמת הקבוצה ומה שהיא עושה למוח ולתלמידים. אצלנו, בחלק מהמקומות זה מוקצה מחמת כפייה דתית וכל זה. וזה בלי לדבר על הדמיון הרעיוני והגרפי המדהים בין עמוד פייסבוק או (מסמך שיתופי מלא בהערות בצד) לדף תלמוד, ועל העובדה שהספרות ההלכה היא הבסיס ליהדות (כי התנ"ך משותף לשלוש הדתות המונותיאיסטיות. מה שמבדיל ביניהן הוא ספרות ההמשך). טוב. הלאה.  


עמוד תלמוד - הדיון באמצע, הערות בצדדים. מסמך שיתופי בין מאות שנים (גוגל תמונות)

חדשנות וכאלה: יש כזה דבר חדשנות "מערערת". מדובר במונח שקבע פרופ' קלייטון כריסטנסן. חדשנות מערערת היא חדשנות שמתרחשת מחוץ לארגון מסוים, אבל הארגון לא התייחס אליה – וכך היא הביאה להתרסקות הארגון. הדוגמה הפופולרית ביותר היא קודאק, שלא ידעה להתמודד עם אינסטגראם, וקרסה.

 לפני שנה היה לי חלום – להקים קבוצת רכישה לשיעורי נהיגה בבית הספר שלנו. ידעתי שלא ארצה להוביל ו/או יהיה לי זמן לעשות את זה לבד, אלא ביחד עם תלמידים מבית הספר. שיתפתי שני תלמידים ברעיון, רלי ועומר, הם נדלקו והתחילו לחקור ולהריץ את זה. אני הייתי על תקן המנחה – אבל האמת היא שהם עשו את כל העבודה. טלפונים, הדפסות, שיחות ותיאומים. שיחקו אותה. הקבוצה החלה לקרום עוד וגידים בסוף השנה הנוכחית. יש לנו עוד דרך, כמו כל רעיון, אבל התהליך היה מרתק.

איך כל הדברים האלו קשורים האחד לשני?
כשהייתי צריך לחשוב איך להנחות את רלי ועומר, חיפשתי איזה כלי נחמד לליווי התהליך היזמי שלהם, משהו בשלבים, שימקד אותם וינחה אותם מה הצעד הבא, משהו שימחיש להם דבר מה בנוגע לעלייתם ונפילתם של רעיונות.  

אז התיישבנו על הספסל בחצר בית הספר בהפסקה ולמדנו את הקטע הבא:

פסיקתא דרב כנהא, פסקה כ"ג, ר"ה א
"תני רבי אליעזר
בראש השנה נברא האדם הראשון
בשעה הראשונה עלה במחשבה
בשנייה נמלך במלאכי השרת
בשלישית כינס עפרו
ברביעית גבלו
בחמישית רקמו
בשישית העמידו גולם על רגליו
בשביעית זרק בו נשמה
בשמינית הכניסו לגן העדן
בתשיעית צוהו
בעשירית עבר על צוו
באחת עשרה נדון
בשתיים עשרה יצא בדימוס"

רבי אליעזר, "בור סוד שאינו מאבד טיפה" כי היה לו חתיכת זיכרון וזכה למעמד מיוחד (כך מספרים לפחות), מציג כאן את בריאת האדם כתהליך עלייתו ונפילתו של רעיון. כמו האדם, גם רעיונותיו – מתנהגים כמוהו ונוצרים בדמותו, נאבקים בסוף הבלתי נמנע. אך הסוד נמצא בחלוקה לשלבים. עזבו את האמת ההיסטורית, דרווין וכל זה, ותתמקדו רגע במסר שעולה מהאופן שמציג רבי אליעזר את סיפור עלייתו ונפילתו של האדם הראשון. איך בונים רעיון חדש? נעבור רגע על השלבים, כפי שאני מפרש אותם.

"תני רבי אליעזר

בראש השנה נברא האדם הראשון

בשעה הראשונה עלה במחשבה – תחילתו של כל רעיון בניצוץ מסוים במוח, לפעמים בבעיה, לפעמים מהשראה, לפעמים מאתגר משותף.

בשנייה נמלך במלאכי השרת – מסופר שאלוהים משתף ברעיון שלו את מלאכי השרת (ולכן כתוב "נעשה אדם בצלמנו" - בראשית פרק א'). בקיצור, השלב הבא הוא חשיפת הרעיון בפורום רחב יותר, כדי לנתח אותו, לגבש אותו, למקד אותו ולחשוב עליו לעומק זה אולי השלב החשוב ביותר בתהליך, ואפשר לכתוב ימבה מילים על אופן בחירת חברי צוות החשיבה, אבל לא עכשיו. הלאה.  

