פרטים עלי

התמונה שלי
מחנך ומורה לאזרחות ולהיסטוריה מטעם תוכנית "חותם", מלמד בתיכון אורט רמת יוסף, בת ים.

יום שני, 25 ביוני 2012

ולסיום סיומת...



כשהאורות כבו, לא ידעתי בדיוק למה לצפות.
על הבמה עמדו יפתח קליין ויוסי גרבר, שני שחקנים נהדרים. הסיפור: "ימי שלישי עם מורי", הצגה על פי ספרו של מיץ' אלבום. המחזה מגולל את המפגש המחודש בין מיץ' לבין מורו הנערץ, מורי שוורץ, כ-20 שנה לאחר שנפרדו בתקופת הקולג'. השניים חווים מחדש צחוק ובכי, ומשוחחים על כל הדברים החשובים בחיים רגע לפני שמורי עומד להיפרד מן העולם.

ההצגה דיברה אליי, לעתים חלחלה אל עמקי נפשי, והציגה בפניי פלאשבקים של נער צעיר וסבו (ז"ל) מעורבבים בנעימות פסנתר והרבה חלומות, חששות ואנושיות. ההצגה הציגה מורה אחד שהיה משמעותי עבור תלמיד אחד עד יום מותו. האם לא די בכך עבור כל מורה?

ההצגה הסתיימה ואני חזרתי למירוץ הבלתי נגמר של הכשרת הקיץ של מורי חותם. סגירת קצוות, בירוקרטיה של סיום, ליטוש מערכי שיעור (שעוד ילוטשו רבות במהלך השנה). הזמן כמו טשטש את הזיכרון, עמעם את האורות והזניק אותי על הקרקע. השנה בפתח, ואני כל כך במתח, והיא תהיה קשה לבטח.

השנה התחילה. כיתה ט3. יום חמישי, שעה 4. שיעור אזרחות. פחד. 40 תלמידים, כיתה קטנה. ואני אחד. פתיחה שתכננתי מראש: שתיקה בת 2 דקות – כתיבה על הלוח "אני לא יודע" – מונולוג איטי ונוקב: כל תהליך למידה אמיתי, משמעותי ורציני מתחיל בשלוש מילים פשוטות: אני לא יודע. אחר כך משהו על נהלים, וילד אחד רדום, ואחד שמסתכל על החלון, ועוד אחר שמסתכל על זאת שיושבת לידו.

8 כיתות. 270 תלמידים. שתי חטיבות ביניים. המירוץ משוגע. תחילת השנה זכורה לי כמו מרתון – רק של חודשיים. ובכתות לא ליקקתי דבש. נראה היה לעתים כאילו התלמידים המבוהלים חיפשו בי תקווה, ואני – בעצמי מבוהל קמעה, ניסיתי לעשות את מה שעליו דיברו איתי כל הקיץ.

אז התקשרתי לפרגן לתלמידים משתפרים, וכתבתי הערות מפורטות במבחנים, ולא בדקתי מבחנים בעט אדום. אבל גם הגיעה העת בה צעקתי, בה יצאתי לעתים מיואש מהכתות, וידעתי שיעורים בהם השקעה של שעות ירדה לטמיון. בשיעור אחד יכולתי לחוות רוגע ואי שקט, כעס ונחת, ייאוש ותקווה, התרוממות ושפלות רוח.

אחרי שלושה חודשים זה קצת נרגע. המפגש השבועי עם חבריי לתוכנית, וכל מעגלי התמיכה שלהם זכיתי בבית הספר ומהסביבה עזרו לי לפקס את עצמי. הדיכוטומיות הצטמצמה, ולמדתי לראות את המציאות בראייה לטווח רחוק, ולבחון הצלחות בצורה פרטנית. וגם... למדתי לצחוק עם התלמידים. הם מצחיקים. באמת. והתלהבתי מרעיונות שלהם שאני מעולם לא ראיתי ועליהם לא חשבתי. ונהניתי לראות אותם מדברים על אהבה, על נתינה, מציגים כשרונות ברוכים ומברכים את הכיתה בכשרון שלהם. וראיתי תלמידים מתהפכים, וחוזרים ומתהפכים, והופכים לבני אדם. והיו גם כאלו שלא. וכאלו שכן. וכאלו שהיו איתי לרגע ואז נשטפו במסכת חייהם המייגעת ובכל שיעור הייתי עומל קשות כדי לראות איזה בדל של חיוך עולה על שפתיהם. וכאלו שלא הרפו לרגע גם כשהיה להם קשה. והיו טיולים שנתיים, ועזרה הדדית, ושירים עם גיטרה על תוך הלילה, ושיחות נפש. ראיתי נשמות, וראיתי נוער טוב. טוב מאוד.

