פרטים עלי

התמונה שלי
מחנך ומורה לאזרחות ולהיסטוריה מטעם תוכנית "חותם", מלמד בתיכון אורט רמת יוסף, בת ים.

יום שישי, 5 במאי 2017

צאו בחוץ: פדגוגיה קהילתית כנגד תסמונת חוסר האמון המערכתי.

יום שגרתי בחיי מורה

״שלום רב,
הנדון: איסור השתתפות במדורות ל"ג בעומר
לנוכח האחריות הכבדה שהטיל משרד החינוך על עובדי ההוראה, באמצעות מר רותם זהבי מנהל אגף בטיחות ארצי, בעניין השתתפות עובדי ההוראה במדורות ל"ג בעומר, אנו מורים באופן חד משמעי לכל עובדי ההוראה שלא להשתתף בהדלקת המדורות ולא לקחת חלק בארגונן.
בברכה
יפה בן דויד
מזכ"לית
הסתדרות המורים״

כך נפתח אחד מימי העבודה שלי לאחרונה - בהודעה מטעם הסתדרות המורים האוסרת על מורות ומורים להגיע למדורות ל"ג בעומר עם תלמידיהם. משרד החינוך מטיל על עובדי ההוראה אחריות כבדה, ובתגובה הסתדרות המורים מטילה את האחריות להשתתפות על המורים בלבד.
ציבור המורות והמורים רגיל כבר לקבל כל מיני הודעות שמבטאות חשש משפטי של ארגוני המורים - חשש מפני תביעות של הורים בטיולים, במדורות, בפעילויות כיתתיות. אין טעם להיכנס לשאלה מי צודק. עצם הכניסה לדיון הזה היא הפסד גדול לכל הצדדים. ההתנהלות הזו מציגה את תמציתו של אחד הגורמים המרכזיים שמעיב על מערכת החינוך בארץ - חוסר האמון הקיים בין שלל השחקנים בה: בין ההורים למשרד החינוך, בין המשרד למורים, בין ארגוני המורים למשרד ולמורים שלהם. מדובר בחוסר אמון גדול שכאמור מודגש באמצעות השיח המשפטי של "ראו הוזהרתם, אנחנו אמרנו".

זכותי!

מורים רבים מכירים את המצב שבו משימות שונות שהם נותנים לתלמידיהם נתקלות בתגובת ה"אסור לכם, יש לנו זכויות" וכמה שעות לאחר מכן שיחת טלפון מההורים שאומרים בערך את אותו הדבר. אסור לך המורה, אסור לך המנהלת, יש לנו זכויות. זה עניין משפטי ואם תפרו אותו נלך לשר החינוך. אם הוא לא יתיישר - נלך לבית משפט, לתקשורת, לערוץ 10. אולי נכתוב פוסט זועם בפייסבוק ונגיע לעמוד של "הצינור" או "סטטוסים מצייצים". זו כמובן הקצנה, אבל השיח הבסיסי הוא שיח הזכויות.
ויכוח שגרתי בין מורה לבין תלמיד, בין הורה לבין מורה - לובש לעתים כמעט מיד כובע משפטי של בעל זכויות שנעשק על ידי נציג הממסד - הלוא הוא המורה.
זה לא מפתיע. הפרשנות הליברלית של הדמוקרטיה מקבלת ביטוי משמעותי במסמכי מדיניות של משרד החינוך, אותה פרשנות שרואה את הדמוקרטיה כעניין של זכויות אדם נטו, והצורך להגן עליהן בכל מחיר. תפיסה זו - של זכויות שעליהן יש להגן מפני הממסד היא אולי הגורם המאחד של קפיטליסטים, סוציאליסטים וגורמי תקשורת: הראשונים מתעבים את המנגנון הממסדי, הבאים בתור רואים את העולם בצורה של חזקים הנמצאים במאבק מול חלשים שזקוקים להגנה באמצעות ארגוני עובדים למשל, והעיתונאים מחפשים את הממסד במרדף אחר הסקופ הבא, אחרי כבשת הרש הבאה.
המגמות האלו מועצמות על ידי טכנולוגיה שנותנת כוח ליחיד - לכל כותב פוסט, לכל מגיב, נותנת לכל שופר, (אבל גם לכל דאלים גבר). מערכת החינוך, כנציגת הממסד (נגיד…) חוטפת מכל כיוון על היותה מיושנת (ולעתים בצדק רב מאוד). זו מציאות קיימת.

מצד אחד, יש בכך מן האמת, הצדק והטוב. הטכנולוגיה מאפשרת לאנשים שבאמת נפגעים מהמערכת לבטא עצמם ולקוות לשינוי. דמוקרטיה היא עניין של זכויות אדם. לא רק, אבל גם.
אולם כשזו הופכת להיות הפרשנות היחידה שלה, מדובר בחרב פיפיות קטלנית: היא הופכת כל אינטראקציה בין "נציגי הממסד", בין אנשי מערכת החינוך - לבין היחיד, לאינטראקציה של עושק ונעשק פוטנציאליים, למאבק כוחות בין פוגע ונפגע. כך מורה ותלמידיו שרוצים להנות ממדורת ל"ג בעומר ביחד מקבלים על עצמם תפקידים במאבק שכלל לא ביקשו לעצמם.
סרטונים ערוכים היטב החובטים במערכת, תוכניות בטלוויזיה שקוראות לשינוי - כל אלו מזינות הורים שדורשים שינוי כדי לממש את זכויות ילדיהם, שנמצאים במצב של דרישה מתמדת. כשזה המצב, המערכת נמצאת במצב של הגנה מתמדת, במצב של תחושת איום, ומכאן - חוסר האמון.


אפשר אחרת

בשבועות האחרונים אני מראיין מנהלי בתי ספר לצורך עבודת הגמר שלי בתואר שני. מדובר במדגם קטן, אך מכל ראיון אני מוצא עצמי לומד המון. בחרתי לראיין מנהלי בתי ספר שהובילו שינוי בבית ספרם, התמודדו עם קשיים וזכו להערכה של גורמים שונים בשדה החינוכי. רבות נקודות השוני ביניהם, אך ישנן גם נקודות דמיון.
אחת הנקודות החוזרות על עצמן בכל ראיון הוא היציאה של אותם מנהלות ומנהלים החוצה, אל הקהילה.
כך, בכל ראיון, שב ועולה המאמץ (המורכב מאוד לעתים) של מנהלי בתי הספר לייצר שיח עם גורמים בקהילה שמשפיעים באופן ישיר על תלמידיהם ועל היכולת של המנהלים להגשים את החזון והמטרות שהציבו לעצמם.
מנהלים אלו שבים ומדגישים כי כדי להוביל את בית הספר לצמיחה אמיתית (שתבוא לידי ביטוי אחר כך במדדים כאלו ואחרים) צריך לייצר יחסים של אמון עם גורמים שונים בקהילה: עם התלמידים, עם ההורים, עם משרד החינוך, עם הרשויות המקומיות.
מנהלים אלו מבקשים לעקוף את שיח הזכויות והמצב הכמעט אוטומטי של פוגע ממסדי מול אינדיווידואל נעשק, של כסת"ח משפטי חרדתי, ולייצר מצב של שותפות שמייצרת השפעה חינוכית משמעותית.

מה לעשות, דמוקרטיה אינה רק זכויות אדם. דמוקרטיה היא תקשורת מכבדת בין גורמים שלא תמיד מסכימים זה עם זה. גם גורמי ימין ליברלים / קפיטליסטים / ליברטריאנים וגם גורמי שמאל ליברלים / סוציאליסטיים / אנרכיסטים צריכים להבין שהשיח הלעומתי מוצדק במקומות שבהם נכון להיעזר בו. במקרים אחרים הוא פשוט חורך וכותש עד דק את שאריות האמון שעוד נותרו במערכת.

תצאו בחוץ

לכן אני מאמין שבעידן הנוכחי - כל מי שרוצה להשיג שינוי חינוכי משמעותי דרך בית הספר צריך להסתכל פנימה, ובמקביל לצאת החוצה ולייצר מערכות אמון בתוך הקהילה. לא מספיק שרק מנהל וקומץ מורים מובילים יכירו את הסביבה בה פועל בית הספר. האוריינטציה הקהילתית צריכה להיות מוטמעת היטב בתוך ה-DNA הבית ספרי. יתרה מכך - לא רק בדברים המובנים מאליהם כמו התחום החברתי - ערכי שממילא מזמן דברים כאלו.
לטעמי, כל הפדגוגיה צריכה לצאת אל הקהילה.
מעבר לטעם הפדגוגי המובהק שלפיו התלמידים יוכלו להבחין בהיבטים היישומיים של החומר הנלמד בקהילה שלהם - מה שיחזק את הרלוונטיות של הלמידה בחייהם, הטעם העמוק יותר הוא שיקום האמון בין אנשי החינוך - שהנם קודם כל בני אדם, אנשי חינוך (ורק אחר כך "נציגי ממסד") - לבין הקהילה שבמקרים רבים חשה חשדנות גוברת וחוסר אמון כלפי בית הספר. חשבו על מצב שבו מורים באמת מכירים את הסביבה שבה הם מלמדים, ושזהו חלק מהדרישה והציפייה הארגונית כלפיהם. אולי זה נשמע מוגזם, אבל חשבו באמת לעומק - האם באמת ניתן להוביל שינוי במערכת ובמקביל לטמון את הראש בתוך הכיתה בלבד?

אם תרצו, ניתן לומר שהדרך לייצר חדשנות חינוכית אמיתית היא להמיס את החשדנות. חדשנות אמיתית איננה עניין של חידוש טכנולוגי כזה או אחר.
חדשנות אמיתית עמוקה תפעל לייצר יחסי אמון בתוך הקהילה ולא תיכנע לשיח הליברלי הכוחני שכולנו, לצערי, נופלים לתוכו פעם אחר פעם אחר פעם.

אז מורים יקרים, צאו בחוץ. הרי זה ידוע שאם יוצאים - מגיעים למקומות נפלאים.

יום שבת, 29 באוקטובר 2016

על סקרנות בחינוך: "מה היה" ולא רק "איך היה".


בשנתי הראשונה בתיכון שבו אני מלמד נכנסתי לשיחה מעניינת עם אחת המורות הוותיקות והאיכותיות בבית הספר.
אני רק נכנסתי לעניין הבגרויות לאחר שנתיים של הוראה בחטיבת ביניים וכניסה לתחום החדשנות והיזמות בחינוך. כמו רבים אחרים התחלתי לדבר על כך שבבתי ספר צריך להיות "כיף", וכשכיף בבית ספר זה מה שחשוב.
בתי הספר היום לא מותאמים ללומדים במידה רבה. שיטת הבגרויות מסרסת את ההנאה בלמידה ובעצם צריך להחזיר את הכיף לבתי הספר. ממש ככה.

המורה לגמה מכוס הקפה שלה, היטתה את ראשה מעט ימינה, הסתכלה בעיני ואמרה לי בצורה מאוד ברורה.
כיף אינו המטרה של למידה. כיף הוא תוצר לוואי. למידה צריכה לכוון למקומות אחרים שהם מעבר לנוחות של התלמיד/ה.
כמובן שלא הסכמתי, כמובן שהתעורר דיון מעניין והסכמנו לא להסכים.

מאות אלפי תלמידות ותלמידים חוזרים הביתה לאחר בית הספר מידי יום. חלקם פוגשים אחד מההורים עם חזרתם הביתה, חלקם רק בערב (או בלילה, אם בכלל - אם עובדים משמרות או בעבודות שגורמות לכך שאינם רואים את ילדיהם). בגדול, ההורים מתחלקים ל-3 סוגים מבחינת ההתעניינות שלהם בנעשה בבית הספר, לפי סוגי השאלות:

א. הסוג הראשון אינו שואל על מה שקורה. הסיבות יכולות להיות מגוונות - חוסר אכפתיות מבית הספר או מנגד עבודה עד שעות מאוחרות. בית הספר צריך לעשות את שלו, אנחנו דואגים לפרנסה ולמקרר שיהיה מלא או לעסקה הבאה בהיי-טק.

ב. הסוג השני ישאל: איך היה בבית הספר היום? התשובה האופטימלית שרבים רוצים לשמוע היא "היה כיף". "איך היה בבית הספר" מכוון להרגעת המצפון ההורי, לתחושה שהם עם היד על הדופק, שהילד מרגיש טוב, שיש מי ששומר עליו ומבדר אותו. שכיף לו. זה הכי חשוב. שיהיה לילד כיף.

ג. הסוג השלישי ישאל: מה למדת היום? איזה דבר חדש את/ה יודע/ת? הסוג הזה אינו רוצה לעקוב אחר השגרה של הילד, אלא אחר ההתפתחות שלו. במקרה כזה גם ההורים מגיבים למידע החדש שספג הילד, לעתים נותנים לו זווית נוספת על התחום (אם יש להם רקע בעניין) ומאפשרים לו לראות זוויות נוספות. כך ההורים משלימים את תכלית הלמידה ומשקפים לילד שלהם שמה שחשוב הוא עצם הלמידה בשיעורים, ולא נוכחותו בבית הספר.

כעת יש שיאמרו כמובן - אין סתירה. למידה אופטימלית צריכה להיות מלמדת ומהנה כאחד. זו גם השאיפה האישית שלי, אך האמת היא שהדברים לא תמיד עובדים כך. לפעמים זה לא טוב, לפעמים זה לא רע.

חסידי החינוך המסורתי יאמרו שהילד צריך לדעת דברים, שכן הוא סוג של בעיה שצריכה פתרון בדמות צמצום הבערות. אי אפשר לשאול תלמיד אם ללמוד על ערכים הומניסטיים, על כללי מתמטיקה בסיסיים או קריאה וכתיבה. כמורה לאזרחות אני יודע שאני ממש לא שואל את תלמידיי אם ללמוד על החברה החרדית בישראל או על החברה הערבית בישראל. זוהי חובתם להכיר, ואחריותי להציג.

חסידי החינוך המתקדם יאמרו שילד רוצה לדעת דברים שמעניינים אותו, ושהוא הפתרון לבעיה שנקראת העולם. לכן יש לספק את רצונותיו שכן יש לו כיוון שהוא סולל בעצמו. התלמיד חייב למצוא את דרכו. אי אפשר לקטלג תלמיד (או אדם) למשבצות שאחרים קובעים עבורו. לא הוגן למשל להתאים תלמידים למגמות לימוד מסוימות שלא הם בחרו, כפי שלא הוגן שהורים יבקשו מילדיהם ללכת במסלול קריירה שההורים בחרו בו.