בשלישית כינס עפרו – איסוף החומר ממנו יהיה עשוי הרעיון: האוכלוסיות המעורבות בו, הטכנולוגיה (אם קיימת), בחירת ה-Early Adopters, החלוצים של יישום הרעיון.

ברביעית גבלו – קביעת הגבולות של הרעיון: באיזה שדה פועלים ובאיזה לא? כיצד ייראה הרעיון מבחינת השלבים המרכזיים והגדולים שבו?

בחמישית רקמו – רקמו, כלומר רקמות: כאן מדובר על פיסול הפרטים הקטנים בתוך החלקים הגדולים, דיוק התהליכים והפרטים.

בשישית העמידו גולם על רגליו – תחילת הפיילוט, גימור הרעיון המוחשי ותחילת הבדיקות הראשונית, טרם מדובר בהפעלה ממשית.  

בשביעית זרק בו נשמה – תחילת הפעלת הפרוייקט, הפחת רוח החיים ביוזמה.

בשמינית הכניסו לגן העדן –בימיו הראשונים הרעיון נהנה מהתחלה חלקה, הדברים נראים טוב ויש תחושה של הצלחה. אתם מנחשים מה יבוא בהמשך...

בתשיעית צוהו – לכל רעיון / מיזם, ישנם דברים שעליו להתייחס אליהם, מן כללים שהוא צריך לסגל לעצמו, נורות אדומות שמסמנות לו רגעים של צורך בחשיבה מחודשת. יש לשים לב לסביבה בה פועל הרעיון, מענה למשוב מהשטח, חתירה לשיפור מתמיד.

בעשירית עבר על צוו – רעיונות רבים אינם פועלים על פי הכללים המחייבים אותם ומפרים אותם. אני חושב ששלב זה גם כולל התעלמות מאותה "חדשנות מערערת" מתוך זחיחות או היעדר כלים מתאימים. 

באחת עשרה נדון – כאן אני מפרש את זה כמעין "משפט פומבי", רק שבסביבה שלנו השופטים הם הגורמים המעורבים במיזם – קהלי היעד ופרטנרים מולם אנו עובדים. אם אכן חרגנו מהכללים הנדרשים, נעמוד למשפט הציבור ו...ביי.

בשתיים עשרה יצא בדימוס – הרעיון שנקרא אדם עוזב את גן העדן וסופו מגיע. כמו כל דבר, גם לרעיונות, כמו להוגים שלהם, יש סוף.


עוד מודל לא רע בכלל להנחיית תהליכי יזמות (גוגל תמונות)

ועכשיו, ממש בקצרה: 
שלב 1: הופעת רעיונות
שלב 2: סיעור מוחות ומחקר
שלב 3: איסוף החומר לרעיון (זיהוי קהלי מטרה ליישום)
שלב 4: בניית הרעיון בצורתו הכללית
שלב 5: יצירת הפרטים הקטנים של הרעיון, בתוך התבנית הכללית
שלב 6: הרצת פיילוט לבדיקה
שלב 7: הפעלה בהיקף רחב יותר
שלב 8: תקופת הזוהר של ההתחלה
שלב 9: צורך בתשומת לב לאתגרים
שלב 10: חוסר תשומת לב לאתגרים
שלב 11: שיפוט לחומרה של הרעיון, תחילת דעיכתו
שלב 12:  סופו של הרעיון (אבל כל סוף הוא התחלה של משהו חדש).

אז ברור שיש רעיונות שמצליחים רק בשלבים ראשונים, ואפשר גם לדלג על שלבים, לשנות את הסדר, לשחק עם זה או למצוא מודלים אחרים – אבל התבנית הזו, בת 2000 שנים, יכולה להנחות מורים ותלמידים שרוצים להוביל רעיונות חדשים.
תחילה להעלות רעיונות, אחר כך לגבש קבוצת חשיבה, לעצב את הרעיון, להרים פיילוט, ואז להמשיך הלאה. ככל שתהליכי התכנון יהיו עמוקים יותר, והלמידה העצמית תהיה רצינית יותר, כך הסיכוי ששלבי ההמשך (שלבי נפילת הרעיון) יגיעו מאוחר יותר, ממש מאוחר יותר.

רעיונות טובים יכולים להופיע בכל מיני מקומות, גם כאלו שנראים לנו "לא רלוונטיים". בכל מקרה, אם הכלי זה מספיק טוב לדרום קוריאה, הוא טוב גם לי. אני מקווה שגם לכם זה יסייע. אשמח לשיתוף ברעיונות נוספים. 