והיו מורים טובים בדרך, שהקשיבו ועזרו, ניערו כשצריך והזכירו לעתים גם כשלא היה צורך. והיו ששפכו טרוניות, והיו שהתנהגו כטירוניות (וכטירונים), והיו עוגות בחדר מורים – שוקולד ועוגות גבינה. וגם ארטיק וסוכריות. תות גינה לא היה, אבל מנגל מפנק עם הרבה אבטיח היה גם היה. והיו וישנם אמא ואבא ואחותי ואילונה, היו שם כל הזמן. הנעימו, הפנימו, הטעימו. תודה. אוהב אתכם.

ובלי לשים לב, הגיע סוף השנה. הם כבר עסוקים במסיבות הסיום, בפעילויות שונות ושיעור מתקיים לא מתקיים, והנוכחות דלילה, והיו כאלו שעברו במסדרון ואמרו שלום וחופשה נעימה בחטף והמשיכו להם עם ענייניהם השונים ולבטיהם הפנימיים שאותם ספק אם היכרתי ואת אחריתם ספק אם אכיר. והיו כמה תלמידים שבשיעורים המסכמים הרגישו צורך לבטא באריכות ובספק תחושות ורגעים שמחים ומיוחדים שהיו להם בשיעורים שלנו במהלך השנה.

ושנייה לפני שעזבתי את בית הספר בדרכי אל החופשה בה אהרהר ואערער על שהיה ויהיה, חלפתי במסדרון על פני אחד, תלמיד אחד, יחיד ומיוחד, שהגיע באיחור חד. שאל אותי: אתה עוד תגיע לכיתה שלנו? אמרתי לו שלא. אז הוא פתח את התיק והוציא שקית עם ספר כרוך בעטיפה. הסתכלתי בו, והוא בי. חיבוק קצר והוא רץ לכיתה, ואני לדרכי.
וכשישבתי עם עצמי והוצאתי השקית, ישבתי וקראתי הברכה. ואז כשפתחתי לראות את הגנוז, היא נעמדה מולי כאילו בהזמנה, כריכה קשיחה עם אותיות קידוש לבנה: "ימי שלישי עם מורי – איש זקן, איש צעיר ומשמעות החיים".

וכך, שנה שלמה התנקזה לה לרגע אחד, יחיד ומיוחד – ואני יושב בשתיקה, בוהה בספר ומודה להוא שיושב מאחורי, מלפניי ומצדדיי.

וכי כלום לא די בכך עבור כל מורה?


יום שלישי, 5 ביוני 2012

הריק הערכי - המקור לאופטימיות



אהלן,

מורים צעירים מטבעם הם בעלי אמביציה גדולה, תחושת שליחות ורצון לשנות. מורים צעירים רבים בתחילת דרכם יאמרו כי מטרתם (ומטרתנו, כי גם אני בתחילת דרכי) היא להחזיר להוראה את המעמד הראוי לה בציבור. המורה, כך יגידו, היה בעבר בעל יוקרה, בעל כבוד לו זכה מכל האנשים מסביב. בעידן ההוא לא היו מורים היו אנשי חינוך. זהו אותו עידן יפהפה, שבו המורה היה במרכז, וכך צריך להיות. האמנם?