אני חושב שתחילתו של פתרון לקונפליקט הזה צריכה להיות החלפה של מושג ה"כיף" בחינוך במושג "הסקרנות". 

שאיפתו של כל מורה צריכה להיות פיתוח סקרנות של התלמידים לגבי התחום שאותו הוא מלמד. אי אפשר תמיד להבטיח את זה כי לעתים התלמיד עייף (או המורה), או אחרי שיעור ספורט, או סתם רב עם חבר/ה, או שהיה משהו בבית. לך תדע. מרבית הקלישאות שמדברות בסגנון "תמיד אפשר לסקרן" מגיעות מאנשי שיווק או מבעלי אינטרס. לכו תנסו ללמד על הצדוקים והפרושים בתקופת בית שני בשעה 14:30 אחרי שיעור ספורט, תבינו שזה קשה.

אי אפשר לבסס חינוך על בחירה של ילדים בלבד, ולא על כפייה של אנשי העולם הישן בלבד. מה שכן הוא צריך לפתח הוא בראש ובראשונה תאוות ידע ומיומנויות המובילות להתפתחות אישית וחברתית.

ולכן בסוף שיעור אני משתדל (לא תמיד זוכר) לשאול את התלמידים על לפחות משהו אחד שהם לקחו מהשיעור שלמדו, וגם שואל איך היה לעתים. מדהים לראות לפעמים שתלמידים שחשבת שלא נהנו כלל מהשיעור זכרו פרטים ממנו גם חצי שנה לאחר מכן, או שנתיים לאחר מכן.
אפשר וצריך ללמד בדרכים מגוונות, להתעדכן, להתחדש ולהתפתח. אולם בסופו של דבר המטרה היא אחת - למידת התלמידים את עצמם ואת העולם דרך עדשת ההיסטוריה, המתמטיקה, המדעים, האמנות, השפה, האזרחות. בקיצור - פיתוח סקרנות.

אז מה לקחתם מהפוסט הזה? (ואולי גם היה לכם כיף לקרוא...)

יום ראשון, 3 ביולי 2016

הטמעת חדשנות בכיתה: הסוד להצלחה? חפשו מקום להיכשל בו


יום ראשון, 3.7, 14:00, קמפוס תל אביב במשרדי גוגל.
הפורום: מפגש מובילי תקשוב של תוכנית היל"ה בהובלת יניב סננס השפיץ. הגעתי למקום כדי לשתף בסיפור שמאחורי מיזם "לראות עולם", לצד שני כרישים רציניים - אסף חמץ מוביל קהילת "מהפכת הוידאו בחינוך" ואלי נצר, מורה למתמטיקה ומייסד "שיעורטונים" המצוין.

לאחר שכל אחד סקר את הסיפור האישי שלו, ישבנו לענות על שאלות שקשורות להובלת שינויים במערכת, ליוזמה, יזמות, מיזמים ומה שביניהם.

אחת השאלות שנשאלה שם, בפרשנות אישית שלי, היא השאלה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, כמעט תמיד וחשובה מאין כמותה, והיא:

איך מתמודדים עם הכנסה של טכנולוגיה לכיתה? סמארטפונים? הרי זה עלול לשבש את כל השיעור, להוציא את הכיתה מפוקוס וכו'. כאשר מדובר בבני נוער מתוכנית היל"ה (נוער בסכנת נשירה), הרי שאי הצלחת השיעור מבאסת עוד יותר (כי עד שהם מגיעים לכיתה...).

האמת היא שהשאלה האמיתית בבסיס השאלה הזו אינה נוגעת דווקא לטכנולוגיה, אלא להכנסתו של כל שינוי חדשני לכיתה - שינוי שמשפיע על הדינמיקה הכיתתית, שינוי שעלול לפגוע בתכלית השיעור כפי שאנו, המורות והמורים, תופסים אותה. אז איך מטמיעים חדשנות בכיתה?

שאלה נוספת שמורות ומורים שואלים אותי היא כזו: אני מלמד/ת ב-3 / 4 / 5 / 6 / 7 כיתות (לפעמים יותר, עבדכם הנאמן לימד פעם ב-9 כיתות). באיזו כיתה אני בוחר לבצע את הפיילוט? היכן לנסות את זה קודם? הרי אני רוצה לאפשר את ההתנסות לכלל הכיתות.

שאלה מעניינת, ונכתבו על כך כל מיני מחקרים במנהל עסקים ומאמרים בכלכליסט ודה-מרקר ובטח בעוד מלא ז'ורנלים כאלה ואחרים. כל יזם באשר הוא - עסקי, חברתי, חינוכי וכו' - במסגרת תהליך ההטמעה של המיזם שלו, צריך לזהות את האוכלוסיה הראשונה שתקפוץ על המציאה ותקלוט לתוכה את השינוי הכי מהר. האוכלוסיה הזו נקראת באנגלית Early Adopters, מאמצים מוקדמים. אם אתם קצת בענייני יזמות בכלל ובחינוך בפרט, סביר מאוד להניח שמתישהו ראיתם את הגרף הבא:


לצד ה-Early Adopters (בדר"כ כ-14% מכלל המשתמשים), יש את ה-Early majority (הרוב המוקדם - 34%), וכן הלאה - רוב מאוחר (34%), ומפגרים מאחור (16%). "רגע, אבל פספסת 2%" יאמרו המורות למתמטיקה. נכון, אלו הם החדשנים שיוצרים את השינוי.

כשמדברים על הכנסת שינוי לכיתה יש כאלו שבוחנים את בחירת הכיתה ליישום הפיילוט (הניסוי הפדגוגי) על פי כל מיני פרמטרים כמו:
א. הכיתה שבה זה יצליח - הולכים על האוכלוסיה החזקה ביותר בבית הספר
ב. הכיתה שהכי צריכה את זה - בוחרים בכיתה שלא סובלים ללמד בה ומקווים שהכנסת השינוי תציל את הלמידה בכיתה.
ג. היעדר בחינות - לוחצות ומלחיצות
ד. יחסי אמון מול המנהל/ת - שנותנים רוח גבית לשינויים
ה. תקופה בשנה - אין אירועים מיוחדים, זה הזמן לניסויים

יש עוד כל מיני דברים שיכולים להשפיע. אולם מנסיוני בהטמעה מול כמות לא מבוטלת של מורים אותם זכיתי ללוות בתהליכי ההטמעה של "לראות עולם" בכיתותיהם, למדתי שצריך לחשוב קצת אחרת.

כשאני חושב ביחד עם מורה באיזו כיתה כדאי לו/לה לבחור לביצוע הפיילוט, אני שואל שאלה פשוטה אחת:

באיזו כיתה תרגיש/י נוח להיכשל? 

הסיבה לשאלה היא די פשוטה: כשאני מנחה פיילוט בכיתה, אני יוצא מנקודת הנחה שהגורם הכי חשוב בניסוי הפדגוגי הוא המורה עצמו ויכולתו להנחות ולהוביל את השינוי בכיתתו. לאור העובדה שמדובר בניסוי ראשוני, צריך לספק למורה תנאי מעבדה אופטימליים לבניית יכולתו ללמוד מהצלחתו - כמו מטעויותיו - ולצבור ביטחון בעצמו.

