פרטים עלי

התמונה שלי
מחנך ומורה לאזרחות ולהיסטוריה מטעם תוכנית "חותם", מלמד בתיכון אורט רמת יוסף, בת ים.

יום שלישי, 24 באפריל 2012

גבורת החיים (יום הזיכרון ויום העצמאות תשע"ב)

סבתא שלי זכרה לברכה לא אהבה את עזר ויצמן, וגם לא ממש את בן גוריון.

סבתי, בת לעולי העלייה הראשונה, צמחה, התחנכה ובגרה במזכרת בתיה עד שעברה לאזור המרכז עת נישאה לסבי ז"ל. היא הייתה ספר היסטוריה מהלך, ומעין גוגל פרטי משלנו לכל מיני פרטים. "סבתא, איפה זה דגניה? סבתא, עיר בדרום ספרד, 5 אותיות, מתחיל ב-ג". אין דבר כזה לא לדעת. לא יודעים - פותחים אנציקלופדיה, כל מקום ואתר, מוציאים את ספר המדינות מהארון.

כך גם שמרה באדיקות את כל המדליות שקיבלה לאורך השנים ממשרד הביטחון, וכמובן גם את אוסף החתימות הנדיר שלה. אחת החתימות שהחזיקה הייתה של אילן רמון ז"ל, מי שהיה מפקד טייסת 117. אחיה של סבתי, סגן יוסף רודבסקי ז"ל, היה אחד הטייסים הראשונים בטייסת הזו, אי שם באמצע שנות ה-50. מפקד הטייסת היה עזר ויצמן. על כך ראתה בו אחראי לאירוע התרסקות מטוסו של אחיה בתנאי טיסה קשים, והוא בן 22 בלבד.
על בן גוריון כעסה משום שלא הבינה את הצורך הדוחק להצמיד את יום הזיכרון ליום העצמאות. זה נראה לה חסר רגישות כלפי המשפחות. היא הייתה צריכה יותר זמן להתאושש מהאבל הפרטי שלה.

בתור ילד אני זוכר את עצמי נוסע לבסיס חיל האוויר בו הייתה הטייסת אליה הוזמנו מידי שנה, מסתכל בהתרגשות על ציפורי הברזל שעל המסלולים, מקשיב לסיפורי המלחמה וכמובן נהנה מהמזנון העשיר שהוכן עבור המשפחות השכולות. סבתא הייתה יושבת עם המשפחות שכבר הכירה, מתעדכנת בקורותיהן בעוד אחותי ואני היינו קצת מסתובבים בין רגלי הטייסים שקיבלו את המשפחות בצורה מדהימה.

עם השנים קצת התבגרתי, והתחלתי לראות את הדברים בצורה אחרת, קצת יותר מפוקחת. דברים התחילו להיכנס למקומם הראוי, תפיסות ישנות הוחלפו בחדשות. אולם דווקא ימינו אנו והאתגרים שאני חווה כאדם גורמים לי לראות באור אחר ושונה את חשיבות הצמד הזה – יום הזיכרון ויום העצמאות.

לקח לי כמה שנים, אך הבנתי: ישראל אינה ספרטה. אין זה ראוי שתהיה. מדינת היהודים לא צריכה להיות ספרטה, והערצת המוות לשם הגבורה אינה כבוד. גבורה אינה תכלית, אלא הערכה בדיעבד. סיפורו של יעקב אבינו מלמד על מאבק כמוצא אחרון, שכל מטרתו הוא לשמור על המשפחה. גם ההיסטוריה לטעמי הוכיחה כי מיתוס מצדה לא שירת את העם היהודי. אם כל העם אכן היה עושה כמעשה אותם קנאים ספרטנים, איש מבין קוראי הפוסט הזה לא היה כאן היום. הסיבה שאנו כאן היום כי כמה חכמים, ובראשם רבן יוחנן בן זכאי, החליטו לברוח מחומות ירושלים ולהקים מחדש את הסנהדרין ביבנה. המטרה הייתה לשמר את החיים היהודיים ולהמשיכם. גם הם, גיבורי המשנה ואריות התלמוד, ראו בחיים תכלית (ויש שיגידו כמובן: אמצעי לשם אמצעי – לימוד התורה – לשם התכלית – התקרבות לבורא העולם). המוות בשם הפאסון אינו הירואי. החיים הם מעשה הגבורה האמיתי. כך הם חשבו אז, וכך אני חושב היום.

