חוסר אחריות וצרות אחרות...

הילדים של היום הם משהו נורא, מה לא ככה? הם אלימים, מכים, נוהגים בפראות. רק לפני כמה ימים "בחורינו הטובים" רצחו בלי היסוס אזרחים תמימים שהעזו לומר להם משהו לא לרוחם. אין להם כבוד לכלום. פשוט משהו נורא.

זאת בטח טענה של חלק מדור ההורים היום. מבחינתם התקופה שלהם הייתה נהדרת, והבעיה כולה נעוצה בדור הנוכחי ובעיקר – במורים שלו.

אז יסלחו לי כל אותם הורים, וכל אוהבי העליהום המטופש הזה. אם אתם רוצים לדבר על בעייה מערכתית, בואו נקרא לילד בשמו.

לילד חסר המעצורים הזה קוראים תרבות חוסר האחריות. זוהי התרבות השולטת בחיים שלנו שמשתלטת כמעט על כל חלקה טובה. דוגמאות לא חסרות, במערכת ומחוצה לה. חוסר האחריות הזה משתקף בכל פינה ופינה. חוסר אחריות מבחינתי הוא אי לקיחת אחריות במקרה הטוב, ובמקרה הרע – השלכתה אל ועל משהו חיצוני, מישהו חיצוני. כחלק מהמערכת שסופגת אולי את מרבית התלונות על כך (למרות שבשנתיים האחרונות חל שיפור קל בתדמיתה ובביקוש למקצוע ההוראה) – אבהיר על מה אני מדבר. פרקטיקה היא דבר חשוב.

להלן דוגמה שאין להסיק ממנה על הכלל, אך גם לא את היותה עניין פעוט: הורים צעירים, ילד בן שנתיים וחצי. במדינת ישראל קשה להתפרנס, אז ההורים צריכים לעבוד קשה. למען הדיוק, גם כשמתפרנסים יפה, זה לרוב בעבודה שצריך לעבוד בה קשה ולתת שעות נוספות (ע"ע הייטק). בקיצור – התירוצים רבים, אך הקריירה לפני הכל. לעתים, ההגשמה העצמית אינה ערך עליון. היא ערך יחיד, שאינו בא לידי ביטוי בעשיית טוב לסובבים אותך אלא לעצמך קודם כל - ובלבד. ההורים מגיעים הביתה, וכמובן – כל מה שהם צריכים הוא קצת שקט. זה הכי חשוב (נכון, לא כולם). הילד יושב מול הטלוויזיה, מול סדרות רעשניות, מול המחשב למשך שעות – יושב ובוהה, משותק – פיזית ושכלית. כמה שנים מאוחר יותר יעלו הסיכויים שהילד הזה יפתח קשיי קשב וריכוז. זה כנראה יבוא לידי ביטוי בכיתה א', כשהוא לא יוכל לשבת לרגע בשקט ויפליא מכותיו וחוצפתו בסביבתו. אבל רגע, האחריות אינה על ההורים. הולכים לעשות אבחון. איזה מזל – זה לא אנחנו, ההורים, זה הילד "דפוק". יש לו קשיים אובייקטיביים. הילד צריך הקלות / התאמות / עזרה וכו'. אם הילד לא הצליח בבחינה, זה כמובן לא אנחנו – בית הספר הרי אשם, כי לילד מגיעות הקלות. באיזו זכות לא נותנים לו אותן?! הוא הרי מאובחן המסכן שלנו. 

בקיצור, אני תוהה לעצמי – האם באמת המחקר התפתח ורק עכשיו מתחילים לגלות את כל קשיי הקשב והריכוז אצל ילדים, או שפשוט התופעה הזו צצה בגלל העידן המודרני, המקום המרכזי של הטלוויזיה והמחשב בחיי הילדים והניוון שהם מביאים איתם?

האם המציאות שבה מחולקות התאמות לימודיות לכל כך הרבה תלמידים אינה רק טיפול בסימפטומים? האם זה לא עושה עוול לאלו שבאמת צריכים אותן? האם אנחנו לא מסירים אחריות מכתפי התלמידים ללמידה אמיתית? נכון שיש ועדות שונות שמטפלות בזה - אך איך מצמצמים את מימדי הבעיה מלכתחילה? 

חוסר האחריות ברמת ההורים מקרין עלינו במערכת, והמורים – כ"רופאי" החברה – צריכים למצוא כלים כדי ללהטט בגלל חוסר האחריות המעצבן הזה. באופן מדהים, אותה תופעה מאפיינת את הרפואה המערבית בת ימינו – רפואה שמעודדת את האדם לחוסר אחריות מוחלט בחייו.