לכן, המלצתי לכל מורה היא לבחור בכיתה שיש לו/לה את יחסי האמון הטובים ביותר איתה. 



זו יכולה להיות כיתה שנחשבת "טובה יותר", או "מאתגרת" יותר - אבל ההגדרות האלו לא רלוונטיות. כל מה שרלוונטי הוא תחושתו הפנימית של המורה.
יתרה מכך, מומלץ בחום לשתף את התלמידים בניסוי, בחוויית הפיילוט והלמידה מהצלחתו או אי הצלחתו וכך לגייס את כל הכיתה לשינוי. פעולה כזו תחזק עוד יותר את האמון בין המורה לכיתתו. בחרת בנו לבצע את הניסוי הזה? זה לא מובן מאליו. העובדה שהמורה אינו חושש להיכשל בכיתה הזו (או הכי פחות חושש להיכשל בה) מוכיחה שזו הכיתה שבה יש לו ביטחון רב יותר בעצמו ובקשר עם תלמידיו. כמובן שאיננו מחפשים את הכישלון ועושים את כל הפעולות לוודא הצלחה, אך באמצעות בחירה כזו אנו יכולים לצמצם את הפחד מכישלון כמעט לחלוטין, ולעתים אף לנטרלו כליל! 

בדיוק כפי שתלמידים מרשים לעצמם לטעות בכיתה שבה הם חשים בנוח, כך באופן מעניין המורה הופך לתלמיד מול תלמידיו - והם אלו המחזקים אותו. לכל מורה דרך משלו להשיג אמון עם כיתה מסוימת (בשאיפה עם כל הכיתות כמובן).

האמון הזה, לדעתי, הוא הנכס הגדול ביותר להצלחת הטמעתו של כל שינוי בבתי הספר. אולי דווקא במקומות שבהן אתה המורה לא חושש להיכשל - דווקא מהם יצמח השינוי המוצלח ביותר. 


* להזמנת סדנה בנושא עידוד יזמות בבית ספרכם, צרו איתי קשר בכתובת: tomerba312@gmail.com


  

יום רביעי, 29 ביוני 2016

הקטנת הכיתות באמצעות... הגדלת הכיתות?!

זוכרים את מחאת הסרדינים 2015? הפגנות של הורים, כותרות בעיתונים, שביתה של תלמידים, ובעיקר - הרבה עצבים.

הנושא של כמות התלמידים בכיתה מעטר את כותרות החדשות אחת לכמה זמן. בפעם האחרונה הדף שר החינוך הטרי, ח"כ נפתלי בנט, את טענות ההורים הזועמים: אתם לא מבינים - הקטנת הכיתות משמעותה הוצאה עצומה מתוך תקציב החינוך. חוץ מזה, מחקרים מראים שאין באמת שינוי משמעותי בהישגים אם כמות התלמידים בכיתה נעה בין 25 ל-40. אז מה זה באמת משנה?

במסגרת לימודיי ישבתי לקרוא מסמך כלכלי של מכון טאוב משנת 2008 על השלכותיה הכלכליות של הקטנת מספר התלמידים בכיתה. ישבתי... כלומר...קמתי למקרר, ראיתי יורו, בדקתי פייסבוק, קראתי ספר, ניגנתי ואיכשהו גם קראתי את המסמך. אז מה, הקטנת מספר הכיתות תעלה למערכת החינוך ולמשלם המסים בין 5 וחצי מיליארד שקלים ל-כמעט 10 מיליארד שקלים. בנוסף, ייקח זמן עד שיישמו את זה, יבנו כיתות, יכשירו עוד מלא מורים - וגם אז לא בטוח שזה יצליח.

בקיצור, צודק כבוד השר. לגמרי צודק.


אלא אם, כמובן, הוא לא צודק.

למה לא?

פשוט כי כל המודלים הכלכליים וכל החשיבה במערכת החינוך שכל כך טבועה בנו ומעצבת את התנהגותנו מתבססת על הנחת יסוד פשוטה:

מורה 1 מלמד/ת כיתה 1


ככה היינו, ככה נשארנו - תלמידים במאה ה-19

לכן, כשזו הנחת היסוד, צודק כבוד השר: הקטנה של כמות התלמידים = פתיחת עוד כיתות = בניית עוד מבנים = הכשרת עוד מורים = עוד משכורות = ימבה כסף.

ואז חזרתי לחודש דצמבר 2012, הוועידה ליזמות בחינוך הראשונה בבת ים. עבדכם הנאמן יושב בקהל מחכה להכרזה על היוזמות הזוכות בוועידה, אחרי שנרשם אליה זריז עם איזה ספק רעיון שאז נקרא "מורים מארחים מורים" ושינה את שמו לאחר חודש וחצי ל"לראות עולם".
על הבמה עולה איש רחב מגבעת, חסיד חב"ד מניו יורק, מנהל בית ספר ציבורי בברוקלין. שמעון וורנקר שמו. האיש נראה צנוע, חותך את האוויר בסכין. כשהוא קיבל את בית הספר הראשון שלו איש לא האמין שישרוד. פשע, אלימות, סמים, ביקורי משטרה תכופים. הוא העלים את הכל והפך את בתי הספר שלו לאיים של למידה איכותית אמיתית בתוך החצר האחורית של ניו יורק.

שמעון וורנקר נואם בועידת היזמות בחינוך בבת ים, 2012


לוועידה הוא הגיע לספר על המודל הניהולי שבנה. את הבעיות החינוכיות אצלו בכיתה הוא פתר - שימו לב - באמצעות הכפלת גודל הכיתות. כן, כיתות של 60 תלמידים.
אולם במקביל הוא הכפיל את כמות המורים - 4 מורים בכל כיתה, מתוכם מורה מאסטר אחד/אחת וסייעת לחינוך מיוחד. המורים מלמדים ביחד, עושים מודלינג של שיתוף פעולה ופתרון בעיות, והיחס בין מורה לתלמידים הוא 1 ל-15, לא אחד ל-30.
המבנה החדש חסך לוורנקר המון עלויות, אפשר לו לתגמל מורות ומורים מצטיינות ומצטיינים בהתאם ולהפנות משאבים רבים לפיתוח בית הספר.
האקלים הבית ספרי השתפר, האלימות פחתה פלאים ובית הספר יצא מרשימת בתי הספר המסוכנים בניו יורק.

אז נכון שלא בטוח שזה יעבוד אחד לאחד, התרבות במדינה משפיעה, כוחם של ועדי ההורים, כיתות הדורשות יחס פרטני ושקט - אבל החשיבה שעומדת מאחורי המודל של וורנקר היא פשוט מדהימה. הוא העז לערער על ההנחה היסודית ביותר של החינוך בעידן התעשייתי, הנחה שעדיין מרבית בתי הספר בארץ פועלים על פיה.