יום שלישי, 14 ביולי 2015

ניהול דרך רשתות חברתיות: כלי מרכזי להתאמת מערכת החינוך למאה ה-21


קוראים לי תומר וגם אני סיימתי לקרוא את "ההיסטוריה של המחר" של פרופ' יובל נוח הררי. איכשהו, כמעט בכל שיחה עם מורים לאחרונה זה עולה בשיחה. א/נשים מסכימים עם הטענות בספר יותר או פחות, אבל כולם מסכימים על דבר אחד: האופן שבו הרעיונות בספר מוסברים הוא פשוט נהדר, נהדר בפשטותו. והרי זו גדולה – לדעת להסביר את המורכב בצורה חדה. מורים גם יודעים שזו בדרך כלל אחת התכונות החשובות של מורה טוב.

במקביל, במסגרת לימודי התואר השני שלי יוצא לי לקרוא לא מעט חומרים על חדשנות – הגדרתה והגורמים להיווצרותה. אז הפוסט הזה הוא תוצר של נקודת המפגש בין שני הדברים האלו.

בסוף הספר מציג נוח הררי את מאפייני העידן הנוכחי שיאפיינו כנראה את השנים הקרובות. אחרי הצגת המהפכה השונות (הלשונית, החקלאית, התעשייתית וכו'...) ואת הדתות השונות (כולל האידיאולוגיות המודרניות) הוא פונה לעסוק במה שהוא מכנה דת המידע, דת הדאטה. בעידן הזה, בקצרה, חופש המידע הוא הערך העליון. בני אדם מוכנים לוותר על פרטיותם כדי להיות מידע – הם מפרסמים על עצמם דברים, מתחברים לאינספור רשתות חברתיות ומרושתים מכל כיוון וקיוון. המאפיין המרכזי של העידן הזה הוא הרשת החברתית. הרשת החברתית, תהא תכליתה אשר תהא, אינה רק טכנולוגיה, אלא היא מונעת על ידי ויוצרת תפיסה רעיונית מסוימת. התפיסה הזו מושרשת היטב בקרב התלמידים בכיתה. הרשת החברתית עומדת במוקד החיים במאה ה-21. זאת לא עמדה ערכית, אלא תמונת מצב עובדתית.


בשנים האחרונות מדברים איתנו המון על הצורך להתאים את המערכת למאה ה-21, ועל הצורך להטמיע חדשנות בתוך מערכת החינוך. משאבים רבים מושקעים בתשתיות, בהשתלמויות על שימוש בכלי תקשוב בהוראה, בפיתוח תכנים ופלטפורמות שחלקן המשמעותי מיוצר על ידי ספקים חיצוניים. הכל חשוב והכל נכון, ויש המון עשייה נהדרת בתחומים האלו.
אולם כשמדברים על חדשנות, חשוב להבין שחדשנות איננה בהכרח קשורה לטכנולוגיה, אלא לרוב קשורה לשינוי התרבות הארגונית – כזה שמזמן שילוב טכנולוגיה מסוימת, או שמתרחש בעקבות כניסתה של טכנולוגיה מסוימת (או תפיסות רעיוניות מסוימות). בקיצור, חדשנות היא שינוי בשיטה – ובמאה ה-21 זה בדרך כלל משלב טכנולוגיה. שינוי בשיטה מחייב חשיבה לא רק על חדשנות במאה ה-21, אלא על ניהול בתקופה כזו.

אם נחבר את כל אלו, נגיע למסקנה שבמאה ה-21 מערכת החינוך אמורה לממש את יעדיה במציאות של חופש מידע. התאמת המערכת למאה ה-21 בהחלט דורשת השקעה בתשתיות ובהדרכה טכנו-פדגוגית. אולם מעל הכל, התאמת המערכת דורשת שינוי תפיסתי ורעיוני. לכן, אחד הדברים הראשונים שכדאי להטמיע בתרבות הארגונית של בתי ספר הוא את רעיון הרשת החברתית ופרקטיקות ליישומו. למעשה, זהו רעיון מרכזי שצריך לעמוד בלב לבן של התוכניות להתאמת המערכת למאה ה-21, במקום דגש על הכנסת יותר טכנולוגיה באשר היא. 


אבל מה זה אומר ואיך עושים את זה?


הנה כמה מחשבות ורעיונות. אני מזמין אתכם להרהר, לבקר, להסכים או להתלבט.

