פרטים עלי

התמונה שלי
מחנך ומורה לאזרחות ולהיסטוריה מטעם תוכנית "חותם", מלמד בתיכון אורט רמת יוסף, בת ים.

יום שלישי, 24 באפריל 2012

גבורת החיים (יום הזיכרון ויום העצמאות תשע"ב)

סבתא שלי זכרה לברכה לא אהבה את עזר ויצמן, וגם לא ממש את בן גוריון.

סבתי, בת לעולי העלייה הראשונה, צמחה, התחנכה ובגרה במזכרת בתיה עד שעברה לאזור המרכז עת נישאה לסבי ז"ל. היא הייתה ספר היסטוריה מהלך, ומעין גוגל פרטי משלנו לכל מיני פרטים. "סבתא, איפה זה דגניה? סבתא, עיר בדרום ספרד, 5 אותיות, מתחיל ב-ג". אין דבר כזה לא לדעת. לא יודעים - פותחים אנציקלופדיה, כל מקום ואתר, מוציאים את ספר המדינות מהארון.

כך גם שמרה באדיקות את כל המדליות שקיבלה לאורך השנים ממשרד הביטחון, וכמובן גם את אוסף החתימות הנדיר שלה. אחת החתימות שהחזיקה הייתה של אילן רמון ז"ל, מי שהיה מפקד טייסת 117. אחיה של סבתי, סגן יוסף רודבסקי ז"ל, היה אחד הטייסים הראשונים בטייסת הזו, אי שם באמצע שנות ה-50. מפקד הטייסת היה עזר ויצמן. על כך ראתה בו אחראי לאירוע התרסקות מטוסו של אחיה בתנאי טיסה קשים, והוא בן 22 בלבד.
על בן גוריון כעסה משום שלא הבינה את הצורך הדוחק להצמיד את יום הזיכרון ליום העצמאות. זה נראה לה חסר רגישות כלפי המשפחות. היא הייתה צריכה יותר זמן להתאושש מהאבל הפרטי שלה.

בתור ילד אני זוכר את עצמי נוסע לבסיס חיל האוויר בו הייתה הטייסת אליה הוזמנו מידי שנה, מסתכל בהתרגשות על ציפורי הברזל שעל המסלולים, מקשיב לסיפורי המלחמה וכמובן נהנה מהמזנון העשיר שהוכן עבור המשפחות השכולות. סבתא הייתה יושבת עם המשפחות שכבר הכירה, מתעדכנת בקורותיהן בעוד אחותי ואני היינו קצת מסתובבים בין רגלי הטייסים שקיבלו את המשפחות בצורה מדהימה.

עם השנים קצת התבגרתי, והתחלתי לראות את הדברים בצורה אחרת, קצת יותר מפוקחת. דברים התחילו להיכנס למקומם הראוי, תפיסות ישנות הוחלפו בחדשות. אולם דווקא ימינו אנו והאתגרים שאני חווה כאדם גורמים לי לראות באור אחר ושונה את חשיבות הצמד הזה – יום הזיכרון ויום העצמאות.

לקח לי כמה שנים, אך הבנתי: ישראל אינה ספרטה. אין זה ראוי שתהיה. מדינת היהודים לא צריכה להיות ספרטה, והערצת המוות לשם הגבורה אינה כבוד. גבורה אינה תכלית, אלא הערכה בדיעבד. סיפורו של יעקב אבינו מלמד על מאבק כמוצא אחרון, שכל מטרתו הוא לשמור על המשפחה. גם ההיסטוריה לטעמי הוכיחה כי מיתוס מצדה לא שירת את העם היהודי. אם כל העם אכן היה עושה כמעשה אותם קנאים ספרטנים, איש מבין קוראי הפוסט הזה לא היה כאן היום. הסיבה שאנו כאן היום כי כמה חכמים, ובראשם רבן יוחנן בן זכאי, החליטו לברוח מחומות ירושלים ולהקים מחדש את הסנהדרין ביבנה. המטרה הייתה לשמר את החיים היהודיים ולהמשיכם. גם הם, גיבורי המשנה ואריות התלמוד, ראו בחיים תכלית (ויש שיגידו כמובן: אמצעי לשם אמצעי – לימוד התורה – לשם התכלית – התקרבות לבורא העולם). המוות בשם הפאסון אינו הירואי. החיים הם מעשה הגבורה האמיתי. כך הם חשבו אז, וכך אני חושב היום.