למה הכוונה? הרופאים והמדענים, המרפאים את הגוף (בדומה אך בשונה מאנשי החינוך שאמונים על עיצוב הנפש לצד ההורים, או לפחות כך זה אמור להיות), משקיעים שעות על גבי שעות במציאת תרופות לאורח החיים הנהנתני של העולם המערבי. במציאות שבה הכל מותר, הרי שאלכוהול, סיגריות, סמים וכל שאר מרעין ובישין הם עניין שבשגרה. במקום שהאדם ייקח אחריות על גופו וישמור עליו, הוא מעדיף להטיל את האחריות על הרופא. או בקיצור: אני אעשה מה שבראש שלי – ואתם תשאו באחריות למצוא לי פתרונות. כמו עם ההורים: אנחנו נעשה עם הילד מה שנעשה – האחריות תיפול עליכם, המורים. אם יש לילד בעיה, היא בוודאי לא בגללנו. זה פשוט משהו שיש לו במוח, הוא לא יכול, הוא צריך הקלות, התאמות וכו'.

למה זה מעצבן אותי כל כך? נכון – יש תלמידים שזקוקים לזה, ואין ברירה אחרת. אולם אני מאמין שהמספר מצומצם בהרבה, או לכל הפחות – צריך לשאוף לצמצם אותו מלכתחילה על פני לתת את ההקלות בדיעבד. אני מכיר באופן אישי שני תלמידים שלי שלמרות ההתאמות המסיביות שלהם השקיעו והגיעו לתוצאות יפות מאוד. פשוט צריך לפתח את הרצון הזה אצלם. אולי זה לא תמיד עובד, אבל רבאכ - שווה לנסות. אם יצטרכו, ישתמשו בהתאמות שלהם. אנחנו כבר יודעים שפעמים רבות לקויי הלמידה הם גאונים בפוטנציה, פשוט צריך להוציא מהם את היכולת, או יותר טוב - לאפשר להם להוציא את זה מעצמם בעצמם.  

לדעתי יש לאפשר לתלמידים לנסות להיבחן ללא הצורך בהן, קודם כל, ולא לדחוף להם לראש שבלי זה הם לעולם לא יצליחו להתקדם. חשוב לפתח אצלם את האחריות לעתיד שלהם, ללמידה שלהם. תעשיית האבחונים מגלגלת המון כסף, וניחוש שלי - יותר מידי. מקומה חשוב, אך האם הוא מאוזן? אני חושב שבמקום בו התלמיד רוצה ומוכן להשקיע, אתן לו להיבחן כמו כולם. אם יצטרך את ההתאמות, ישתמש בהן.

לכן, תרבות חלוקת ההתאמות בצורתה הלא מאוזנת מעידה על חוסר אחריות ברמות שונות: ברמת ההורים שמוציאים מעצמם את האחריות לעתיד הילד, ברמת המורים שנדבקים לרשימת ההתאמות ולעתים אינם נותנים מקום להשקעה ולרצון, וברמת התלמיד – שתולה את ההצלחה שלו בסביבתו ובהתאמות - שספק אם תינתנה לו בכל מקום לאחר מכן.

חוסר האחריות הזה הוא חלק מתרבות חוסר אחריות כללית, מאמירות ש"יורדות" על הנוער של היום כשבעצם הבתים שממנו הוא בא לא לקחו אחריות על עתידו. בני אדם בעולם המערבי לא לוקחים אחריות על גופם ולדידם היא רובצת לפתחו של הרופא הצעיר, הסטאז'ר המיוסר שאינו יכול לעמוד בכמויות חוסר האחריות הזה. חוסר האחריות הזה גם מאופיין במקומות נוספים – כגון אנשים התולים את הקשר החברי ביניהם על הקרבה הגאוגרפית והרגש בלבד – הרגש שמבחינתם הוא משהו כימי, לא אנושי, שאינו פרי בחירה – וכך, גם אינו דורש אחריות. כשקצת נעלם הרגש, נעלם הקשר. תופעה זו גם רווחת בכל הקשור להגדרתנו במדינה שלנו: אני יהודי כי אני בן לאם יהודיה, וגם זו הגדרה שמסירה מעליי אחריות. אין לי שום אחריות לדעת משהו על הדת שייחדה אותי במשך שנים ושום אחריות לקיום דיאלוג איתה (גם אם אני חילוני). באופן אבסורד, נראה כי ברבות השנים התפתחה מעין פרשנות הפוכה למדע בקרב מגזרים שונים בחברה: המדע – שאמור היה לסייע לאדם לקחת אחריות על גורלו באמצעות החקר והסקרנות, סייע לאדם (במקומות מסוימים) לעשות בדיוק את ההפך – לתלות את האחריות בגורמים אחרים: במאבחן, בפוליטיקאי, ברב, במורה, בילד, בשוטר, ברופא – רק לא בו עצמו. לכל טעות שלי יש הסבר רציונלי, והוא כמובן לא טמון בי.