חוץ מזה, זה מוכיח שבמקום ללכת ולנהל ויכוחים מתלהמים שפוגעים קשות באמון בין ההורים, המורים, ומשרד החינוך - שווה אולי להשקיע עוד קצת מאמץ בחשיבה מחוץ לקופסא ולהתרחק מקלישאות כאלו ואחרות. הפתרונות יכולים להגיע ממקומות בלתי צפויים, בצורות בלתי צפויות - כל עוד לא שוכחים לבדוק את הנחות היסוד שעל פיהן אנו פועלים. יש כיום דברים מבורכים בכיוון הזה (שיטת חינוך אישי הכוללת שני מחנכים בכיתה) ולטעמי הוראה משותפת טומנת בתוכה פתרונות רבים לבעיות נוספות במערכת.

אני לא יודע אם השם הזה שמעון וורנקר מוכר כל כך בקרב מנהלים בארץ, ומן הסתם אולי הספיק להישכח מהתודעה - אבל שווה להעלות אותו שוב ושוב.

לראיון עם שמעון וורנקר - לחצו כאן

יום רביעי, 25 במאי 2016

מנהל, מתי בפעם האחרונה היית תלמיד?

חדר המנהל/ת, בית ספר סטנדרטי במרכז / צפון / דרום הארץ.

יום סטנדרטי. 

טיפול בבעיות משמעת, שיחת הנהלה, ביקור חיצוני של סטודנטים, ראיונות עבודה לשנה הבאה.
הודעת ווטסאפ מהיועצת שלפיה ליאת מכיתה י' מגלה סממנים אובדניים, תזכורת במייל להגיע לטקס מצטיינים הערב בנוכחות ההורים;
פגישה על התקציב לשנתיים הבאות עם המפקחת; סיור בבית הספר, נזיפה בכמה תלמידים שמסתובבים בחוץ, טלפון מהאשה / הבעל - לא לשכוח שהיום בערב יש חתונה של חברים טובים, וחופה בשבע וחצי. אין מצב - לפני שמונה וחצי אף אחד לא מתחיל. 
תוכניות, רעיונות גדולים, כוחות מוגבלים. כסף, חסר לי כסף. תמיד חסר כסף.
עייפות פנימית, נמרצות חיצונית. שנ"צ לא יזיק אבל תזכירו לי שוב...מה זה בדיוק? 

ויש... יש גם את ר', המורה החדש לביולוגיה. צריך לצפות בשיעור שלו. זה חשוב. 



המון נושאים שבהם צריך לטפל, לקדם ולטפח - ועדיין הנושא החשוב ביותר בבית הספר הוא אחד: הלמידה. 
יש כאלו ששמים את הילד במרכז, יש כאלו שאת בית הספר ותקנוניו. לטעמי, הלמידה היא העיקר והיא יכולה להתבצע באופנים שונים. זה המנדט שלו. אם יש הכלה ואין למידה - מה טעמו של בית ספר? 

לכן, כל מיני גישות מחקריות קוראות למנהלים להתמקד פחות בכל מיני עניינים בירוקרטיים ולהתמקד בפיתוח הצד הפדגוגי בבית הספר, העניין שלשמו הוקם בית הספר מלכתחילה. אבל, צפייה בשיעור היא לא תמיד חוויה נעימה. המורה המציג נכנס ללחץ, הוא יוצר שיעור מיוחד ומושקע, התלמידים שקטים יותר. לאחר השיעור יש משוב. המנהל נמצא בתפקיד ולכן נתפס כסוג של מפקח פדגוגי. עצם העיסוק בפדגוגיה מרגיש לחלק מהמורים כמו חדירה לפרטיות, ולמה מה קרה שהוא ייכנס אליי לכיתה? 

הבעיה עם מצב כזה היא שכל פעם שמורה אחר נמצא בשיעור של מורה בבית הספר, ובוודאי המנהל, תמיד הופכת לסיטואציה מלחיצה. לכן השאלה שמציקה לי היא: אם מטרת בית הספר היא לייצר תלמידים סקרנים, לומדים, מכבדים - והמנהל הוא האיש שאמור להוביל את כל האופרציה הזו - למה לא יוכל המנהל - כן כן, המנהל עצמו - להיכנס לכיתה ולשבת כאחד התלמידים? 

בשיעור אזרחות מדברים התלמידים על דילמות של מדינה יהודית ודמוקרטית. 

בשיעורי תנ"ך מספרת המורה על דילמות מוסריות ושאלות גדולות העולות מן הטקסט. 

בשיעור ביולוגיה המורה מדגים ניסוי שפרץ דרך בתחום חקר התא. 

למה שלא ייכנסו המנהלים מידי לכיתה - לא כדי לפקח, לא כדי למשב, לא כדי לרשום הערות - אלא פשוט כדי ללמוד? לקיים דיון עם התלמידים? לתת כבוד לתפיסות שלהם? לתת להם מודלינג של כבוד למורה ולחוויית הלמידה? 
ולא רק מנהלים - מדוע שמורים לא ייכנסו לשיעורים כדי ללמוד? זו לא פחיתות כבוד, אלא מתן כבוד אמיתי ללמידה והוכחה שאפשר ללמוד בכל גיל, ושהנושאים שהם לומדים אכן מעניינים - בכל גיל. הרי, אם לדעת המנהל והצוות החינוכי זה שטויות ולא ממש מעניין, או לא ראוי שיעסקו בכך, הרי שהם מזדהים ברמה העמוקה ביותר עם התלמידים. אם אנשי הלמידה שבחרו בהוראה לא מוצאים את הנושאים שנלמדים בכיתה מעניינים - מדוע שהתלמידים שאינם נמצאים בבית הספר מבחירה יתעניינו בכך? 


מנהלים ומורים הנכנסים (מידי פעם, לא תמיד) לשיעורים של עמיתיהם לצורך למידה ולא על מנת למתוח ביקורת - 
תכל'ס, זו הבעת אמון עמוקה ביותר בתכליתו של בית הספר. חוויה כזו יכולה לקדם תלמידים רבים ובכלל למידה טובה יותר בבית הספר. לא עוד טפסים, לא עוד עבודות, לא עוד גנט משימות. מודלינג של למידה אמיתית, מודלינג של חברותא.  

יום שני, 30 בנובמבר 2015

עניין של זמן

תמונה ראשונה:
יום שישי, 11:00, נינוחות של לקראת שבת בבית הספר. המורים והתלמידים רגועים יותר (בדרך כלל). כמידי יום שישי, בוגרי בית הספר מגיעים לבקר, לומר תודה ולשתף בטבילת האש שלהם בצבא. אני יושב לשיחה אישית עם בוגרת בית הספר שבשנה שעברה הנחיתי בפרוייקט העשרה ייחודי בבית הספר. היא שובצה לתפקיד שנחשב יוקרתי ברנז'אי, כזה שמושך אליו צעירים מכל בתי הספר הנחשבים ביותר בארץ.
היא באה לשתף. השיחה כואבת. בחודשיים הראשונים רק הקשבתי להם, כך אמרה. הם מדברים ב"אסקפיזם", "פטריארכליות" ו"תודעה יוצרת מציאות" ומתייחסים אליי כמו טעונת הטיפוח התורנית. הרגשתי שלימדו אותי לתעודת בגרות איכותית, אבל יש פעמים שאני מרגישה שאני לא בעניינים שם. אני חושב לעצמי שהיא עוד צריכה ללמוד שאם אתה יודע לצטט מילים כמו אסקפיזם ופטריארכליות זה נחמד, אבל אינטליגנציה רגשית, יכולת למידה וחוש צדק כמו שלה אין הרבה. אני כבר יודע שהיא עוד תשים כולם בכיס הקטן. היא איכותית באמת.