אמת. המציאות כיום שונה מתקופת בית שני ומתקופת הגלות. היום לעם היהודי מדינה משלו עם צבא משלה. כן, לעם היהודי – שמאז חורבן בית ראשון, לפני קרוב ל-2,600 שנה, איבד את היכולת להגן על עצמו – לעם הזה יש צבא. זה בלתי נתפס אצל רבים מאויבינו, ולעתים גם אצלנו לא. נראה לי כי לעתים אנחנו עצמנו מתמכרים לתדמית הספרטנית שלנו ושוכחים מה התכלית ומה האמצעי.

אם יש תכלית גבוהה יותר מן המוות, הרי היא החיים. אם יש דבר שבעבורו ראוי להקריב את החיים, הרי אלו הם החיים עצמם. הצבא משרת מטרה נעלה יותר ממנו עצמו – והוא החיים בתוך המדינה. בטחונו של אזרח פשוט, עד שכמה שזה יישמע הזוי לחלק מהקוראים, חשוב יותר מבטחונו של החייל.
אמנם יש וודאי כאלו שיאמרו – בלי הצבא, לא תתקיים מדינה, לא יתקיים אזרח.

נכון – אמת ויציב. הצבא מאפשר לאזרח להתקיים, למדינה להתקיים. אולם בואו נשאל זאת הפוך: האם ללא אזרחים וחברה יש טעם בצבא? 

אם נמשיל זאת לבית ספר – הרי שזה כאילו הפכתי את קיומו של מבנה בית הספר לדבר החשוב באמת. אולם אם אין תלמידים בתוך הכיתה, אם לא מתרחשת למידה בתוך הכיתה – מה שווים כותלי בית הספר? ללא התלמידים – שהם התכלית (או ליתר דיוק קיום למידה) – מה שווה כל המסגרת, שהיא האמצעי?

זהו בדיוק הייעוד הנעלה של הצבא בארצנו: סיפוק המסגרת עבורנו, האזרחים, הפרטים שמרכיבים את החברה, לחיות את חיינו באופן שאנו מוצאים לנכון. האזרחים לא קיימים עבור הצבא. הצבא קיים עבור האזרחים. אולם על האזרחים להוקיר לו תודה על כך ולא לקחת זאת כמובן מאליו.

מה היא הדרך להוקיר תודה לאמצעי החשוב הזה שתכליתו היא הראויה שבראויות?

הדרך הטובה ביותר, לטעמי, לכבד אותם (מעבר להנצחה שנתית ביום הזיכרון ומעבר לכך) היא לבנות חברה שתעשה לנו ולהם כבוד. הם נתנו לנו את המסגרת, כדי שניצוק לתוכה את התוכן. הם, כמאמר השיר, מגש הכסף. וכי מהו מגש ללא הדברים שהוא מגיש?

מה אנחנו מגישים לעולם? ויותר מכך – מה אנחנו מגישים לעצמנו? כל כך הרבה יופי יש כאן, אולם כל כך הרבה דברים שמעיבים עליו.

הכבוד הגדול ביותר עבור הנופלים יהיה חיים ראויים: חתירה לשיפור מתמיד, כיחידים וכחברה; פיתוח חברה בעלת ערבות הדדית, אחריות, אמינות, רעות וכל המילים המפוצצות האלו, שביום כזה מקבלות מחדש את כל הרעננות שלהן.  

אם אנחנו זונחים את המאבק עבור פני החברה שלנו, אם נזנח את המעורבות והרצון לשנות – אם נדבק בשנאת החינם במקום באהבת החינם – הרי במעשינו נהפוך את מותם של יקירינו לחסר ערך. אם לא נפעל נגד שנאת האחר (העולה החדש, בן המיעוטים, בעל הדעות השונות), נגד החומרנות, הגסות, הזילות של השיח הציבורי, האטימות והאדישות; אם לא נעצים את האכפתיות החבויה, את הרגישות הקיימת בחברה, את האהבה שנמצאת בינינו; אם לא נפעל להגדיר את עצמנו במו ידינו על דרך החיוב ולא על דרך השלילה – אם לא נעשה את אלו, אין אנו חוטאים רק לעצמנו, אלא גם לנופלינו.


יום הזיכרון מסמל עבורי את המחיר הכבד שהקרבנו עבור המסגרת שנקראת מדינת ישראל. יום העצמאות מסמל את היכולת והחובה שלנו למלא את המדינה תוכן שיצדיק את המחיר ששילמנו, מחיר שייסב לנו גאווה אמיתית בחיינו ולא רק במותנו. אם כבר ניתנה לנו ההזדמנות - עלינו לקחת אותה.

ללא תוכן – אין משמעות למסגרת.

ללא ספרא – אין משמעות לסייפא.

ללא עלה זית – אין פשר למבול.

ללא החיים – אין משמעות למוות.


יהי זכרם ברוך, בעזרת ה', ובעזרתנו.




יום רביעי, 18 באפריל 2012

חצוצרה ביער - סיכום חוויית המסע לפולין במסגרת "עדים במדים"


איפשהו לפני 4 חודשים קיבלתי זימון לפגישה עם מנהל בית הספר... סליחה, המנכ"ל (זה נשמע קצת יותר מאיים...). שיחת חתך, מורים חדשים, בנקודה מסוימת הבטן התחילה לדבר עבור עצמה אחרי יום שבו התזונה היחידה שלי הייתה קפאין מהסוג הזול. לשם הדיוק כשמו בקודש: "עלית" בטעם של חול.

השיחה, להפתעתי ושמחתי, התנהלה בתחושה נעימה. אני הצגתי את עצמי, המנהל את עצמו. מה מציק לך שאל? עניתי בדיפלומטיה. איך אצלנו עד עכשיו? עניתי בפוליטיקלי קורקט. איך חוויית ההוראה עד כה -  נפלא, נורא, קשה, מביך, מרומם, מכעיס... נו, אתה יודע, כמו חולצת מצבי רוח מתחילת הניינטיז. השיחה התנהלה בתחושת שיתוף טובה. 

בנקודה מסוימת סיפר לי המנכ"ל על חלקו החינוכי בליווי משלחות נוער רבות לפולין בשנותיו במערכת. אני, כמובן, הסתקרנתי מאוד. שאלתי אותו כל מיני שאלות על רשמיו מהמסע, האם לדעתו זה תורם, וכמובן בלי לשים לב שטחתי בפניו את כל תהיותיי / טענותיי בנושא מסעות הנוער לפולין... משהו מקוצר של הגירסה הארוכה בפוסט הראשון של בלוגי זה. בצורה נטולת פאתוס ומאוד רגועה (שמאוד שימחה אותי) השיב לי המנהל מנסיונו האישי. שאל אותי: האם היית אי פעם בפולין? השבתי באחת – לא. לא הייתי. לעצמי חשבתי: האם זה אמור להשפיע על החלטתי?

נו טוב, הסתיימה לה השיחה. באותו יום נשארתי בבית הספר. ישיבות ציונים. דיון ערכי עמוק על עתידו של כל תלמיד... וכמובן, חשוב לא פחות – ארוחה בחינם, קייטרינג חלבי לא רע ;)  

בשעה 18:00 לערך קיבלתי טלפון מקצינת המילואים היקרה שלי.

לסנן או לא לסנן? זאת השאלה.

לא לסנן – השעה מעבר ל-17:00, זה נראה קצת מוזר, וחוץ מזה היא אדם יקר.

היי היי, מ'ניינים, מה קורה – תגיד, מתאים לך לצאת עם משלחת "עדים במדים" לפולין?

שתיקה מצדי. 10 שניות של שתיקה. ידו הארוכה של המנכ"ל שולטת בצה"ל? זה הרבה מעבר למה ששיערתי. 

"נו... מה אתה אומר?".

"כן".

כן? תומר... כן? מה נסגר איתך? אתה לפולין? איפה כל הפוסט חוצב הלהבות ההוא על ברית גורל וברית יעוד וכל שאר המלל הזה?

כן. אם כבר פולין אז בגיל מבוגר יותר (יעני עכשיו), וחוץ מזה – קשה למתוח ביקורת על המסע עצמו אם מעולם לא ראית כיצד הוא מועבר ואילו מסרים מועברים בו. יאללה, הולכים.