נשאלת כמובן השאלה היכן אנו עומדים כיום מבחינת מצב השימוש ברשתות חברתיות בבתי ספר. אז ככה, באופן כללי, אחרי שיחות סלון, טלפון והתכתבויות בפייסבוק, מתקבלת התמונה המעניינת הבאה:

קיימות קבוצות פייסבוק פעילות עבור מורים להיסטוריה, אזרחות, לשון, ערבית, ספרות, מדעים וכו'. מורות ומורים מכל הארץ משתפים ידע, מתייעצים, ומסייעים האחד לשני בצרכים מקצועיים. הקשר בין המורים דרך הרשת עובד לא רע, ואני מוכרח לומר שאני לומד בקבוצות האלו לא מעט. אולם עם זאת, כשמגיעים לתוך בתי הספר, ניכר כי ברוב המקרים הטמעת תרבות הרשת החברתית לוקה בחסר ומתמקדת בעיקר בפתיחת קבוצות וואטסאפ צוותיות (מקצוע, צוותי חינוך) לצורך עדכונים שוטפים וברכות יום הולדת.

ניתן לומר שמדובר בתרבות של רשת חברתית, אך לדעתי שימוש בוואסטאפ הוא בעל אופי פיראטי שלא משרת מטרות חינוכיות ממש. הוא לא מאפשר להעביר מערכי שיעור בנוחיות, לפתוח נושאי שיחה, לאגור קבצים וכו'. הוא טוב לשיחות סחבקיות ומפספס את הערך הארגוני שהרשת החברתית מספקת. 

יש שיאמרו שככה עובדות רשתות חברתיות, ושכל אחד בוחר את מה שנוח לו, בדיוק כמו אפליקציות. אם צוותים שונים בבית הספר בחרו לפתוח קבוצות וואטסאפ פנימיות, יש לזה יתרונות, ועדיף שההנהלה לא תתעסק בזה. נכון שהטמעת רעיון הרשת החברתית צריכה להיות מותאמת לכל בית ספר על פי תרבותו ואופיו, אך נקודה זו מובילה אותי לעניין הניהולי.

כדי להתאים את המערכת למאה ה-21, יש צורך בשינוי בהתנהלות הארגונית כמכלול. לכן לא נכון להשאיר את הטמעת התרבות הזו לקבוצות וואטסאפ פנימיות. יש להוביל שינוי רעיוני ופרקטיקה ארגונית שיתבססו על עקרונות ומאפייני הרשת החברתית. בשינוי הזה צריכות הנהלות בית הספר, כמו בכל דבר, להיות כוח חלוץ.

איך זה יכול להיראות?


בית הספר בוחר רשת חברתית בעלת פונקציות מסוימות שלהערכתו תתאים לאופי ולתרבות הארגונית. הוא יכול להשתמש בפייסבוק כי המורים כבר מכירים את זה, או כל פלטפורמה אחרת ייעודית לצוותי הוראה. אולם לא מספיק לבחור פלטפורמה, כי כל מורה יודע שאם לא מזינים אותה בתוכן היא סתם הופכת לעזובה ולמקום שמשמש לאיסוף פרטי קשר של מורים אחרים ותו לא.

לכן יהיה על צוות ההנהלה לקבוע משימות שיתבצעו רק ברשת הבית-ספרית, כמו בקורסים מקוונים באקדמיה: מנהל בית הספר מודיע שהוא פותח דיון קבוצתי סביב עניין פדגוגי מסוים או פעילות בית ספרית – וכל מורה מתבקש/ת להגיב או להעלות רעיון למימוש; צוות ההנהלה מבקש רעיונות לפעילות סוף שנה למורים – ומבקש מכל מורה להיכנס ולהגיב כדי לקבל תמונת מצב לגבי ההעדפות של הצוות; ההנהלה קוראת לכל המחנכים לשתף במערכי פעילות לקראת יום הזיכרון לרצח רבין; לו"ז האירועים מפורסם רק ברשת, ומי שרוצה יכול להדפיס אותו משם...וכו' וכו'. מה שיפה הוא שמטבע הדברים מורים יתחילו לשתף דברים בעצמם ללא צורך באישור ההנהלה, וזו המהות של רשת חברתית. 

עכשיו מישהו יגיד: "אבל זה המון התראות, וכאבי ראש, וכל הזמן מטרטרים שם". פתחו חשבון אי-מייל או פייסבוק נפרד ותנתבו את הרעשים לשם. מישהו אחר יגיד: "אבל זה לא נוח". שינויים אף פעם לא נוחים בהתחלה, אחרת הם לא יהיו שינויים. אם בחירת הפלטפורמה תתבצע בצורה מושכלת והשיקוף של התהליך יתבצע באופן משתף ומכבד כלפי המורים, המעבר יהיו חלק יותר. חוץ מזה, זאת המאה ה-21. צריך להתרגל.


