פרטים עלי

התמונה שלי
מחנך ומורה לאזרחות ולהיסטוריה מטעם תוכנית "חותם", מלמד בתיכון אורט רמת יוסף, בת ים.

יום שבת, 22 בספטמבר 2012

תחום כישורי שפה ותרבות


בתי הספר לא השתנו רבות במאה השנים האחרונות, למרות שהסביבה שבה הם פועלים השתנתה לבלי הכר. על פי דעות שונות, החינוך העתידי יעבור (ולמעשה כבר עובר) מתחום לימודי הידע לתחום לימודי הלמידה, קרי הקניית מיומנויות שיסייעו לילד להתנהל במרחב החדש, כיום ובעתיד הקרוב.

תחום לימודי השפות בישראל מתנהל לרוב באופן נושאי, כלומר לימוד שפות מסוימות, ולא באופן רוחבי - השוואתי, כלומר באופן המתמקד בנקודות הדמיון והשוני בין השפות (למרות שלימוד ערבית נעשה לעתים בהשוואה לעברית).

לימודי האנגלית הוצבו בראש בשל היות האנגלית שפה בינלאומית ומצרך נדרש כתנאי סף לכל "התקדמות משמעותית" עתידית של התלמיד. לצד האנגלית ניצבת השפה הערבית, שבישראל הצידוק ללמידתה הוא היותה שפה רשמית בארץ, שפתם של 20% מאזרחי הארץ ושל כל המדינות השכנות. למטרות לימוד השפה הערבית ישנו אופי של קירוב תרבויות מחד גיסא, ומאידך גיסא – אופי של "דע את האויב" (בין אם מרצון או מהכרח בשל שלבי ההכנה לצה"ל).
בשנים האחרונות נכנסה גם הסינית לאופנה ובתי ספר שונים בארץ לומדים סינית בשל היות סין המעצמה שבדרך ו"כי זה טוב לעולם העסקים". אם החינוך מתפתח על פי השינויים במאזן הכוחות הפוליטי והכלכלי בעולם, ניתן אולי לחזות כי בעתיד הבינוני (עד 20 שנה) תילמדנה שפות כגון הינדית ואולי גם פורטוגזית. אולי כדאי לשאול את מדעני המדינה למיניהם (בהנחה שהם באמת יצליחו לחזות משהו שיתרחש בעוד שבוע).

לצד המעבר מ"חינוך לידע" אל עבר "חינוך ללמידה" מציינים חומרי הקריאה שמצאתי וקראתי עד כה תחזית לפיה בעולם הזה ובעתיד התלמיד יצטרך לדעת לעבוד בסביבה עתירת טכנולוגיה, ומעבר לכך – עתירת תרבויות שמספר נקודות המפגש איתן רק יילך ויגבר.

מטרת החינוך במילים כאלו או אחרות תהיה להפוך את התלמיד ללומד אוטונומי וסקרן שיניע את עצמו אל עבר ההצלחה ויידע להתנהל בעולם רב תרבותי – הן מחוצה לארצו והן בתוכה (משהו שדומה, לפחות דה יורה, למנטרה העכשווית של מטרות החינוך - גם אם בפועל קורה משהו אחר לחלוטין).

על הטקסונומיה המסורתית של בלום פרופ' דוד פסיג (שהזכרתי בעבר) מוסיף רמת חשיבה נוספת לצד ה-6 הקיימות והיא "השבחה": קרי רמת החשיבה הגבוהה ביותר היא היכולת להביא את התלמיד להשתמש ביצירתיות ובשליטתו במידע ובאיתורו כדי לפתור בעיות מסוגים שונים. תפקיד המורה יתמקד בליווי התלמיד, סיוע לו והעצמתו, מעין חינוך אישי שכזה, וגם זה דבר שקורה היום בחלק מבתי הספר. אחד מתפקידיה המרכזיים של מערכת החינוך יהיה להקנות לתלמידים מיומנויות למידה, כי הידע נמצא בשפע בעולם הסובב אותם, העולם שאצלנו נכנסים אליו לאט, וביתר העולם המערבי קצת פחות לאט.