ימי ההכנה למסע ב"יד ושם" – היו שלושה כאלה. המיצג החדש – מדהים. ממליץ לכולם ללכת – שעתיים ששוות שנתיים של דיבורים. במהלך שלב ההיכרות של חברי הצוות, כששאלו אותי למה אני במשלחת, אמרתי את האמת: המשפחה שלי לא סבלה בשואה – הצד האירופי שבי עלה לארץ עוד הרבה לפני השואה, והצד המרוקאי עלה בתחילת שנות ה-60 ולא סבל את השואה בצורתה השטנית (למרות שגם מחנות עבודה ומגבלות על יהודים הם לא משהו נעים במיוחד). זיכרון השואה מעולם לא היה נוכח יתר על המידה בבית. הקשר למדינה במקרה הפרטי שלי נובע מראשית העלייה ה-1 מצד אחד, ומרצונו של סבי עליו השלום, אביה של אמי, להיקבר בארץ הקודש כשהיה על ערש דווי – מצד שני. ממיטת חוליו הספיק עוד להקים את בית הכנסת המרוקאי במזכרת בתיה. ומה חוץ מזה? אני מורה, ואני מסתכל על כל המסע הזה מבחינות חינוכיות. יש לי לא מעט תהיות לגבי מסעות הנוער לפולין, ואני מקווה שהמסע הזה יוכל לתרום לי לליבון סוגיות כאלו ואחרות בנושא.

חלק לא אהבו את מה שאמרתי, אבל... זכותם. מאותו רגע, דרך אגב, הפכתי מבלי שרציתי (אך עם תחושה מסוימת של גאווה) לאחד מ"אנשי החינוך" הבולטים במסע מבחינה תיוגית: היה מפקד, היה רב, היה רופא, והיו כמה אנשי חינוך. אני הייתי ביניהם, המורה לצורך העניין.

לא עשיתי להם חיים קלים במיוחד שם. השאלות שלי לא אחת הרימו כל מיני גבות. כשהרגשתי שהמסרים אינם מאוזנים לדעתי, היערתי: למשל כשנאמר באחד הדיונים שבזכות המסעות אנשים יודעים על מה הם נלחמים, מחיתי בתוקף. המסעות קיימים רק ב-25 השנים האחרונות, ובמסגרת הצבאית – רק משנת 2000. עד אז אנשים לא ידעו על מה הם נלחמים? לשואה מקום מרכזי בתולדות העם היהודי (לטעמי אולי האסון הכבד ביותר, במקביל לחורבן בית המקדש) אולם בואו נשים דברים בפרופורציות.

סוגייה אחרת שקוממה אותי היא הפסיקה במשפט קסטנר, והעיוורון הישראלי (לדעתי) למוסר הבעייתי שאנחנו נוקטים בגלל הפוסט-טראומה שלנו: אדם שהציל 1,786 עולמות יהודיים בשואה (נכון – בדרכים קשות ושנויות במחלוקת) "מכר את נשמתו לשטן"; את אוסקר שינדלר, שהציל 1,200 עולמות, הפכנו לגיבור לאומי. על הדרך, עשה שינדלר קופה יפה. למה? כי ההוא גרמני וממנו אנחנו לא מצפים לכלום. זה יהודי – אז עדיף שלא היה מקיים שום מגע עם הנאצים. מה זה כבר להציל חיים? העיקר הערך העליון – שום קשר עם הנאצים. רטוריקה טראומתית פר אקסלנס.

לאחר שנחתנו בפולין (לאחר טיסה במטוס מתקופת הפלינסטונס בו – כמה מפתיע – לא היה לי מקום לרגליים) הושם דגש רב מאוד על חיי הקהילות היהודיות בפולין. ביקרנו בגטו וורשה בין בתים שנראים רגילים לחלוטין והציגו חיים רדומים לחלוטין. בית הקברות בעיר כולל כמה שמות מרכזיים בחיי היהודים ב-300 השנים האחרונות (הנצי"ב, הרב סולובייצ'יק שקבורים ביחד, אנדרטה לזכר יאנוש קורצ'אק);  ביקרנו בעיירה טיקוצ'ין ובבית הכנסת הישן בה – עדות לחיי קהילה עשירים מאוד; ראינו את מה שנותר מבית הקברות בלובלין ואת בניין תלמוד התורה העצום במרכז העיר; קראקוב – אח קראקוב היפה – על שווקיה, רחובותיה ובתי כנסיותיה. חיים שלמים, פורחים, משגשגים – שהלכו להם כך. איזו גדולה הייתה היכולת של היהודים לקיים חיים יהודים לחלוטין ומפוארים, להגיע לתגליות מדעיות, לכתוב חיבורים תורניים ופילוסופיים, לפתח את האמנות – וכל זה ללא מדינה וללא צבא. מהיכן זה מגיע? כיצד זה נוצר?

מן הסתם, לצד הצפייה בחיים, ביקרנו בתהומות המוות. לא אספר את כל הפרטים, כי רבים מהם חלפו לידי עת הייתי שקוע במחשבות והרהורים. אולם זכורים לי היטב כמה רגעים מצמררים: הצעידה הצבאית השקטה אל תוך היער הפולני המפחיד ליד טיקוצ'ין בו נרצחה כל קהילת העיירה כשמתוך היער בוקעים צלילי החצוצרה של חצוצרן תזמורת צה"ל; שירה של אפרת גוש "לראות את האור" שהושמע בשתיקה ע"י המדריך המקסים נועם בתוך אחד מצריפי המגורים החשוכים במיידאנק; הצעידה הצבאית המרשימה אל תוך אושוויץ – בירקנאו וההצדעה לעד המשלחת, חיים; והכי הכי – הסטירה המצלצלת שקיבלתי כשראיתי את הרי השיער במוזיאון באוושוויץ. עם הנעליים והתיקים עוד איכשהו הסתדרתי – אבל השיער הותיר אותי בהלם להמשכו של כל היום ועד היום. את המסע חתמתי בטקס המסכם באושוויץ בירקנאו, כאשר זכיתי לשיר לצד גולן חברי למשלחת, וכן לנגן על הגיטרה בגשם ובקור המקפיא עם אצבעות קפואות את הניגון לפסוקים "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב / נצור לשונך מרע ומשפתיך מדבר מרמה / סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו".

לסכם את המסע היה לי קשה כבר אז, וגם עכשיו. האם יצאתי עם מסקנות שונות? האם אני מסתכל על הדברים בצורה אחרת מבחינה חינוכית – ערכית? אני לא בטוח. רבים מסימני השאלה האלו נותרו בעינם. אני חוויתי את המסע כאדם בוגר ובמסגרת צבאית. כיצד חווים זאת בני נוער? האם זה באמת תורם להם? את האמת – אינני יודע, אך תהיותיי נותרו בעינן.

אולם מהבחינה האישית, חוויית המסע תישאר איתי. המסע המעניין והמרתק כחלק ממשלחת צה"ל, וכחלק מצוות מדהים בפיקודו של אל"מ דורון מור יוסף הנהדר, השיחות המשותפות, השתיקות המשותפות, ההדרכה של נועם, הרגעים הקטנים, המבטים, הסבלנות שהפתיעה אותי כלפי עמדות ביקורתיות (לא רק מהצד שלי, אלא גם מצד חברים אחרים במשלחת) הדמיון שעבד שעות נוספות – ובעיקר הצלילים שיישארו בראשי עוד זמן רב – כל אלו הפכו את המסע לחוויה אישית בראש ובראשונה. לגבי ההשלכות החינוכיות – אני עוד בתחילת דרכי ואצטרך לברר אותן בהמשך אך כאמור מרבית תהיותיי נותרו בעינן. אני גם מקווה להציג את חוויות המסע לתלמידיי בכתות.

כמה דברים למדתי מהמסע הזה: הראשון הוא שהרוע הנאצי הנו חסר תקדים בהיסטוריה האנושית. לא שמעתי על רוע משוכלל כל כך אי פעם. השני הוא שלא הדת, וגם לא אנטי-הדת פותרים את בעיית הרוע הזה. השלישי – ששאלת הרוע הזה רלוונטית לאנושות גם היום, ולכל אדם ואדם.

פרימו לוי בספרו "הזהו אדם?" כותב שאחת המחשבות שהפחידו אותו יותר מכל בשואה היו שחס וחלילה הוא היה יכול להחליף תפקידים עם השומר הנאצי במחנהו ולהתנהג כמותו. אחד המסרים החשובים של השואה היא לזכור המסר המוסרי שהיא מלמדת אותנו, מעבר להוכחה נוספת בשרשרת ההוכחות בצורך במדינה לעם היהודי. הייתי גאה להיות חלק מצה"ל שלא מטאטא מתחת לשטיח ומדבר על הכל – על סיטואציות הומניטריות קשות בשטחים, על המצב מול איראן ועל דילמות פיקודיות במציאות פוליטית ואנושית מורכבת שבה עליו לפעול. שמחתי לשמוע את מפקד הצוות שלי מספר על מצב הזוי שבו, לאחר שקבע את מותם של כמה מחייליו שנהרגו בניסיון לחלץ בני ערובה משבי טרוריסטים באחת ההתנחלויות ביהודה ושומרון, עצר בצד הדרך כדי לקחת לביתו זקן פלסטיני שהלך קילומטרים בגשם.  

חוץ מזה, מבחינתי סמל המסע הזה הוא החצוצרה בתוך היער. בהרצאה שהעניק לנו אלוף במיל' אלעזר שטרן באחד מימי ההכנה, הוא אמר כי חשיבות המסע לפולין נעוצה, בין היתר, באמירה – אנחנו כאן. אם יש דבר שקול החצוצרה מסמל עבורי יותר מכל היא קולם של החיים היהודיים, או החיים בכלל, שנמשכים גם באותו יער נורא.

ולסיום, חבר טוב האיר את עיניי כמה ימים לאחר המסע וציטט דברים של מרצה אהוב מאוניברסיטה ששנינו למדנו אצלו: הנטייה שלנו היא לראות בנאצים מפלצות ולא בני אדם, ובכך אנו מסירים מעליהם את האחריות. זה כמו משפט שבו הנאשם מבקש להוכיח חוסר שפיות כדי להתחמק מעונש. אולם הדבר הקשה ביותר עבורנו הוא לא לעשות להם ולנו הנחות ולהכיר בעובדה הפשוטה: הם היו בני אדם, היו להם משפחות, היו להם חיי קהילה ותרבות – ועדיין הם עשו את זה. 

איך חיים עם הידיעה הזו? זהו אולי הדבר הקשה ביותר מכל הסיפור הזה.

הערב הוא יום הזיכרון לשואה ולגבורה. מקווה שסיפקתי לכם קצת חומר למחשבה.





יום שלישי, 3 באפריל 2012

חג פסח כשר ושמח!

כמה אנחנו השנה? למה מי לא מגיע השנה? מה?! למה איפה הם? אצל הצד שלו? וואלה...

שנייה רגע, אני עם הכיסאות בידיים, לא נו, אני בן אדם אחד. תכף. בסדר. בסדר!

מאיפה לי לדעת? את לקחת את זה בפעם האחרונה.

לא יודע... תכף....

כאילו שהם יגיעו בזמן.
מה אני לחוץ? גם ככה הדודים תמיד מאחרים, ועד שנתיישב, ואז קוראים, וכל הסדר, ועד שמגיעים לאוכל.

שנייה. כן, יש מספיק הגדות לכולם. גם כיסאות. לא, אין מצב! אני לא מסדר את המפיות בצורה של ציפורים!

מה?! בשביל מה להעלות את האגרטל המזעזע הזה מהמרתף שהדודים מראש פינה קנו לנו?! אה – הם גם באים? טוב טוב, פדיחות, אני מעלה...

פסח, ככה כל שנה. פחות או יותר. מעבדות של 400 שנה בחומר ובלבנים, למיני עבדות של חודש, בנייר ניגוב ובאקונומיקה. אלוהים פסח על הבתים שלנו, אבל אמר: אם זה, לפחות תעשו סדר בניירת פעם בשנה. אז ככה זה פסח, זמן לסדר קצת את הבלאגן. איזה בלאגן? מממ... אולי בעצם את כל הבלאגן שאנחנו יוצרים לעצמנו מידי שנה בשנה. הרי בסופו של דבר, כולנו בני אדם, ואנחנו קובעים לעצמנו כל מיני דברים, מעמידים את עצמנו בניסיונות, כובלים את עצמנו בשלשלאות לא לנו, עורמים ערימות של כעס, תסכול, אהבה, אכזבה, שנאה, נתינה, קנאה, גאווה ודעה קדומה, סגידה, פרגון, התחברות, היפרדות, וכל מה שכל אדם עושה לעצמו השכם וערב.