לסיכום, העניין הוא שיש לקבל החלטה שפעולות ארגוניות מסוימות מתבצעות רק ברשת הזו. היא אינה מבטלת רשתות אחרות פנימיות, אך היעדים שלה ברורים יותר והיא מאפשרת ניהול טוב יותר. אבסורד הוא המצב שהרשתות החברתיות פעילות היטב מחוץ לבתי הספר, אך בתוכם היישום לוקה בחסר. עבודה בתנאי רשת חברתית היא תנאי הכרחי להתאמת מערכת החינוך למאה ה-21. היא צריכה ללוות את מפגשי הצוות השגרתיים ולהגביר את עוצמותיו, בבחינת שלם העולה על סכום חלקיו.

איך מנהלים דבר כזה?

זו נקודה נוספת שקשורה למיומנויות ניהול במאה ה-21 אשר צריך לתת עליה את הדעת. הקניית מיומנויות ניהול קהילת מורים דרך רשת חברתית בעידן של חופש המידע, צריכה לעמוד במוקד התוכניות לקידום מערכת החינוך – לא פחות ואולי אף יותר מהשקעה בתשתיות, לימוד כלי הוראה טכנולוגיים ופיתוח פלטפורמות שונות.



יום שני, 8 ביוני 2015

קארמה פוליס

השנה, איכשהו, התחלתי ללמוד לתואר שני בניהול וארגון מערכות חינוך. איכשהו. עם כל המשימות, הבחינות, הריצות, מסיבת הסיום, פרוייקטים וקיום חיים אישיים, המשימות של התואר השני תופסות אותי תמיד לא מוכן. אבל מסתבר שאלו לא רק המשימות של התואר.

לפני שבועיים יצאנו, מטעם המחלקה, לסיור בכמה בתי ספר בעלי גישה חינוכית שונה מהנהוג במערכת הציבורית – בתי ספר סביבתיים, בתי ספר דמוקרטיים או בגישת מונטסורי ובית ספר אחד ללקויות למידה.
היה סיור ממש מעניין. פגשנו אנשי חינוך אמיתיים, שמסורים לעבודתם ולתלמידים שלהם, וראינו ילדים מתרוצצים בין מרבדי דשא רחבים, משחקים ונהנים. אחרי כמה שיחות, שאלות ושיחות של מבוגרים על חינוך, היינו אמורים לסייר ברחבי אחד מבתי הספר. אז עשינו את זה, הסתובבנו קצת, ואז התיישבנו על אחד הספסלים. היה חם. ממש. מהנקודה שבה ישבנו בצל הסתכלתי על הסביבה.


עם כל היופי והפסטורליה משהו הציק לי.


ישבתי עם עצמי וניסיתי להבין מה. אחרי כמה דקות הבנתי. הרי אני מגיע מבית ספר אחר, שבו לומדים ילדי עולים משנות ה-50 וה-60, תלמידים רבים שהם דור שני לעולים מאתיופיה ומרוסיה. זה אולי לא פוליטיקלי קורקט לכתוב, אבל ממש חיפשתי תלמידים שנולדו למשפחות עולים, או – בואו נגיד את זה תכל'ס – כאילו עם גוון עור קצת כהה יותר. האמת, לא מצאתי. אולי הם היו בדיוק בשיעור, אולי במקום אחר. ניחוש פרוע שלי: הם פשוט לא נמצאים בבית הספר. העלויות של בית הספר והמיקום מונעים את ההשתלבות שלהם במקומות האלו.


זה לא חדש. פערים חברתיים היו במצרים העתיקה, ברומא, ובכל מקום. ספרים ומאמרים רבים (שלעתים העדפתי לקרוא תקציר שלהם) מנתחים את עד דק. אולם הסיור הזה גרם לי בפעם הראשונה להרגיש את הפער בצורה חזקה יותר. התלמידים שאיתם אני עובד ביומיום לא נמצאים במקומות הפתוחים, הפסטורליים, הדמוקרטיים, הפרטיים מסיבות כאלו ואחרות. וזאת עובדה.

חשוב לציין שלכל גישה יתרונות וחסרונות. לחינוך הדמוקרטי יתרונות רבים ומגבלות, כך גם לחינוך הסביבתי, ובוודאי שגם החינוך הציבורי - כמו לכל דרך חינוכית.

חוץ מזה, המצב הקיים לעתים מנציח את עצמו. בתי הספר האלו פרטיים וצריכים לממן את עצמם, או פשוט ממוקמים בישובים מבוססים. תלמיד או תלמידה ממשפחה קשת יום לא יכול להרשות לעצמו חינוך כזה, בכיתות קטנות עם יחס אישי יותר.
בנוסף לכך, היום דווקא מערכת החינוך הציבורית, בגלל ענייני הפרטה, ופתיחת אזורי רישום, וניהול עצמי מאפשרת כניסה של שיטות חינוך חדשות לאזורים שונים (כמובן בלי לוותר על מדידה בלתי פוסקת, מעין ניסיון לייצר תחושה דמוקרטית עם מטרות מוגדרות מראש – ציונים והישגים). ועדיין, ילדי המעמד הבינוני ומטה לא יוכלו להרשות לעצמם להיות חלק מהמסגרות הייחודיות האלה.


