חצוצרה ביער - סיכום חוויית המסע לפולין במסגרת "עדים במדים"

איפשהו לפני 4 חודשים קיבלתי זימון לפגישה עם מנהל בית הספר... סליחה, המנכ"ל (זה נשמע קצת יותר מאיים...). שיחת חתך, מורים חדשים, בנקודה מסוימת הבטן התחילה לדבר עבור עצמה אחרי יום שבו התזונה היחידה שלי הייתה קפאין מהסוג הזול. לשם הדיוק כשמו בקודש: "עלית" בטעם של חול.

השיחה, להפתעתי ושמחתי, התנהלה בתחושה נעימה. אני הצגתי את עצמי, המנהל את עצמו. מה מציק לך שאל? עניתי בדיפלומטיה. איך אצלנו עד עכשיו? עניתי בפוליטיקלי קורקט. איך חוויית ההוראה עד כה -  נפלא, נורא, קשה, מביך, מרומם, מכעיס... נו, אתה יודע, כמו חולצת מצבי רוח מתחילת הניינטיז. השיחה התנהלה בתחושת שיתוף טובה. 

בנקודה מסוימת סיפר לי המנכ"ל על חלקו החינוכי בליווי משלחות נוער רבות לפולין בשנותיו במערכת. אני, כמובן, הסתקרנתי מאוד. שאלתי אותו כל מיני שאלות על רשמיו מהמסע, האם לדעתו זה תורם, וכמובן בלי לשים לב שטחתי בפניו את כל תהיותיי / טענותיי בנושא מסעות הנוער לפולין... משהו מקוצר של הגירסה הארוכה בפוסט הראשון של בלוגי זה. בצורה נטולת פאתוס ומאוד רגועה (שמאוד שימחה אותי) השיב לי המנהל מנסיונו האישי. שאל אותי: האם היית אי פעם בפולין? השבתי באחת – לא. לא הייתי. לעצמי חשבתי: האם זה אמור להשפיע על החלטתי?

נו טוב, הסתיימה לה השיחה. באותו יום נשארתי בבית הספר. ישיבות ציונים. דיון ערכי עמוק על עתידו של כל תלמיד... וכמובן, חשוב לא פחות – ארוחה בחינם, קייטרינג חלבי לא רע ;)  

בשעה 18:00 לערך קיבלתי טלפון מקצינת המילואים היקרה שלי.

לסנן או לא לסנן? זאת השאלה.

לא לסנן – השעה מעבר ל-17:00, זה נראה קצת מוזר, וחוץ מזה היא אדם יקר.

היי היי, מ'ניינים, מה קורה – תגיד, מתאים לך לצאת עם משלחת "עדים במדים" לפולין?

שתיקה מצדי. 10 שניות של שתיקה. ידו הארוכה של המנכ"ל שולטת בצה"ל? זה הרבה מעבר למה ששיערתי. 

"נו... מה אתה אומר?".

"כן".

כן? תומר... כן? מה נסגר איתך? אתה לפולין? איפה כל הפוסט חוצב הלהבות ההוא על ברית גורל וברית יעוד וכל שאר המלל הזה?

כן. אם כבר פולין אז בגיל מבוגר יותר (יעני עכשיו), וחוץ מזה – קשה למתוח ביקורת על המסע עצמו אם מעולם לא ראית כיצד הוא מועבר ואילו מסרים מועברים בו. יאללה, הולכים.

ימי ההכנה למסע ב"יד ושם" – היו שלושה כאלה. המיצג החדש – מדהים. ממליץ לכולם ללכת – שעתיים ששוות שנתיים של דיבורים. במהלך שלב ההיכרות של חברי הצוות, כששאלו אותי למה אני במשלחת, אמרתי את האמת: המשפחה שלי לא סבלה בשואה – הצד האירופי שבי עלה לארץ עוד הרבה לפני השואה, והצד המרוקאי עלה בתחילת שנות ה-60 ולא סבל את השואה בצורתה השטנית (למרות שגם מחנות עבודה ומגבלות על יהודים הם לא משהו נעים במיוחד). זיכרון השואה מעולם לא היה נוכח יתר על המידה בבית. הקשר למדינה במקרה הפרטי שלי נובע מראשית העלייה ה-1 מצד אחד, ומרצונו של סבי עליו השלום, אביה של אמי, להיקבר בארץ הקודש כשהיה על ערש דווי – מצד שני. ממיטת חוליו הספיק עוד להקים את בית הכנסת המרוקאי במזכרת בתיה. ומה חוץ מזה? אני מורה, ואני מסתכל על כל המסע הזה מבחינות חינוכיות. יש לי לא מעט תהיות לגבי מסעות הנוער לפולין, ואני מקווה שהמסע הזה יוכל לתרום לי לליבון סוגיות כאלו ואחרות בנושא.