תמונה שנייה:
פאנל של כנס המכון הישראלי לחדשנות אותו הנחיתי בשבוע שעבר.
הפאנל כולו הוקדש לדיון על ניהול זמן.
שני נערים הציגו כל אחד אפליקציה אחרת לניהול זמן שהוא פיתח. מחיאות כפיים, בצדק. דור של מופלאים גדל לנו מול העיניים.
היה לי חשוב לומר שעם כל הכבוד, ויש המון, צריך להבין שניהול זמן מבוסס על העובדה שיש דברים שחשובים לנו ושאנו צריכים לנהל אותם ולהקדיש להם זמן. לכן ניתן לדעתי לחלק את בני הנוער במערכת החינוך לשלוש קבוצות עיקריות:
האחת, אלו שיודעים מה חשוב להם, והחשוב הזה הולם את יעדי מערכת החינוך. אלו הילדים "הטובים", ילדי התלם. הם מתרגשים מציונים נמוכים, רוצים להשיג תעודת בגרות איכותית ונוחים מאוד לניהול.
השנייה, אלו שיודעים מה חשוב להם, אבל החשוב שלהם והחשוב של בית הספר - שונים. הם חולמים על תנועת נוער, כדורסל ואמנות בזמן שהמורה מלמד על שלטונו של הורדוס. הם לעתים קשים, לא מתיישרים או עושים את המינימום הנדרש עבור תעודת הבגרות. הם עלולים להיתפס כ"עצלנים", "שואפים לבינוניות" וכו'. לעתים, אם יש להם יכולת, הם מוצאים מסגרת חינוכית אחרת.
השלישית - זוהי קבוצת התלמידים שאינה יודעת מה חשוב עבורם. זאת הקבוצה הקשה ביותר לפיצוח. אלו, מה שאנו מכנים במערכת נוער בסיכון, או נוער בסיכוי (או כל שם מכובס אחר). הם לעתים לא ממש מבינים למה הם חשובים, ובמה הם טובים - לכן אינם מבינים מה חשוב להם. הם יודעים שכסף חשוב כי גדלו בבית שלא היה הרבה ממנו, ולכן כל השאר לא חשוב. הם יחפשו עבודה ויוותרו על בית הספר. מה למורה לאזרחות כמוני שמנחה פאנל חדשנות במרכז תל אביב ולהם?

תמונה שלישית:
אני מתחיל שיעור היסטוריה בכיתה שלי ומשתף את הכיתה בדילמות: יש לנו מספר מצומצם ביותר של שעות עבור הערכה חלופית, "למידה משמעותית" כפי שאומרים. כן, אותה משבצת זמן שנועדה לאפשר למידה אחרת, למידה פורצת גבולות, למידה מעמיקת יסודות, למידה שתהפוך את התלמידים לחושבים ובעלי הון אינטלקטואלי וכל זה...
אני רואה את עמיתיי למקצוע ואותי מנסים להבין איך משלבים למידה מעמיקה במספר שעות כזה. בעיני אנשים מן הצד אנו ניחשב מיושנים, כאלה שלא יודעים לחדש, לעדכן. יאללה תכניסו אפליקציה אחת או שתיים, תעשו עבודה בקבוצות. פרוייקט אחד, שיר היפ-הופ על עקדת יצחק - והנה למידה משמעותית.


אבל בחיים כל אחד מאיתנו יודע שהלמידה המשמעותית ביותר דורשת זמן. נער בן 18 שמתכנת אפליקציה הופך את התכנות ללמידה משמעותית, קודם כל, בזמן שהוא משקיע בכך. סביר להניח שהוא משקיע בכך הרבה יותר מבכל דבר אחר. הוא יכול לשבת שעות ולתכנת. הזמן עף כי הוא נהנה מזה. זו למידה משמעותית עבורו.
אמנית שרוצה באמנות את הלמידה המשמעותית שלה משקיעה בכך שעות על גבי שעות. תלמידה שחולמת להיות עיתונאית כנראה צורכת חדשות כמה שעות בשבוע ומקדישה לכך המון מחשבה, דנה על כך בלהט עם משפחה וחברים, עם מורים ושותפים ללמידה. בכלל, בספר "מצוינים" של מלקולם גלדוול הוא מדבר על חוק 10,000 השעות: אדם נהיה מומחה בדבר מה לאחר שהקדיש 10,000 שעות לעיסוק בתחום. אדם נהיה מוגדר כאושייה משמעותית על פי הזמן שהוא בוחר להקדיש לדבר מה.



משעשעת אותי העובדה שלמידה משמעותית רצתה להקנות ידע רחב יותר, חוויה גדולה יותר, יכולת לנתח מקורות ולנהל דיון מעמיק ופילוסופי, כזה שמלא יותר בסימני שאלה מאשר בסימני קריאה, בלי ליצור את הזמן שמאפשר את זה. אם כבר - אז כבר, אני לגמרי בעד: בואו נלך על למידה איכותית (נמאס כבר מהמילה משמעותית, מזכיר משמעתית) - בואו נקרא ביחד טקסטים רציניים ונתפלסף, נעשה פרוייקט איכותי בבית הספר, נעודד קריאה ונלמד מילים כמו "אסקפיזם", "פטריארכליות" ו"ציווי קטגורי". אני הכי בעד. נפרוס את הלמידה הזו על 10 שעות בשבוע, כל שבוע. ניתן לזה מקום של כבוד ביום הלמידה של התלמידים. ככה, כפי שצריך.

אבל כולנו יודעים שבישראל כמו בישראל, אין דבר כזה שאין דבר כזה: ירחיבו את תוכנית הלימודים, יעמיסו אותה לעייפה במושגים, וישאירו את כמות השעות באותה צורה; יצמצמו את כמות הדיונים, יעלו את רמת המבחנים - וישאירו את כמות הזמן כפי שהייתה; יבקשו למידה יצירתית, חווייתית, חקרנית ומעמיקה - ויצמצמו את הזמן הדרוש לכך.

אז נכון, וחשוב להדגיש: למידה משמעותית היא למידה אחרת לא רק בגלל ניהול הזמן, אלא גם - ואולי בעיקר - מבחינת הפרקטיקה. היא שמה דגש רב יותר על התלמיד מאשר על המורה, על המעורבות שלו בלמידה מאשר על פאסיביות; הכי חשוב: היא צריכה להיות משמעותית עבור התלמיד. כרגע אין אף אחד שמוכן / רוצה להפנים את המחיר המערכתי הנדרש לטובת השינויים הדרושים. בכל שינוי מהותי ומרכזי, ניהול הזמן הוא מהותי ושורשי. עבור למידה אחרת ומעמיקה, דרוש ניהול זמן אחר. כמו תמיד, זה יבוא על חשבון דברים אחרים. השאלה היא כמובן: מה חשוב לנו, כמערכת? על מה אנחנו מוכנים לוותר, ולטובת מה? 