נראה לי שבאופן קצת אבסורד, תחום השפות במדינה בעיקר עסוק בחיקוי המציאות החיצונית ולא בהשפעה עליה. כלומר, אנחנו מלמדים את התלמידים שפות מסוימות כי הן טובות למציאות מסוימת - ובעוד כמה שנים אולי נלמד אותן משהו אחר שיתאים גם הוא למציאות חדשה שתצוץ. אם נוצר מצב שבו החינוך בעצם "רודף" אחרי השינויים בעולם, נוצר מצב שבו צריך להכניס את התלמידים למעין סד לחצים כזה כדי שיתאימו למציאות. החינוך משרת את "האינטרס של המדינה", של החברה, של הכלכלה, יו ניים איט.


לדעתי אפשר וכדאי לשאוף אל מעבר לכך.

איך נאמר, לכל מדינה יש ההכרח שהיא מתמודדת איתו, מעין מרכיב הישרדותי משהו, ומנגד - הדברים שהם פרי בחירה ואפיקי התפתחות חדשים, משהו מעבר. נניח שלימוד אנגלית הוא הכרח בשל המציאות בעולם, וכן לימוד ערבית הוא הכרח בשל הסביבה התרבותית - גאוגרפית, ולימוד סינית - לפי תפיסת חלק מבתי הספר, הוא הכרח כלכלי בהתהוות.

לטעמי כדאי לצרף תחום לימודי חדש שילמד את התלמידים כיצד לרכוש שפות. שפות הן שער לתרבויות, תרבויות שעל פי התחזית ייפגשו התלמידים בעולם שממתין להם אוטוטו, ובעצם כבר עכשיו. זה לא רק אי שם בצדו האחר של הכפר הגלובלי, אלא גם בתוך הקהילה הקטנה שלהם - מול עולים חדשים ממדינות שונות.  

איך זה ייראה בדיוק?

נגיד ששיעור מסוים מלמד מיומנויות רכישת שפות באופן השוואתי, למשל: שיחת היכרות בשפות שונות - שאינן ערבית / ערבית / אנגלית; אולי אוצר מילים בתחומים מסוימים בשפות שונות - ספורט / מוזיקה / טיולים; נטיות תחביריות כאלו ואחרות - זכר / נקבה, זמנים, הטיית פעלים.


נניח שכל שיעור ישלב לימוד על תרבות מסוימת אחרת.
נניח שעד מחצית השנה ילמדו התלמידים את כל אלו, ואז כל אחד יבחר לו שפה שהיה רוצה ללמוד. עידן יבחר איטלקית, מיכל תבחר ספרדית, עדן תבחר צרפתית, מוחמד יבחר אמהרית, יוסי יבחר רוסית וכו'. נניח ש"פרוייקט הגמר" שלהם יהיה ליצור שיחון בשפה שאותה למדו, אותו יצלמו לשאר חברי הכיתה. כך כל תלמיד יקבל שיחון בשפה שטרם הכיר וכך יעשיר את מאגר השפות שלו.

נניח שבמסגרת השיעורים הללו יחליטו בבית הספר לשים את הדגש על שפה שתורמת לקהילה - אם יש בקהילה אחוז גבוה של עולים מאתיופיה, אולי יושם דגש על אמהרית; אולי תלמידים מצטיינים יוכלו לסייע למשפחות של עולים חדשים להתאקלם, לעשות מעין "אולפן המשך קהילתי" בבית הספר או במרכז הקהילתי השכונתי, משהו שמפגיש ויוצר אינטגרציה אמיתית בין תרבויות. בטח אפשר לזרום עם זה עוד הרבה.

די כיף לי לחשוב על שיעור שבו התלמידים ידעו בסופו הרבה יותר מאשר המורה שלהם, וכל מה שהוא יקנה להם הן מיומנויות רכישת השפה -  כל שפה - החל באורדו, עבור בתורכית, פלמית וכלה בתיגרינית (השפה המדוברת באריתריאה). חוץ מזה, אני בטוח שה"פוטנציאל העסקי" שיש בתלמידים האלה יגדל: לימוד שפות חדשות, בראייה לעתיד, תפתח גם הזדמנויות שיווקיות רבות יותר. ידיעת שפות רבות תוביל להבנת תרבויות רבות, וזו בתורה תיצור הזדמנויות עסקיות רבות יותר. לא ככה?  