חלק לא אהבו את מה שאמרתי, אבל... זכותם. מאותו רגע, דרך אגב, הפכתי מבלי שרציתי (אך עם תחושה מסוימת של גאווה) לאחד מ"אנשי החינוך" הבולטים במסע מבחינה תיוגית: היה מפקד, היה רב, היה רופא, והיו כמה אנשי חינוך. אני הייתי ביניהם, המורה לצורך העניין.

לא עשיתי להם חיים קלים במיוחד שם. השאלות שלי לא אחת הרימו כל מיני גבות. כשהרגשתי שהמסרים אינם מאוזנים לדעתי, היערתי: למשל כשנאמר באחד הדיונים שבזכות המסעות אנשים יודעים על מה הם נלחמים, מחיתי בתוקף. המסעות קיימים רק ב-25 השנים האחרונות, ובמסגרת הצבאית – רק משנת 2000. עד אז אנשים לא ידעו על מה הם נלחמים? לשואה מקום מרכזי בתולדות העם היהודי (לטעמי אולי האסון הכבד ביותר, במקביל לחורבן בית המקדש) אולם בואו נשים דברים בפרופורציות.

סוגייה אחרת שקוממה אותי היא הפסיקה במשפט קסטנר, והעיוורון הישראלי (לדעתי) למוסר הבעייתי שאנחנו נוקטים בגלל הפוסט-טראומה שלנו: אדם שהציל 1,786 עולמות יהודיים בשואה (נכון – בדרכים קשות ושנויות במחלוקת) "מכר את נשמתו לשטן"; את אוסקר שינדלר, שהציל 1,200 עולמות, הפכנו לגיבור לאומי. על הדרך, עשה שינדלר קופה יפה. למה? כי ההוא גרמני וממנו אנחנו לא מצפים לכלום. זה יהודי – אז עדיף שלא היה מקיים שום מגע עם הנאצים. מה זה כבר להציל חיים? העיקר הערך העליון – שום קשר עם הנאצים. רטוריקה טראומתית פר אקסלנס.

לאחר שנחתנו בפולין (לאחר טיסה במטוס מתקופת הפלינסטונס בו – כמה מפתיע – לא היה לי מקום לרגליים) הושם דגש רב מאוד על חיי הקהילות היהודיות בפולין. ביקרנו בגטו וורשה בין בתים שנראים רגילים לחלוטין והציגו חיים רדומים לחלוטין. בית הקברות בעיר כולל כמה שמות מרכזיים בחיי היהודים ב-300 השנים האחרונות (הנצי"ב, הרב סולובייצ'יק שקבורים ביחד, אנדרטה לזכר יאנוש קורצ'אק);  ביקרנו בעיירה טיקוצ'ין ובבית הכנסת הישן בה – עדות לחיי קהילה עשירים מאוד; ראינו את מה שנותר מבית הקברות בלובלין ואת בניין תלמוד התורה העצום במרכז העיר; קראקוב – אח קראקוב היפה – על שווקיה, רחובותיה ובתי כנסיותיה. חיים שלמים, פורחים, משגשגים – שהלכו להם כך. איזו גדולה הייתה היכולת של היהודים לקיים חיים יהודים לחלוטין ומפוארים, להגיע לתגליות מדעיות, לכתוב חיבורים תורניים ופילוסופיים, לפתח את האמנות – וכל זה ללא מדינה וללא צבא. מהיכן זה מגיע? כיצד זה נוצר?

מן הסתם, לצד הצפייה בחיים, ביקרנו בתהומות המוות. לא אספר את כל הפרטים, כי רבים מהם חלפו לידי עת הייתי שקוע במחשבות והרהורים. אולם זכורים לי היטב כמה רגעים מצמררים: הצעידה הצבאית השקטה אל תוך היער הפולני המפחיד ליד טיקוצ'ין בו נרצחה כל קהילת העיירה כשמתוך היער בוקעים צלילי החצוצרה של חצוצרן תזמורת צה"ל; שירה של אפרת גוש "לראות את האור" שהושמע בשתיקה ע"י המדריך המקסים נועם בתוך אחד מצריפי המגורים החשוכים במיידאנק; הצעידה הצבאית המרשימה אל תוך אושוויץ – בירקנאו וההצדעה לעד המשלחת, חיים; והכי הכי – הסטירה המצלצלת שקיבלתי כשראיתי את הרי השיער במוזיאון באוושוויץ. עם הנעליים והתיקים עוד איכשהו הסתדרתי – אבל השיער הותיר אותי בהלם להמשכו של כל היום ועד היום. את המסע חתמתי בטקס המסכם באושוויץ בירקנאו, כאשר זכיתי לשיר לצד גולן חברי למשלחת, וכן לנגן על הגיטרה בגשם ובקור המקפיא עם אצבעות קפואות את הניגון לפסוקים "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב / נצור לשונך מרע ומשפתיך מדבר מרמה / סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו".