בקיצור, אנחנו נישאר עם ה"גם וגם", ואת אותו הזמן ננצל לכמות כפולה של משימות מתוך הנחה שהטכנולוגיה תפתור לנו את השאר. שלח אותם הביתה - הם כבר יסתדרו. זה אולי עוזר אצל התלמידים שיודעים מה חשוב עבורם, אבל מול אלו שלא - זה עובד פחות טוב. במקרי קיצון זה גובל בחוסר אחריות מצד המורה.

כך אנו נשארים עם למידה שטחית ששמה דגש על כמות ולא בהכרח על איכות, כי בשביל איכות צריך להקדיש זמן, ובשביל להקדיש זמן צריך לצמצם זמן שמוקדש לדברים אחרים. כן. למידה איכותית היא עניין של זמן. 

אז לכל הרוחות: איך מייצרים זמן עבור למידה איכותית - כזו שתהיה רלוונטית עבור התלמידים, שתאתגר ותגרום להם לחשוב, שתקנה להם יסודות חזקים יותר של ידע ומיומנויות; למידה כזו שתאפשר להם להרגיש שווים בין שווים - למידה שתשנה במקצת את אופי השיחות שלי בימי שישי עם הבוגרים שבאים לבקר.


יום רביעי, 14 באוקטובר 2015

הזכות חינוך לחיים, לא למוות: אזרחות בשעת משבר.


סיפור ששמעתי בהרצאה מעניינת לפני חודשיים:

יושב לו נשיא חברת "נייק" העולמית במשרדיו המפוארים בניו יורק / לוס אנג'לס (מקום רנדומלי עם גורדי שחקים בארה"ב). כרגע קיבל את דו"ח המכירות השנתי של החברה והוא מבסוט אש - מכרנו כמו שמעולם לא מכרנו בעבר, אבל... עדיין לא הגעתי לכל מקום בעולם, עדיין יש מקומות שלא הצלחתי לפצח, עדיין יש שווקים שבהם לא נגעתי.

מזמין הנשיא את סוכן המכירות הטוב ביותר שלו ושולח אותו ליערות הגשם ליד האמזונס: "צא ולמד את דרכיהם של השבטים האבודים שחיים שם, אלו שלא ראו "אדם לבן" מימיהם, אלו שלא טעמו טעמה של קידמה".
יוצא הסוכן לדרכו, נוחת בריו דה ז'נרו, משאיר את סמארטפונו שם (כי אין קליטה ביערות) וחי שבועיים עם השבטים.
לאחר שבועיים הוא שב לעיר, מתקשר לבוס ואומר: "ראיתי, למדתי, חקרתי. הם מעולם לא ראו נעליים - אין סיכוי למכור להם". שב הסוכן לארה"ב, אך הבוס המאוכזב חש אי נחת.
לאחר כמה ימים הוא מתקשר לסוכן המכירות השני הטוב ביותר, ושולח אותו לאותה המשימה.
מגיע הסוכן לשבטים לצד האמזונס ולאחר שבועיים שב גם הוא לריו ומתקשר לבוס: "ראיתי, למדתי, חקרתי. הם מעולם לא ראו נעליים - אפשר לעשות כאן ימבה כסף!"

סוגר הבוס את הטלפון בחיוך. שוק נוסף נפתח, שוק נוסף נכבש.

השבוע אני אמור להתחיל ללמד את עיקרון זכויות האדם והאזרח בכיתת אזרחות לבגרות, והמצב הנוכחי גורם לי קצת לחשוב שכל האופן שבו אנחנו מלמדים את הנושא או תופסים אותו זו בכלל איזו אג'נדה קפיטליסטית נטו.

למה?

כל מורה לאזרחות יודע שהבסיס לנושא זכויות האדם והאזרח הן שש הזכויות הטבעיות, אלה שהן חלק בלתי נפרד ממהותו של האדם על פי התפיסה המערבית. הזכויות הללו כוללות 5 זכויות שקשורות לעצם מהותו של האדם - חיים וביטחון, חירות, שוויון, כבוד, הליך הוגן וזכות נוספת שטעונה בירור, הזכות לקניין - כלומר הזכות להחזיק רכוש ששייך לאדם.

הכל טוב ויפה אך נשאלת השאלה למה דווקא הזכות לקניין נחשבת לזכות יסוד, ולא זכויות אחרות  (למשל הזכות לחינוך, שנחשבת לזכות רשות, זכות מוענקת)? לדעתי, תפיסה שכזו ביסודה רואה בתכלית קיומו של האדם ישות כלכלית עצמאית. 5 הזכויות האחרות מבטיחות מירוץ שווה אחר הזכות השישית - הזכות לאושר ובעיקר לעושר. כל המדינה עצמה קמה כדי לשרת זכויות אלו, כדי לשרת את המירוץ הזה, את זכותו של כל אדם לצמיחה כלכלית.

מבחינת הקפיטליזם זה פשוט נהדר. "צמיחה" היא שם המשחק. זה נשמע מצוין גם לגבי כסף, גם לגבי בני אדם.
חנכו את הילדים לכך, ויותר שווקים ייפתחו בפנינו. אתם סוציאל-דמוקרטיים? אחלה בחלה, נסו להגביל אותנו (הענקים הגדולים) ולאפשר מסלולי צמיחה למעוטי יכולת. צירפתם עוד שחקנים למשחק, פתחתם בפנינו שווקים חדשים, ייצרתם עוד עובדים עבורנו. המדינות וארגונים חברתיים הם אחלה סוכני מכירות. הם מביאים את הצמיחה למקומות נידחים ומרחיבים את התחרות. מבחינה זו הפצת המידע באינטרנט משרתת את התאגידים הגדולים היטב. הם ירשמו את עצמם באיזה מקלט מס אקראי (איי קיימן או לונדון סיטי) והכל סבבה. המאבק בקפיטליזם בשם זכויות האדם והזכות למירוץ כלכלי עבור כולם משרתת אותו בצורה כזו או אחרת.  קרל מרקס אולי לא הגה הוגה פוליטי טוב, אבל בתור חוקר הוא היה מבריק.

אז איפה הבעיה?

הצגת תכלית האדם כיכולתו לממש עצמו מבחינה כלכלית גוררת ניתוח השוואתי של העולם על פי העיקרון הכלכלי בלבד, וזו תפיסה דמוקרטית מערבית מוכרת. יש כאלו שיש להם - והם החזקים, יש כאלו שאין להם - והם המסכנים. החזקים הם העושקים, החלשים - הנעשקים. לאלו יש את הכלים שלהם, ולאלו את שלהם. האמת שזה נכון במקרים רבים. החלשים שנמצאים בתחתית שרשרת המזון הכלכלית עלולים לגזור על ילדיהם עוני על לא עוול בכפם, וזה לא צודק. בזה צריך להילחם.

אולם בחינת הצדק בעולם אך ורק על פי הפרמטר הכלכלי, כיאה לדמוקרטיה המודרנית, עלול ליצור תמונה מעוותת של המציאות והתעלמות ממימד שונה ואחר - המימד התרבותי-חינוכי. מאוד נוח להתעלם מהפרמטר התרבותי  כי כל עיסוק בו עלול להיתפס כגזעני במהותו (ולמרבה הצער יש כאלו שמנצלים אותו לטובת טיעונים גזעניים). מה, אתה אומר שקבוצה מסוימת מאותגרת תרבותית-חינוכית? לא לא לא, זה גזעני. מה, יש חינוך טוב וחינוך רע? לא לא לא, זה גזעני.