כולנו יודעים היטב כי קיים מן משולש כזה הורים – מורים – תלמידים, שפיצוחו הוא במקרים רבים המפתח לקידום הילד ומיצוי הפוטנציאל שבו. תפקיד ההורים והמורים הוא לסייע לילד לגבש את עולמו הערכי. במצב עניינים תקין, הרי שביתו של הילד אמור להיות המקום הראשון לגיבוש ערכיו. המורה אמור להשלים את התמונה בתחומי הידע השונים ולתת להם פרשנות חינוכית עבור הילד. אם כן, במצב עניינים תקין – ההורה הוא הדמות החינוכית הדומיננטית, לא המורה. מכאן הוא שכל שאיפתם של המורים להחזיר את המורה למרכז היא שאיפה שלכאורה נראית הפוכה בעצם למטרה שאנו רוצים להשיג.

אם ננתח היטב את אותו מצב אידיאלי בו שלט המורה בכיפה, הרי שסוד הצלחתו של המורה טמון היה בהאצלת הסמכות שהעניק לו ההורה. ההורה הכיר בסמכותו של המורה, ובעצם הסמיך אותו להשלים עבור ילדו את תפיסת עולמו וגיבוש זהותו.

אולם מה המצב כיום? ההפך הגמור.

בבתים לא מעטים (למרות שלשמחתנו יש לא מעט בתים אחרים) הילדים הפכו אדונים לעצמם במובן הפחות טוב של המילה. הם הפכו אדונים, מבלי לקחת אחריות על עצמם. הם חיים במציאות שבה אין גבולות, ומציאות שאינה מציבה גבולות – גם אינה מציבה ערכים. כל ערך, יהא אשר יהא, מגדיר עבורך גבולות מסוימים. בהעדר גבולות, נעדרים הערכים. יש אינטרנט – אין גבולות, וההורים לא בבית, כך שאין מי שיתווה את הגבולות. ההורים, למרבה הצער, עסוקים בקריירה במקרה הטוב, או בהישרדות כלכלית במקרה הפחות טוב (כיאה לישראל שנת 2012 על יוקר מחייתה ופעריה החברתיים). אם מדובר במשפחה של עולים חדשים, הרי שדמות ההורים מתנפצת על סלעי המציאות הישראלית, בה כולנו עדים להיפוך התפקידים בחלק מהבתים. כדי שהילד בכלל יוכל להמשיך ללכת לבית הספר, לקבל ערכים, ההורה נאלץ לוותר על מקומו שלו בגיבוש ערכיו של הילד. זהו העוול הנורא (או אחת העוולות) בפערים החברתיים במדינה.

מכאן אנו מבינים כי בעידן המודרני, רווי האלימות, חסר הגבולות, חסר הסמכות ההורית, מקבל המורה את הסמכות שלא אמורה להיות שלו: הסמכות לעצב את ערכי היסוד של חלק לא מבוטל מהתלמידים. מקבל את הסמכות – אך באותו זמן היא גם נשללת ממנו. המורה פתאום הופך להיות הדמות המשמעותית בגיבוש עולמו של הילד. הורים רבים מטילים את האשמה לפתחם של המורים, אך בואו נודה על האמת: רבים מההורים עושים זאת מתוך אקט של תסכול ושל ייאוש, ולעתים – למרבה הפרדוקס – מתוך אמונה בכך שהמורה הפך לכתובת היחידה שלהם. הם עסוקים בקשיי הפרנסה, ובבית גדל ילד שאין לו דמות חינוכית מרכזית בחייו, שגדל ללא גבולות. יתרה מכך – הורים רבים חושבים שאת הגבולות יקנו, פשוטו כמשמעו, באמצעות מתנות כאלו או אחרות לילדיהם.

דווקא היום, בניגוד לאותה תקופה "אידיאלית" – דווקא היום ניצב המורה במרכז, ירצה או לא ירצה. דווקא היום הכל נמצא על כתפי המורים. מילה שלהם תעצב ותשנה תפיסת עולם ודימוי עצמי של תלמיד. עבור תלמידים רבים הכיתה היא בעלת הפוטנציאל להיות המקום הבטוח ביותר. לאו דווקא בטוח מבחינה פיזית, אלא מבחינת קביעת גבולות נפשיים. דמות המורה בימינו קריטית עבור התלמידים יותר מבכל תקופה אחרת. המורים, אם יבחרו לעשות כן, יכולים היום להוביל שינויים מרחיקי לכת. אם ישכילו לרתום בצורה חכמה את ההורים למהלך - יוכל הילד להשיג התקדמות אדירה בזמן יחסית קצר. 