אז אולי פסח זו אחלה הזדמנות. אולי פסח אמור לעזור לנו לנטרל את כל ההבניות שבנינו לנו בשנה האחרונה, או בתקופה האחרונה, או בכלל בחיים.
חכמים ממני כבר אמרו שאחד הדברים שחוסמים את האדם הוא הקדשה של דברים שהוא עצמו ברא, יש שיאמרו מעין עבודה זרה. האדם בונה לעצמו את הסביבה שלו, ואז מתמכר אליה, על כל מגרעותיה ומגרעותיו. הנוחות וכוח ההרגל הופכים לעתים לבלאגן, אך לאדם לרוב אין את האומץ הדרוש לעשות לרגע סדר – להפריד עיקר מטפל, טוב מרע, אור מחושך.

אם נרצה לקשר את זה לפסח, הרי שזה בדיוק מה שנדרש משה רבנו לעשות לעם ישראל עם צאתו ממצרים. האתגר המשמעותי ביותר מבחינתו לא היה הוצאתם ממצרים פיזית, אלא הוצאת מצרים מתוכם. על כך אמרו חז"ל: אתה יכול להוציא את הבן אדם מהשכונה, אבל אתה לא יכול להוציא את השכונה מהבן אדם (מסכת בבא מציע 100 שקל למי שינקה במקומו את המזווה, פרק ב', משנה ג').

תודעת העבדות שחדרה עמוק לכל פינה בנפשו של העם היא שהפכה אותו לעם עבדים – סדר העדיפויות הקלוקל, העדפת העבדות על החופש ובעיקר – ערימות של פסימיות והיעדר של אמונה (למרות כל מה שעברו במדבר). חטא המרגלים, שהוא הסיבה לסיבובים שעשו בני ישראל במדבר במשך 40 שנה, נעוץ בפרשנות הפסימית חסרת האמונה שהציגו המרגלים לגבי ארץ כנען והסיכויים לכבוש אותה (חוץ מיהושע וכלב). עם ישראל נאלץ להיפרד מאותו דור שתודעת העבדות הייתה חלק בלתי נפרד ממנו, ולהמתין לדור הבא, האופטימי והמאמין, שיאמין ביכולתו להתגבר על הקשיים ולבוא בשערי הארץ המובטחת.   

אז איך זה קשור אלינו? אולי זה הזמן השנתי להוציא את "מצרים" שלנו מתוכנו, לבדוק את עצמנו ואת עולמנו, להוציא את החמץ הרוחני שבתוכנו, או להכשיר אותו, ולהשאיר את הכשר שיהפוך אותנו כשירים יותר וחזקים יותר.

עם בוא חג הפסח הזה, אני מאחל לכל אחד מאיתנו שיזכה לקיים את הסדר שלו: לברר מהם הדברים החשובים באמת בחייו ומהם ההרגלים הישנים שחוסמים אותו; שנדע לערום בערימות את הנתינה, האהבה, הסליחה, המחילה, החשיבה הבונה ולשמור עליהם היטב במקום של כבוד, ומנגד – לערום ולהשליך את ערימות הקנאה, הכעס, השנאה העצמית והסביבתית, חוסר הפרגון והאדישות לסבלו של האחר, האדם באשר הוא אדם.

אני מאחל לכולנו שנמלא את חיינו באהבה עד כמה שניתן, שבעזרת ה' יהיו לנו חיים ארוכים מלאי בריאות, שלום וברכה במעשינו, אהבה בתוכנו ומסביבנו מעשה ידינו. שתמיד נצליח למצוא את הטוב האחד בשני בין כל השוני שבינינו (וזה לא פשוט...). שנדע להעריך את הטוב שיש לנו ולשמוח בחלקנו.

שתמיד נד.... כן! ליד הכיור! לא.... בצד השני. מה לא שם?! אני בא...

חייב לזוז,

חג פסח כשר ושמח יקיריי,

אוהב אתכם.

תומר.