הכי קל להתעלם מדת, גזע ומין ולהסתכל על צבע הכסף - שם אין לנו בעיות ושם אפשר להתווכח כמה שרוצים.

אחת הסיבות המרכזיות למצב הבטחוני הקיים בירושלים, כך אומרים גורמים שונים באירופה, ישראל והרשות הפלסטינית, היא המצב במזרח ירושלים וההזנחה הרצופה מצד ממשלת ישראל לאורך תקופה. המצב הכלכלי יצר תסכול ועצבים שעכשיו מתפוצצים בפנים. העניים יוצאים נגד העשירים, החלשים נגד החזקים, הטריגר הוא אלאקצא. במצב עניינים כזה קל לתאר את המחבלים הרצחניים כמסכנים, או לדווח בעיתונות האיטלקית או בטלוויזיה הבריטית על "מותם של 10 פלסטינים השבוע בהתנגשויות בין כוחות המשטרה הישראלים לצעירים פלסטינים". הרי זה ברור כשאין כסף - הפרמטר הכלכלי, הזכות לקניין, היא הסיבה. תוסיפו קצת BDS וקיבלתם את התמונה.

אי אפשר לומר שהמצב הכלכלי אינו גורם משפיע, ואכן קיימת שם הזנחה שדורשת תיקון. המימד הכלכלי הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. אולם ההתעלמות מהפרמטר התרבותי - חינוכי היא פשוט התעלמות פושעת שחוסר הצדק בה זועק לשמיים.
נכון, הגזענות קיימת בשני צדי המתרס - אין לה צבע, דת, גזע ומין, כמו הכסף.
אולם הצצה בתכנים החינוכיים והתרבותיים בשני הצדדים צריכה לתת לנו מבט אחר על המציאות.

חשבו על מצב שבו בשעת בוקר מוקדמת, הדמות המרכזית בתכנית הילדים שמשודרת בניקולודיאון, בובה בצורת הדבורה מאיה, קוראת לילדים המשתתפים בתכנית לרצוח ערבים. אין כזה, נכון? זה ככה בטלוויזית אלאקצא של חמאס, אחת התחנות הנצפות ביותר בשטחים. לצד סוגים כאלו של תוכניות תמצאו סרטוני הסתה מדממים בשעות צפיית ילדים אחה"צ - כאלו שקוראים לרצוח יהודים. זה לא מרומז, לא הבנייה תקשורתית, לא מסר סמוי, לא הטייה. זה ככה, פשוט.
חשבו על הצגות ילדים שבהן ילדים קוראים בקול רם: "אני יוצא להרוג יהודים! המוות הוא המשאלה שלי". זה קורה, זה קרה ובעידן האינטרנט - זה עוד עלול לקרות בכמויות ובתדירות גבוהות הרבה יותר.

חשבו על ספרי לימוד שמלמדים את ערכי האסלאם (לגיטימי כמובן) עם דגש על ג'האד והרג יהודים / ישראלים / ציונים (בכלל לא לגיטימי) - ספרים מאושרים, כאלו שמקבלים תמיכה ומימון של "השלטון". זה ממוסד, ולא מרומז, זה מאורגן, מתוזמן ולא מסונן. זה ישר ולעניין. זה מחורבן. זה לא נוח, זה נראה מגוחך וזה כל כך בוטה שרבים מעדיפים לטאטא. אבל זו האמת הפשוטה. מה לעשות, בישראל אין ממסד שמייצר ומאשר תכנים כאלה. הממסד פה יכול להיות מושחת, לרדוף בצע ושלמונים, אופורטוניסט - אבל הפשטות של החינוך למוות שממנה בוחרים משום מה להתעלם בעולם פשוט מקוממת. זה לא רק כלכלי, זה עניין חינוכי. עוני אינו בהכרח נטייה לאלימות.

יש שיאמרו שהסתה בוטה היא כלי בידיו של החלש, אך אני חושב שחינוך אמיתי צריך לכלול אמות מידה כלשהן שלא משתנות עם נסיבות החיים (לצד אמות מידה שכן). אם כל החינוך משתנה לאור המצב שבו אתה חי, אז מה המשמעות שלו? אם הסביבה קובעת לך מי אתה, אז מי אתה בכלל? מה השלד הערכי שלך? אם הסביבה משנה הכל, אתה כלל לא קיים.
ישנו גרעין של חיים ושל טוב שצריך לשמור עליו ולפתח אותו. זו, מבחינתי מהות החינוך, בעיקר בתקופות קשות כאלו.
כבר חכמים ממני אמרו שצריך להיזהר בבני (ובנות) עניים כי מהם תצא תורה. אני ממש אוהב את הרעיון. אז למה לא לבחור בדרך הזאת?

הזכות לחינוך מהותית הרבה יותר לפנימיות של האדם, לא פחות ממשלח ידו ומקניינו. לו היו בוחרים האירופים לבחון את מצב דרך הפריזמה הזו לשם שינוי, היו אולי מבינים למה הבחירה האוטומטית של כמה קיצוניים במזרח ירושלים באלימות היא הטרור. האם אין אופציות אחרות? אולי, במקום להילחם על הזכות לעצמאות כלכלית של הדור הבא במזרח ירושלים, בשכם, בחברון , היו בוחרים להילחם גם על הזכות לחינוך שלהם. וכן, צריך לדבר על מצבם המחפיר של בתי הספר בעזה ובג'נין, אבל לא פחות ואולי יותר על תכניות הלימודים והתכנים "החינוכיים" שוחרי המוות במקומות רבים שם.

מישהו חכם שלומד איתי ציטט בפניי את ג'ון דיואי, שלפיו תשתית הדמוקרטיה כלל אינה נוגע לשיח הזכויות, אלא קשורה למידתה ואיכותה של התקשורת בין הפרטים בחברה. אישית, אני לא מצפה שמחר אני ושכניי נסכים על כל דבר. . מה לעשות, אני גם לא מצפה שיתגייסו בהמוניהם לצה"ל ויצדיעו לדגל. אין חברה ללא מחלוקת, וזה בסדר. לקחת את לוסי אהריש כדוגמה זה חלום נחמד שבו ערביי הארץ יהפכו ליהודים, לא מציאות. אני לא יכול לכבד אדם אחר רק אם הוא נראה כמוני ומדבר כמוני. זה סתם נרקסיזם. אולם מה שחשוב הוא שנדע לדבר ושנסכים שאנחנו צריכים לדעת לדבר ולנהל חיים משותפים.

זו משימה לא פשוטה, שכפי שהתלמידים צריכים ללמוד אותה, גם אנחנו צריכים לעבוד על עצמנו, ואני על עצמי.

מחר אני צריך ללמד על זכויות אדם, ולמרות הכל - החשש של התלמידים שבא לידי ביטוי בגזענות בוטה לעתים - המטרה שלי היא לשמור אצלם על ערוצי תקשורת פתוחים שכל כך הכרחיים לחיים משותפים כאן.

אני מקווה שבחברון, מזרח ירושלים, שכם, ושאר הערים הפלסטיניות ישמרו המורים על ערוצי התקשורת של תלמידיהם פתוחים. אולם גם אם לא יעשו כך, אני אעשה את שלי.