לא יכולתי להתעלם מהאבסורד שבעניין: בתי הספר שמתגאים בתרבותם הדמוקרטית ו/או שיתופית ו/או סביבתית, במכוון או שלא במכוון, כוללים דמוקרטיה למעמדות הגבוהים בלבד. פוליס יוונית חינוכית בת זמננו. אני מניח גם שלמידה כזו יוצרת "מזל" אחר בחיים, קארמה מסוג שונה: קארמה פוליס. חוץ מזה, חלק ניכר משיטות הלימוד מבוסס, בין היתר, על תפיסותיו ותורתו של יאנוש קורצ'אק הענק, מבלי לציין פרט קטנטן – קורצ'אק קיים את השיטה שלו בבית יתומים, בחברת הילדים שבורי הלב וחבוטי החיים. 


אבסורד מספר 2: כתומך מרכז – שמאל לא יכולתי להתעלם מכך שיש בקרב בוגרי מערכות החינוך הייחודיות הללו מותחי ביקורת על העולים וילדיהם. הביקורת אומרת כמובן שתומכי הימין המסורתיים לא מבינים שהגישה הכלכלית – חברתית של הימין "דופקת אותם". תסריט אפשרי בהחלט: אחרי שהם מסיימים לדון בכובד ראש על הנושא עם חבריהם באיזו ארוחה מפנקת על כוס יין, הם שולחים את ילדיהם לבית ספר ייחודי שיאפשר להם חינוך איכותי, חינוך שסגור דה פקטו בפני מצביעי הפריפריה - עוד תוצאה של השיטה הקפיטליסטית שהם עצמם נהנים ממנה.

אבסורד מספר 3 הוא זה: מדינת ישראל העלתה מסיבות שונות לארץ יהודים שביניהם היו כאלו שהגיעו מסביבה חקלאית לחלוטין, שחיו את הסביבה הטבעית שלהם, הקימו בתים מקני סוף, ידעו להרגיש את האדמה וחיו בשכנות – טובה או פחות – עם חיות בר טורפות. האנשים האלו הועברו לשכונות עירוניות סגורות, וזוכים בפומבי או בשקט ליחס מתנשא על החינוך הסביבתי "הפרימיטיבי" שקיבלו כמובן מאליו – אותו חינוך סביבתי שהיום הוא נחלת המעמדות הגבוהים בישראל.


אז כן, זאת ישראל 2015, או העולם 2015 והמצב רק יילך ויחמיר ואין מה לעשות – תמיד זה היה כך. אולי יש גם כאלו שיגידו שזה בסדר – שלמדינה צריכות להיות אליטות מסוימות. הבעיה היא שהאליטות האלו מגדירות מי משתייך אליהן עוד לפני שנולד – וזה הרבה פחות תלוי במעשיו.

וזאת בעיה. לא רק שלי, לא רק של ילדי העולים. זאת בעיה של כולנו.


ואם זה לא מספיק – אם עוד לא קראתם, קחו עוד כמה דקות לקרוא את הכתבה הבאה:

  


יום רביעי, 28 בינואר 2015

לראות עולם – פוסטיפים למומחה ולמורה


אז אחרי שנתיים וקצת של פעילויות וידאו בהשתתפות תלמידים מ-24 בתי ספר, מהם כמעט 70 שיעורים שביצעתי אני עצמי (שחלקם היו טובים, חלקם מצוינים, חלקם בסדר וחלקם טעוני שיפור), שאבתי משוב ממורות ומורים, מתלמידים ותלמידות - להלן כמה טיפים שאני מאמין שיוכלו לסייע לכל מצטרף למיזם – מורה יוזמ/ת או מומחה שרוצה לתרום מזמנו.  


טיפ 1: כל המוסיף – גורע!

אני רוצה להשתמש בטכנולוגיה כי זה מרגיש לי מתקדם, ואני רוצה להרגיש שאני מורה מתקדם. זה גם טוב לבית הספר (שיווק וכאלה). יופי. אז למה שלא אשנה את אופי השיחה? אוסיף כמה גאדג'טים טכנולוגיים שאני מכיר? מה כבר יכול לקרות?

לדעתי - לא כדאי.

צריך לזכור שמה שחשוב הוא הפדגוגיה, לא הטכנולוגיה. השינוי הקטן שנבצע ישפיע על משתנים רבים, והדבר החשוב באמת הוא להשתמש בצורה פדגוגית נכונה בכלי שיחות ועידה. בנוסף לכך, האורח שלנו צריך להתרגל למשהו חדש שלא הוסכם איתו מראש. בנוסף הדבר גם עשוי לשנות את כל החוויה הפדגוגית. כדי להצליח – שמרו על פשטות השיחה.  שאלות – תשובות, יחס אישי, שיח על חלומות, המחשה – זו מטרת השיחה האמיתית.  