אמת. המציאות כיום שונה מתקופת בית שני ומתקופת הגלות. היום לעם היהודי מדינה משלו עם צבא משלה. כן, לעם היהודי – שמאז חורבן בית ראשון, לפני קרוב ל-2,600 שנה, איבד את היכולת להגן על עצמו – לעם הזה יש צבא. זה בלתי נתפס אצל רבים מאויבינו, ולעתים גם אצלנו לא. נראה לי כי לעתים אנחנו עצמנו מתמכרים לתדמית הספרטנית שלנו ושוכחים מה התכלית ומה האמצעי.

אם יש תכלית גבוהה יותר מן המוות, הרי היא החיים. אם יש דבר שבעבורו ראוי להקריב את החיים, הרי אלו הם החיים עצמם. הצבא משרת מטרה נעלה יותר ממנו עצמו – והוא החיים בתוך המדינה. בטחונו של אזרח פשוט, עד שכמה שזה יישמע הזוי לחלק מהקוראים, חשוב יותר מבטחונו של החייל.
אמנם יש וודאי כאלו שיאמרו – בלי הצבא, לא תתקיים מדינה, לא יתקיים אזרח.

נכון – אמת ויציב. הצבא מאפשר לאזרח להתקיים, למדינה להתקיים. אולם בואו נשאל זאת הפוך: האם ללא אזרחים וחברה יש טעם בצבא? 

אם נמשיל זאת לבית ספר – הרי שזה כאילו הפכתי את קיומו של מבנה בית הספר לדבר החשוב באמת. אולם אם אין תלמידים בתוך הכיתה, אם לא מתרחשת למידה בתוך הכיתה – מה שווים כותלי בית הספר? ללא התלמידים – שהם התכלית (או ליתר דיוק קיום למידה) – מה שווה כל המסגרת, שהיא האמצעי?

זהו בדיוק הייעוד הנעלה של הצבא בארצנו: סיפוק המסגרת עבורנו, האזרחים, הפרטים שמרכיבים את החברה, לחיות את חיינו באופן שאנו מוצאים לנכון. האזרחים לא קיימים עבור הצבא. הצבא קיים עבור האזרחים. אולם על האזרחים להוקיר לו תודה על כך ולא לקחת זאת כמובן מאליו.

מה היא הדרך להוקיר תודה לאמצעי החשוב הזה שתכליתו היא הראויה שבראויות?

הדרך הטובה ביותר, לטעמי, לכבד אותם (מעבר להנצחה שנתית ביום הזיכרון ומעבר לכך) היא לבנות חברה שתעשה לנו ולהם כבוד. הם נתנו לנו את המסגרת, כדי שניצוק לתוכה את התוכן. הם, כמאמר השיר, מגש הכסף. וכי מהו מגש ללא הדברים שהוא מגיש?

מה אנחנו מגישים לעולם? ויותר מכך – מה אנחנו מגישים לעצמנו? כל כך הרבה יופי יש כאן, אולם כל כך הרבה דברים שמעיבים עליו.

הכבוד הגדול ביותר עבור הנופלים יהיה חיים ראויים: חתירה לשיפור מתמיד, כיחידים וכחברה; פיתוח חברה בעלת ערבות הדדית, אחריות, אמינות, רעות וכל המילים המפוצצות האלו, שביום כזה מקבלות מחדש את כל הרעננות שלהן.  

אם אנחנו זונחים את המאבק עבור פני החברה שלנו, אם נזנח את המעורבות והרצון לשנות – אם נדבק בשנאת החינם במקום באהבת החינם – הרי במעשינו נהפוך את מותם של יקירינו לחסר ערך. אם לא נפעל נגד שנאת האחר (העולה החדש, בן המיעוטים, בעל הדעות השונות), נגד החומרנות, הגסות, הזילות של השיח הציבורי, האטימות והאדישות; אם לא נעצים את האכפתיות החבויה, את הרגישות הקיימת בחברה, את האהבה שנמצאת בינינו; אם לא נפעל להגדיר את עצמנו במו ידינו על דרך החיוב ולא על דרך השלילה – אם לא נעשה את אלו, אין אנו חוטאים רק לעצמנו, אלא גם לנופלינו.


יום הזיכרון מסמל עבורי את המחיר הכבד שהקרבנו עבור המסגרת שנקראת מדינת ישראל. יום העצמאות מסמל את היכולת והחובה שלנו למלא את המדינה תוכן שיצדיק את המחיר ששילמנו, מחיר שייסב לנו גאווה אמיתית בחיינו ולא רק במותנו. אם כבר ניתנה לנו ההזדמנות - עלינו לקחת אותה.

ללא תוכן – אין משמעות למסגרת.

ללא ספרא – אין משמעות לסייפא.

ללא עלה זית – אין פשר למבול.

ללא החיים – אין משמעות למוות.


יהי זכרם ברוך, בעזרת ה', ובעזרתנו.




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה