על שונות וחומרנות

יום רביעי, שעה 7. אני ממתין לשתי תלמידות מכתה ז' שאמורות להגיע לשעה פרטנית בערבית. אני עייף ואין לי כוח. אני ממתין עוד כמה דקות. שאלתי את הרכזת שלהן, והתבשרתי שהן כנראה שכחו מזה לחלוטין. למען האמת, רווח לי. לא תזיק לי איזו שעה אחת חופש.

בבניין הסמוך התקיימה השתלמות למורי חטיבת הביניים בנושא תרבות ישראל. זה אמור לעניין אותי. אמנם אין לי על זה גמול השתלמות אבל... יש עוגת הבית – יאללה אני הולך. כמה כשרוני מצדי – הגעתי למפגש הסיכום. אחרי נסיונות של 15 דק' לדבר , המנחה הבינה שכדאי לתת לציבור המורים, ובעיקר המורות, לאכול קודם. סליחה על הנימה השוביניסטית, אך מבחינה מספרית היינו שני גברים מול כ-15 נשים. תיאור מצב אובייקטיבי.

המנחה בחרה להציג בפנינו את פרק הנעילה של תוכניתו של רונאל פישר, "עשרת הדברות". הפרק עסק בדיבר האחרון – "לא תחמוד". הפרק ריתק אותי הרבה מעבר למה ששיערתי, ופתח אצלי כל מיני דברים ומקומות.

פישר החליט לבחון את קצב החיים בחברה שלנו על ידי יציאה אל צפון הארץ, אל אחד היערות בו החליטה אם צעירה לקחת את בתה הקטנה ולחיות איתה ביער. רוחניקיות כאלה, מן אמא כזאת שמאסה במירוץ אחר משהו שלא נגמר והבינה שאפשר לחיות חיים שלמים בלי לחיות באמת. היא פשוט קמה ועשתה מעשה. דרך המראה של "בנות היער" בחן פישר את חיי המשפחה שלו, ואת עצמו בכלל.

הוא אמר כל מיני דברים מעניינים במהלך התוכנית. אחד המשפטים שאמר בערך באמצע הדהד אצלי בראש. הוא מתח ביקורת על האם ואמר שהאם מוכרת לבתה סיפור של חיים מזויפים, בורחת מהחיים האמיתיים אל היערות ומציגה לילדה הקטנה מצג שווא של חיים על ההרים. באם הטיח כי היא בעצם בורחת ואינה מנסה להתמודד עם החיים האמיתיים, עם החומרנות, עם המירוץ ועם החברה האנושית בכלל.

יומיים לפני כן צפיתי עם חברתי שתחיה בשני הסרטים הראשונים של שר הטבעות. על פי התרשמותי, ולמיטב זכרוני גם של מירב הצופים כשראיתי את הסרט בקולנוע – אלו שחיו ביער היו דווקא הנחמדים והנעימים, הגיבורים האמיתיים. חיי הטבע נראו לנו בסרט כדבר האידיאלי, כשלמות האמיתית. ברור לכל מי שצופה בסדרת הסרטים שטולקין (מחבר הספרים שלמען האמת – לא היה לי כוח לקרוא) פשוט נכנס חזיתית בתרבות האנושית: הטבעת מסמלת את הכסף שדופק כל נפש אנושית, טהורה ככל שתהיה; התעשייה בשירות הכסף (הטבעת) שיוצרת חיות אדם – פס ייצור לחיילים בשירות ההון; הנפילה של טובי המנהיגים אחר הכסף; גולום / סמיגול שמגלם את פיצול האישיות האנושי – המאבק בין הטוב לבין הרע המתחולל בנפשו של כל אדם, בין הכניעה לחמדנות וכו'. טולקין מציג בפנינו מציאות שבה כל ההוויה האנושית הקיימת בנויה סביב הכסף.

כמה זה מצחיק, חשבתי לעצמי – קצת תאורה, מוסיקה דרמטית ואיפור מאיר עיניים הופכים את מי שנתפס כמוזר בעולם שלנו, לגיבור על מסך הקולנוע.

אולם לא רק טולקין דיבר על כך, אלא רבים לפניו. אנחנו יודעים שהנביאים בתקופת המקרא היו לרוב מן אנשים "מוזרים" כאלו, כאלו שהולכים הרבה לטייל בטבע, בורחים למדבר, מחפשים קצת שקט. המשלים שלהם רוויים פעמים רבות במשלים מן הטבע. הנביא, שהיה מתחבט עם עצמו בטבע על מהות האמונה, המוסר ומקום תיקון העולם למען עבודת האל, היה חוזר לעיר ואז שוטח בפני יושביה את כל התובנות שאליהן הגיע מחוצה לה. העיר, שהרי הקמתה סובבת לרוב סביב כסף – פונדק דרכים על דרך ראשית, עיר של השלטונות שיש בה מסחר רב – הייתה תמיד מוקד הביקורת.

הטבע, אם נחשוב על זה לעומק – הוא הקיום האמיתי. טענתו של פישר מופרכת לחלוטין. ההבניות האנושיות למיניהן הן השקר. אנו יודעים שהעשיר אינו בהכרח החכם, והצודק אינו בהכרח המתוגמל על מעשיו; המשפט האנושי אין מטרתו בהכרח למצוא את הצדק, אלא לאכוף את החוק שנוצר על ידי בני אדם ולשמור על הסדר. אנשים משקרים על ימין ועל שמאל, גונבים, דורסים, רומסים, אוהבים, שונאים, מוחלים, לא בוחלים, זוחלים, בגירים כעוללים – חכמים אך מטורללים. כמה רעש. מרוב כל הרעש, קשה למצוא את האל. כדי לעשות זאת, צריך קודם לצאת ולהירגע, לסדר דברים ואז לחזור ולסדר את השאר.

עם צביטה בלב עלו בראשי כמה מתלמידיי, בכל מיני כתות, שסובלים מאותו קטלוג וחוסר הבנה שהפגין פישר (לפחות בחלקה הראשון של התוכנית) כלפי אותה אם.

בגיל ההתגברות בעיקר, לצערי לעתים ובמקומות מסוימים אנו רואים את השקר במלוא עוזו (מעין מיקרו-קוסמוס של החברה): הדבר החשוב ביותר הוא להיות בעל רכוש ומקובל בחברה. תלמידים מסוימים יכולים להיות חכמים לאין שיעור מעל רמתם, בעלי עומק רגשי ושכלי רב, רבי פעלים, אוהבי טבע, שאינם זוכים לאהדה בכיתה משום שאינם "כמו כולם": משום שהם חכמים מידי, מדברים בשפה גבוהה מידי על רעיונות שאינם ברורים מידי. זוהי הדגמה נהדרת למצב החברתי, למחוננים שאינם מוכרים ע"י סביבתם – שנראים מוזרים משום שהם יוצאים נגד, או לכל הפחות שונים מכל המוסכמות החברתיות הקיימות.

טוב, אז מה, הכל שקר? הכל חארטה? מחר בבוקר כולנו נזנח את הכל ונלך לחבק עצים ולחולל עם חזירי בר בחנייה של הטכניון? האם האשה הזאת היא אכן צדיקה במסווה או פשוט אישה שברחה מהמציאות ולא רצתה להתמודד? האם הייתה תקופה שהאנושות לא התמודדה עם הדברים האלה? כנראה שלא. העולם תמיד היה ככה, המאבקים אותם מאבקים והשאלות נשארו אותן שאלות – רק ברמה שונה, בצורה שונה ובהיקף שונה.

לכל הרוחות - שאני אוותר על יעקב קבב באח"י אילת ליד התיכון? על השניצליה? על "כלי זמר"? על אבטיח עם בולגרית על הים? על יוטיוב? על זמן איכות עם החברה שלי? על בירה עם חברים? על טורניר פלייסטיישן עם פיצוחים? על עוגת הבית וחטיפי טוויקס בהשתלמות מעניינת שגורמת לי לכתוב חפירות בוורד ולכם עוד לקרוא את זה?

לא ולא. אני נשאר – ולכן עליי להתמודד עם הידיעה שהעולם שמסביבי מכיל בו לא מעט אי צדק, מאבקים וסדרי עדיפויות קלוקלים. איך מתמודדים עם העניין הזה?

פעם שלחו אותי מאחת העבודות הקודמות שלי לסדנת קאוצ'ינג עם כמה מהעובדים אצל אמו של הבוס שלנו בתל אביב. אשה מקסימה, אין ספק. היא הציגה בפנינו טיפולוגיה שיושבת בול על הסיפור הזה, מיון לשלושה טיפוסים המתייחסים באופן שונה לחיים: הפרשן, השחקן והמאמן.

הפרשן הוא המבקר – הוא יושב בחוץ, לא לוקח חלק במשחק החיים, יש לו טענות ואין לו יכולת להשפיע. לרוב הוא יהיה הפסימיסט.

השחקן הוא המשתתף – זה שלוקח חלק במשחק, אולם נמצא בגובה הדשא וקשה לו לראות את התמונה הכוללת. הוא חווה את החוויה של החיים, אך אינו שם לב לפגמים בה ולכן יכולתו להשפיע בצורה משמעותית על המצב מוגבלת.

ומעל שניהם נמצא המאמן – המאמן נמצא במגרש, אך לא נמצא באמת. הוא לוקח חלק במשחק, אך רואה את התמונה הכוללת. הוא מרים את הראש, בודק, חוקר, תוהה, מתלבט והכי חשוב – מגבש פתרונות מתוך ראייה כוללת ובעיקר – מתוך אחריות.

וואלה, להיות מאמן זה נשמע נחמד. מעניין איזו הקבלה אפשר לעשות לשופטים, לקוון, לנער המגבות ולשמעון מזרחי.  

כך או כך, מצאתי את עצמי מהרהר בהגדרות שלנו לנורמלי, לשונה, לחריג ולעוד כל מיני דברים. אז שיתפתי. אם אתם מורים – אולי יש לכם כמה כאלו בכתות שלכם..., ואם אתם לא – מקווה שעניינתי אתכם.

רק בריאות!