אלא שהמצב לא כל כך פשוט. זאת משום שעד שכבר נמצא המורה בצומת הכרעה מרכזי עבור התלמידים, אמנם צומת שבמקום מסוים נכפה עליו, הרי שנוצרה תחושה כאילו החוק במדינה מתייחס למורה כאל איום על הילד. המציאות קובעת מצב אחד, ומצד השני – החוק מסרס את כוחו של המורה. ניתן אולי להצביע על מעין פרדוקס שדווקא עכשיו המורים חזקים יותר ולכן מגבילים את כוחם, אך ברור שלא כך המצב. נוצרה תחושה בקרב ציבור המורים כי משרד החינוך, במקום שיפעל לעגן את מרחב התמרון של המורים בחוק, מצר את המרחב הזה ולא מאפשר להם למלא את התפקיד המהותי שצו השעה מחייב. החוקים שמטרתם להגן על הילד מכל התערבות – פועלים, למרבה ההפתעה, בכיוון ההפוך. הם הופכים מחוקים להגנה על הילד, למעין חוקים ל"הפקרת" הילד. ממש כך.

כאשר משרד החינוך מתקין תקנות שנתפסות על ידינו כחונקות את המורים והמאיימות עליהם – הרי שבעצם יש כאן מישהו שנפגע יותר מאיתנו. זהו הילד. המורה, שהפך עם השנים למקור הסמכות היחיד מול הילד, האדם היחיד שיכול להזכיר לילד – עם כל הידע הטכנולוגי שלו – שהוא עדיין ילד שזקוק להכוונה ולמילה הטובה, המורה הזה נכבל בידיו וברגליו. זוהי מהות העוול האמיתי במעמד המורה בישראל כיום. אמנם ראוי כי החוק יגביל את כוחו של המורה, שכן המורה הוא בן אדם, אך אל לו לחוק להפוך את המורה לכלי שרת בידי ההורים והילדים. כעת המורה צריך להוביל, לא להיות מובל. ריצוי בלתי פוסק של ההורים (הגם שהולך ופוחת עקב עלייה הדרגתית במעמד המורה ובביקוש להוראה) יוצר בדיוק את המצב האבסורד הזה.

אז מה באמת אנחנו צריכים? כעת אנחנו צריכים מורים חזקים, מורים רציניים שבטוחים בצדקת דרכם והולכים לעברה. יטיב לעשות משרד החינוך אם יבין זאת ויבטא זאת באמצעות דבר אחד פשוט: יסייע למורים ביצירת אווירה (בליווי התקנת תקנות) המעגנת את סמכויות המורה מול ההורים ומול התלמידים ומתן גיבוי רב יותר למורים מול ההורים ומול הילדים. כל אלו הם בעצם אמצעים שיאפשרו למורה, שכף המאזניים הערכית נוטה לטובתו אל מול ההורה, להיות מי שהוא אמור להיות. השאיפה שלנו אינה לחזור לימי הגדולה של המורה, אלא לימי הגדולה של ההורה. ההורה, בגדולתו, ידע להאציל את סמכותו אל המורה ולכבדו.

מחשבה זו מובילה אותי לכיוונים אופטימיים מאוד. המורים בכלל, והצעירים בפרט, אם יינתנו להם הכלים המשפטיים המתאימים והרוח הגבית ממשרד החינוך, יכולים וצריכים לחולל שינוי אדיר בחברה בישראל. תפקידם של המורה הוא להחזיר את הגלגל לאחור – לחנך את הילדים לקחת אחריות על חייהם, ובעתיד, בין היתר, גם על משפחתם. כך, בעוד דור אחד, הם בעזרת ה' יגדלו להיות הורים משמעותיים עבור ילדיהם, הנעזרים במורים שתמיד יהיו שם לצדם. המורים מצדם, אמורים לשמוח לחזור אל המשבצת החינוכית הנורמלית והרצויה מבחינתם. 

השלכות הריק הערכי שיוצרת המציאות היומיומית, ההשלכות אותן אנו רואים לעתים בסביבתנו - הן שצריכות להיות המקור הגדול לאופטימיות עבורנו. הן ההופכות אותנו למחוללי שינוי אמיתיים.