טיפ 2: אפס שינויים במהלך השיחה
במסגרת כל ההדרכות אונליין שקיימתי, תמיד אני מדגיש את חשיבות ההכנה הטכנית לקראת השיחה. אם אנו מקיימים את השיחה ב-Gmail, יש חשיבות יתרה להכנה מוקדמת ולאפס שינויים במהלכה. הדבר הוא כך מהסיבות הפשוטות הבאות:
  1. היכרות מוקדמת: שיחת Hangout מתקיימת דרך חשבונות המכירים האחד את השני. אם תחליפו חשבון "רק לצורך השיחה", נדפקתם. החשבון של האורח שלכם לא מכיר את החשבון החדש, ואז זמן המפגש יהפוך לזמן בדיקה טכנית.
  2. השתמשו במחשב אחד: אל תחליפו מחשב לצורך השיחה. למה? כי ה-Hangout  יצטרך להתקין את הפלאגין וייקח לכם בערך 5 דקות לעשות את זה. עד שהשיחה תתחיל – איבדתם את הקשב של הכיתה, עצבנתם את האורח, קיצרתם את משך המפגש, והכל – סתם כי אמרתם לעצמכם: נו טכנולוגיה, מה כבר יכול להיות?

טיפ 3: האינטראקציה במרכז!
נכון, בתור מורה חשוב לך שהאורחת X  תציג את משנתה לכיתה, וחשוב להקדיש לזה הרבה זמן מהשיחה. היא מדברת על מסרים גבוהים, עולם תוכן מופלא ואתה מרגיש נהדר עם עצמך. אולם  אם תפנה את המבט אל התלמידים, תראה שאחרי 4 וחצי – גג 5 דקות – הם כבר לא עם האורח. הם מתחילים להימרח על השולחן, מסתכלים על הקירות. אם תשאלי אותם הם יגידו לך – היה בסדר, אבל הוא חפר!!! ו/או לא שאלנו אותו כלום או פשוט – היה משעמם. זה בסדר, וקורה לפעמים ולא תמיד אפשר להתאים את נושא השיחה לכל תלמיד/ה (אם כי זו השאיפה).

אולם יש דרכים לשפר ולערב אותם בצורה טובה יותר. הנה שתי הצעות.    
  1. הקצאת זמן לשאלות: חשוב שגם את/ה המורה וגם את/ה האורח/ת תבינו שהתלמידים צריכים לבטא עצמם בנוגע למסר שאתם מעבירים. זוהי לא הרצאה. זו שיחה. זה מפגש. הגדירו זמן לדברי פתיחה – 5 דק', ואז 10 דקות לשאלות התלמידים. 
  2. הפיכת סדר השיחה: התחילו משאלות פתיחה שימקדו אתכם ויאפשרו לכם להתייחס שמית לתלמידים במהלך דברי ההמשך שלכם, האורחים. הנה דוגמה: בהרצאה על חלומות, שאלו בפתיחה את התלמידים לחלומותיהם, וכיצד היו רוצים להרגיש כשיהיו גדולים במקום עבודתם. תוך כדי שהם עונים, כתבו את תשובותיכם. לאחר מכן הציגו את עמדתכם לגבי הגשמת חלומות תוך התייחסות וחיבור לחלומות והתחושות של התלמידים. חברו את הסיפור שלכם לסיפור שלהם. זו מהות השיחה. 
התלמידים חייבים להיות חלק מהשיחה! (רגע משיעור עם מיכאל שורפ)


כלל 4: זמן, זמן, זמן.
בשיחות ועידה, חשוב להגדיר את הזמן היטב, כדי להתמודד בצורה טובה עם אתגר הקשב של התלמידים (ראו את הסעיף הקודם). לכן אין טעם שאנסה לקפוץ גבוה מידי ו"לתת יותר זמן ל...". 15 דקות מתוך שיעור של 45 דק' הן זמן מספיק מכמה סיבות:
  1. יש זמן למורה להכין את הכיתה - 30 דקות של הכנה, 15 דקות של שיחה. 
  2. המומחה מתחבר לתהליך בנקודה מסוימת
  3. משך השיחה מאפשר ניצול נכון של תווך שיחות הועידה
  4. חלוקת זמנים נכונה במהלך השיחה קריטית – הגדרת זמן השאלות של הכיתה.


אז זה הסיכום: פשטות טכנולוגית, הכנה מראש, הגדרת זמנים ודגש על שאלות התלמידים – זו המהות. 