לסכם את המסע היה לי קשה כבר אז, וגם עכשיו. האם יצאתי עם מסקנות שונות? האם אני מסתכל על הדברים בצורה אחרת מבחינה חינוכית – ערכית? אני לא בטוח. רבים מסימני השאלה האלו נותרו בעינם. אני חוויתי את המסע כאדם בוגר ובמסגרת צבאית. כיצד חווים זאת בני נוער? האם זה באמת תורם להם? את האמת – אינני יודע, אך תהיותיי נותרו בעינן.

אולם מהבחינה האישית, חוויית המסע תישאר איתי. המסע המעניין והמרתק כחלק ממשלחת צה"ל, וכחלק מצוות מדהים בפיקודו של אל"מ דורון מור יוסף הנהדר, השיחות המשותפות, השתיקות המשותפות, ההדרכה של נועם, הרגעים הקטנים, המבטים, הסבלנות שהפתיעה אותי כלפי עמדות ביקורתיות (לא רק מהצד שלי, אלא גם מצד חברים אחרים במשלחת) הדמיון שעבד שעות נוספות – ובעיקר הצלילים שיישארו בראשי עוד זמן רב – כל אלו הפכו את המסע לחוויה אישית בראש ובראשונה. לגבי ההשלכות החינוכיות – אני עוד בתחילת דרכי ואצטרך לברר אותן בהמשך אך כאמור מרבית תהיותיי נותרו בעינן. אני גם מקווה להציג את חוויות המסע לתלמידיי בכתות.

כמה דברים למדתי מהמסע הזה: הראשון הוא שהרוע הנאצי הנו חסר תקדים בהיסטוריה האנושית. לא שמעתי על רוע משוכלל כל כך אי פעם. השני הוא שלא הדת, וגם לא אנטי-הדת פותרים את בעיית הרוע הזה. השלישי – ששאלת הרוע הזה רלוונטית לאנושות גם היום, ולכל אדם ואדם.

פרימו לוי בספרו "הזהו אדם?" כותב שאחת המחשבות שהפחידו אותו יותר מכל בשואה היו שחס וחלילה הוא היה יכול להחליף תפקידים עם השומר הנאצי במחנהו ולהתנהג כמותו. אחד המסרים החשובים של השואה היא לזכור המסר המוסרי שהיא מלמדת אותנו, מעבר להוכחה נוספת בשרשרת ההוכחות בצורך במדינה לעם היהודי. הייתי גאה להיות חלק מצה"ל שלא מטאטא מתחת לשטיח ומדבר על הכל – על סיטואציות הומניטריות קשות בשטחים, על המצב מול איראן ועל דילמות פיקודיות במציאות פוליטית ואנושית מורכבת שבה עליו לפעול. שמחתי לשמוע את מפקד הצוות שלי מספר על מצב הזוי שבו, לאחר שקבע את מותם של כמה מחייליו שנהרגו בניסיון לחלץ בני ערובה משבי טרוריסטים באחת ההתנחלויות ביהודה ושומרון, עצר בצד הדרך כדי לקחת לביתו זקן פלסטיני שהלך קילומטרים בגשם.  

חוץ מזה, מבחינתי סמל המסע הזה הוא החצוצרה בתוך היער. בהרצאה שהעניק לנו אלוף במיל' אלעזר שטרן באחד מימי ההכנה, הוא אמר כי חשיבות המסע לפולין נעוצה, בין היתר, באמירה – אנחנו כאן. אם יש דבר שקול החצוצרה מסמל עבורי יותר מכל היא קולם של החיים היהודיים, או החיים בכלל, שנמשכים גם באותו יער נורא.

ולסיום, חבר טוב האיר את עיניי כמה ימים לאחר המסע וציטט דברים של מרצה אהוב מאוניברסיטה ששנינו למדנו אצלו: הנטייה שלנו היא לראות בנאצים מפלצות ולא בני אדם, ובכך אנו מסירים מעליהם את האחריות. זה כמו משפט שבו הנאשם מבקש להוכיח חוסר שפיות כדי להתחמק מעונש. אולם הדבר הקשה ביותר עבורנו הוא לא לעשות להם ולנו הנחות ולהכיר בעובדה הפשוטה: הם היו בני אדם, היו להם משפחות, היו להם חיי קהילה ותרבות – ועדיין הם עשו את זה. 

איך חיים עם הידיעה הזו? זהו אולי הדבר הקשה ביותר מכל הסיפור הזה.

הערב הוא יום הזיכרון לשואה ולגבורה. מקווה שסיפקתי לכם קצת חומר למחשבה.