ושוב להתאמות, אם כבר מורה לאזרחות אנוכי, הרי שזה מזכיר לי את ההיפוך של מדינת הרווחה - אם השאיפה שלנו היא לנתק אנשים מהתלות במנגנון הרווחה, כאן השאיפה היא להכניס אותם אליו כדי להסיר אחריות מההורים ולהעבירה אל המורים. אלו אותם ההורים שמשקיעים את הכסף שלהם במכוניות פאר, בתסרוקות מפוארות, בארוחות שחיתות - והילדים שלהם נשארים בבית ואינם הולכים לחוגים או לכל מקום שיפתח אותם באמת. כשהם נכנסים למינוס רציני הם כמובן - איך לא - לוקחים הלוואה מהבנק, כדי שיוכלו להמשיך את חוסר האחריות הזה. כשזה לא הולך - הם מצפים שהממשלה תעזור להם ולהמשיך לחיות חיים חסרי אחריות. אז נכון שזה לא תמיד ככה, ושבמדינת ישראל יש עבדות בשכר, אבל זהו צדו השני של המטבע - הורים, בני אדם, שמשליכים מעצמם את האחריות.

ואם אחזור למקום הפרטי שלי, אגיד את ההפך: דווקא הדבר הקל יותר הוא לתת אוטומטית את ההתאמות לתלמידים בלי לברר. העבודה הקשה באמת היא לבדוק מתי צריך אותן באמת, ומתי אפשר וחשוב לוותר עליהן ולהתאמץ ביחד כדי להוציא מהתלמידים את המיטב, ותוך כדי גם אמונה בעצמם.

אבל... אולי... כל הפוסט הזה בעצם הוא הסרת אחריות מעצמי?  

שנה ראשונה, סוף שנה ראשונה, מורה צעיר, חסר ניסיון, עייף, אין כוח, הם מציקים, אני לעתים מתייאש וכמות ההתאמות רק הולכת וגדלה.

וחוץ מזה, מה אני מבקר פה את כל החברה מכל כיוון כאילו אני לא חלק ממנה? האם אני לא הייתי שמח לקבל התאמות במתמטיקה (לאור כל קשיי ההתארגנות שלי)? האם אני שומר על קשר עם כל החברים מכל התקופות? האם אני שומר על בריאותי? כמו כל אדם אני אוהב לשבת ולהתלונן, בעיקר אם יש קהל לכך - ואתם כרגע קהל הקוראים / מאזינים.

בקיצור – זה המצב שאיתו אני צריך להתמודד כרגע בסביבתי, על 300 תלמידיי, מתוך ראייה חברתית כוללת. אמי מורתי שתיבדל לחיים ארוכים אמרה לי תמיד: אם אתה רוצה לעזור, תעזור באמת. נכון, זה לא תמיד מצליח: אני מתעצבן, אומר לעצמי כל מיני דברים על התלמידים וההורים שלהם, מוותר ומתייאש לעתים, כועס על עצמי שזה קורה לי - בקיצור, אני משתדל. התלמידים זקוקים לדברים אלו, וזה האתגר (או אחד מהם) שעומד מולי. האחריות הקטנה – גדולה שלי היא לפתח אחריות, ולא רק לבקר את החברה ולהטיל את האחריות עליה. האחריות לתיקון שלה חל עליי. זה קשה, זה מעייף, זה מתיש, זה מצריך נשיכת שפתיים גם כשאתה יודע שיש כאן תופעה בעייתית רחבה בהרבה... זה מחייב אותי למצוא פתרונות ארוכי טווח, להיות מחויב להם ולהבין שהם לא יקרו ביום אחד, וכנראה גם לא בשנה אחת (אופטימיות, אמונה, אוויר, טבע, שחייה, מוזיקה, בירה קרה, משפחה, חברים, צחוק והרבה אהבה – אלו מצרכים נהדרים שיכולים לסייע בדרך). הפתרונות הללו הם הדרך, הם ההתמודדות, וההתמודדות מחייבת מעשיות ותכלסיות. 

בקיצור, פרקטיקה היא דבר חשוב.

פרקטיקה היא אחריות.