עם כל הכבוד לטכנולוגיה – זה הכל עניין של פדגוגיה חברים, רק פדגוגיה.





יום שישי, 23 בינואר 2015

למצוא את ארגז החול


אל תהיה ילד.

כמה פעמים אמרתי את זה לתלמידים שלי. קח אחריות, הגע בזמן, הקפד ללמוד, לשאול שאלות, לא לפחד לא להבין. החיים הם לא משחק. בכל מקום עבודה תצטרך להיות רציני, ואחראי, ולבוש בקפידה, ולשמור על הכללים, ולגלות מחויבות, ואם לא תלמד בעבודה לא תהיה לך עבודה.

את רוצה עבודה מסודרת, לא ככה? כזו שתיתן לך פרנסה טובה, כזו שתיתן לך יציבות, שתוכל לדאוג לרמת חיים נאותה עבורך ועבור המשפחה שלך. את רוצה חברים, וגם אתה רוצה, ומשפחה, נכון?

כן, יצא לי להגיד חלק מהמשפטים האלה לתלמידים שלי, ואני מניח שחלקנו שמע אותם בתור תלמידים, וחלק מההורים אומרים את זה לא פעם, וזו מן מנטרה כזו שמובילה אותנו הרבה.
אנחנו חייבים לגדול. לגדול פירושו האוטומטי בחוגים רבים הוא להיות יציב. לכן המסרים שאיכשהו תמיד מוצאים את דרכם למקומות העמוקים ביותר במוח שלנו הם: לך תמצא תחום עיסוק שיעניק את היציבות הזו.

לאחרונה התחלתי לקרוא את "המקום הנכון" של קן רובינסון שתמיד משאיר אותי עם חומרים עמוקים למחשבה.
רובינסון מדבר הרבה על חשיבות החינוך ליצירתיות ולמציאת הקול הפנימי של כל אחד, קול אחת. הוא לא חוסך שבטו ממערכת החינוך הממוסדת שמתאימה למטרות המהפכה התעשייתית ולא לעידן הדינמי והקפריזי שבו משרות נסגרות בזו אחר זו בגלל תהליכים גלובליים, טכנולוגיים, אידיאולוגיים ועוד מילים מורכבות.

ואז עצרתי רגע לחשוב על אנשים שאני מכיר שממש נהנים במקום העבודה שלהם - שמבחינתם העבודה היא דרך חיים, ושמוכנים להשקיע רבות בעבודה, שחווים בה הצלחות ושחוזרים ממנה מועצמים הביתה - אל התא המשפחתי, אל החברים, אל מעגלי האהבה שלהם.
ככל שהעמקתי בזה יותר, בעיקר לאורך הקריאה, הבנתי שבעצם כולם - בצורה כזו או אחרת - מתנהגים כמו ילדים.

ארגז חול - אולי זה מה שאנחנו צריכים? (תמונה מתוך אתר Mako)

כנראה שבמצב הקיומי של הילדות נמצאת הרבה יותר אמת מאשר בעולם המבוגרים. הדברים יותר ברורים, יותר פשוטים, נטולי הגנות והבניות ופחדים. בילדות, עיקר העיסוק הוא משחק. משחקי קוביות, ציור בצבעים, משחקי מילים, בניית ארמונות בחול. כשחיברתי את האנשים האלה, אלו שנהנים ממה שהם עושים, פתאום הבנתי שאלו הם אותם אנשים שהעבודה שלהם עושה אותם לילדים, ושהם כמו ילדים בעבודה שלהם.

תחום העיסוק של אותן חברות וחברים הוא כמו ארגז חול עבור ילדים: זהו מרחב שבו הם חשים נוח לבנות ולהצליח, לא חוששים ליפול, מרחב שבו יש להם את תחושת העצמאות הזו שלא מבטלת אחרים ושמעודדת שיתופי פעולה. כמו ארגז חול, בעבודה הם יכולים להיות מי שהם - עם הצחוק והעצב, הם חווים משהו קדמוני של חדוות היצירה, משהו שמחבר אותם עם אותם רגעים של בנייה - אי שם בארגז החול בגן השעשועים הסמוך, או על חוף הים.

אז אולי מה שאני צריך לומר יותר לתלמידים הוא דווקא הדבר הבא:
אם עבודה אתם רוצים, שאפו למצוא עבודה שתאפשר לכם תחושת עצמאות ומרחב יצירה, כזו שתגרום לכם לשמוח ולתרום, כזו שלא תחששו להיות בה אתם בצורה הטבעית ביותר שלכם.

אז בקיצור,

תהיו ילדים - ולמדו כדי למצוא את המקום שיאפשר לכם להיות כאלו.