לסיכומו של עניין, תחום כישורי שפה ותרבות מכוון ליצור לומד שפות אוטונומי שיידע לפתוח אפיקי הידברות בכל מיני מקומות והזדמנויות. הרווח ייראה הן ברמה האישית, הן ברמה הקהילתית, הן ברמה הארצית וכמובן ברמה הגלובלית - תרבותית (וכן - גם הכלכלית). הילדים יהנו מהלמידה יותר, ויפיקו ממנה את המיטב. החינוך ייצור מצב של חיבור תרבותי בשטח שעל בסיסו יפעל הדרג הפוליטי.

זהו לפעם זו. תגובות, כמובן, בשמחה.





יום שבת, 8 בספטמבר 2012

התמודדות עם "רעב הורי" – סיכום הרצאה מאת הגברת הילה צפריר



שלום לכם,
אני מקווה מאוד שהתחלתם כולכם את השנה ברגל ימין, בכל מקום שבו אתם נמצאים – בתוך מערכת החינוך ומחוצה לה.

במהלך ימי ההיערכות לקראת השנה, הגיעה לבית הספר בו אני מלמד הגברת הילה צפריר, עובדת סוציאלית אשר מרצה, בין היתר, במכללת אורנים. ההרצאה הייתה מרתקת בעיניי, ונראה לי שזה יכול לעזור לכל אחד שמתמודד עם אתגרי ההורות במאה ה-21 מזווית המורה. אציג כאן בקצרה כמה נקודות מההרצאה, סליחה מראש אם אינן מסודרות דיין. 

הגברת צפריר החלה את ההרצאה בטענה מאוד מעניינת, שטרם שמעתי בכל לימודי תעודת ההוראה, לפחות לא בצורה ברורה כל כך: המורה בהגדרה הוא מתערב משפחתי, הוא שותף טבעי במשפחה. כל הנסיונות לומר שהמורה לא אמור להתערב בחיי המשפחה, בדגש על מחנכים, פשוט עקרים. המורה המחנך, מעצם קיומו, יושב על משבצת מסוימת ועליו להבין זאת היטב.

מהיום בו נולד הילד, הוא נכנס למן יחידה משפחתית שנקראת "יחידת אם – תינוק". האם עסוקה כל הזמן בתינוק, קשובה לכל צרכיו (היסטרית אולי יותר מדויק) ודוחקת הצדה כל מיני דברים אחרים (לדוגמה, הבעל...). הקשיים מתחילים כאשר האם צריכה להיפרד חלקית מן התינוק ולמסור אותו למסגרת חינוכית. התהליך הזה קשה מאוד לכל ההורים, ואף יותר מכך להורים מסוימים.

אותם הורים, אלו המגוננים יתר על המידה על ילדיהם, אלו ההיסטריים, אלו מכונים "הורים מורעבים". יש להם "רעב הורי" שנובע מסיבות רבות. חשוב לאתר הורים כאלו ולמצוא את הדרכים להתמודד איתם.

בחברה בת ימינו הנטייה לדכאונות רבה יותר. הילדים הם מעין משככי כאבים, הם ממלאים את החללים שנוצרים בחיי היומיום של ההורים. לכן, כאשר הם אינם בבית, הורים מורעבים מוציאים את התסכול על הסמכויות החינוכיות. יתרה מכך, לעתים הורים מורעבים לא יכולים לסבול שהילד שלהם נהנה בבית הספר. אמהות לא מסוגלות לשמוע שהילד שלהם קורא לגננת או למורה שלו "אמא".
כאילו כדי להוסיף על המצב המורכב ממילא, צרפו לכך את הסטטוס של עולים חדשים. ההורים במשפחות כאלו חווים טראומה קשה מאוד – הילדים פעמים רבות מתפקדים הרבה יותר טוב מהם, והם חשים חסרי אונים. הנטייה לחוסר מסוגלות גבוהה הרבה יותר, וכך גם הנטייה לדכאונות.

מרכיב נוסף וחשוב שאליו מתייחסת צפריר הוא נושא הזהות, הזהות האישית הן של ההורה והן של המורה. אצל רובנו הזהות המקצועית היא הזהות החזקה ביותר, היא זו שמגדירה אותנו. לעומתה, הזהות ההורית, בגלל שהיא יושבת על כל מיני תסביכים וסיפורים מורכבים מן העבר, קל וחומר כיום – הזהות ההורית היא אולי הזהות החלשה ביותר שלנו. מדוע זה חשוב כל כך?
כל הורה יגיע אלינו תמיד בזהות ההורית שלו, ולא בזהות המקצועית שלו. נסיונות של הורים שעוסקים בתחומים הקרובים להוראה להשתמש בכך כדי להציג עצמם "מקצועיים" הם רק כסות. כל הנסיונות הללו הם תחפושת שמטרתה להסתיר הורה מבולבל ומיואש. לעומת זאת, דווקא המורה נמצא בזהות החזקה שלו, הזהות המקצועית – וחשוב שהוא יידע זאת ולא יתבלבל.

דבר נוסף – כשאנו מדברים עם ההורה על הילד שלו, אנו מדברים על ההורה עצמו. כשאנו נותנים ציון לילד – אנו נותנים ציון להורה, ציון להורות שלו. זהו שיח מובהק שבמרכזו שני קטבים קיצוניים: גאווה והשפלה.

נקודה מעניינת נוספת שהעלתה צפריר היא הביקורת שלה על תוכנת המשו"ב. לדבריה, הורים שמתפקדים היטב ממילא לא מסתכלים יותר מידי על המשו"ב, וגם אם כן – זה לא באמת משנה הרבה כי הילד שלהם ברוב המקרים מתפקד היטב. אולם הזנת הנתונים השוטפת הזו רלוונטית בעיקר להורים מורעבים ולוחצת להם על נקודות רגישות. המשו"ב מזכיר להורים המורעבים כל הזמן כמה הם הורים לא טובים. רוצה לומר – אם כבר מקימים מערכת עדכון בית ספרית, מדוע יש טעם לפתוח אותה לעיני ההורים? שתישאר מערכת של המורים בלבד.

אז ישנם הורים מורעבים, כאלו שלהוטים להגן על הילד שלהם, כאלו שחשים חרדה והשפלה עם כל שיחה נוספת על הילד, ולעתים גם ייאוש וחוסר אונים. איך מתמודדים עם הדברים הללו?

ראשית, יש להשקיע בהיכרות עומק עם ההורים. צריך ליצור ברית בין מבוגרים. ילדים לא צריכים להיות בתווך. חשוב להבין שכל הורה שאינו משתף פעולה, הרי שיש כאן בעיה בברית. ההורה צריך לסמוך על המורה. חשוב מאוד להעצים את ההורה מול הילד ולשים את הילד במקום הראוי. כשהורה מורעב מגיע עצבני – פרגנו לו: הסבירו לו כמה הוא הורה טוב, כמה חשובה הדאגה שלו לילד שלו, כמה רואים שהוא נלחם עליו. כשילד מתאמץ להצליח ולא תמיד הולך לו, וההורה מתקשר לחוץ, אפשר לומר לו שהילד שלו עושה זאת בשבילו (אני מודה שקצת היה לי קשה עם הנקודה הזו). חשוב כמובן להדגיש, כי הורים אלימים אין לשתף בשיח הזה.

לסיכומו של עניין (ההרצאה הייתה הרבה יותר עמוסה מהפוסט הזה), הטענה המרכזית של צפריר היא שהמורה המחנך הוא מתערב טבעי בתוך המשפחה. השאלה היא אילו פעולות הוא נוקט ואם הן עוזרות לתא המשפחתי או פוגעות בו. העצמה הורית בעיקר בעידן המודרני היא המפתח לעבודה יעילה מול ההורים, לפיצוח המשולש הורה – מורה – תלמיד ולביסוס שיתוף פעולה שינטרל מכשולים בעבודת המורה המחנך ויעצים בסופו של דבר את התלמיד.