פרטים עלי

התמונה שלי
מחנך ומורה לאזרחות ולהיסטוריה מטעם תוכנית "חותם", מלמד בתיכון אורט רמת יוסף, בת ים.

יום רביעי, 25 במאי 2016

מנהל, מתי בפעם האחרונה היית תלמיד?

חדר המנהל/ת, בית ספר סטנדרטי במרכז / צפון / דרום הארץ.

יום סטנדרטי. 

טיפול בבעיות משמעת, שיחת הנהלה, ביקור חיצוני של סטודנטים, ראיונות עבודה לשנה הבאה.
הודעת ווטסאפ מהיועצת שלפיה ליאת מכיתה י' מגלה סממנים אובדניים, תזכורת במייל להגיע לטקס מצטיינים הערב בנוכחות ההורים;
פגישה על התקציב לשנתיים הבאות עם המפקחת; סיור בבית הספר, נזיפה בכמה תלמידים שמסתובבים בחוץ, טלפון מהאשה / הבעל - לא לשכוח שהיום בערב יש חתונה של חברים טובים, וחופה בשבע וחצי. אין מצב - לפני שמונה וחצי אף אחד לא מתחיל. 
תוכניות, רעיונות גדולים, כוחות מוגבלים. כסף, חסר לי כסף. תמיד חסר כסף.
עייפות פנימית, נמרצות חיצונית. שנ"צ לא יזיק אבל תזכירו לי שוב...מה זה בדיוק? 

ויש... יש גם את ר', המורה החדש לביולוגיה. צריך לצפות בשיעור שלו. זה חשוב. 



המון נושאים שבהם צריך לטפל, לקדם ולטפח - ועדיין הנושא החשוב ביותר בבית הספר הוא אחד: הלמידה. 
יש כאלו ששמים את הילד במרכז, יש כאלו שאת בית הספר ותקנוניו. לטעמי, הלמידה היא העיקר והיא יכולה להתבצע באופנים שונים. זה המנדט שלו. אם יש הכלה ואין למידה - מה טעמו של בית ספר? 

לכן, כל מיני גישות מחקריות קוראות למנהלים להתמקד פחות בכל מיני עניינים בירוקרטיים ולהתמקד בפיתוח הצד הפדגוגי בבית הספר, העניין שלשמו הוקם בית הספר מלכתחילה. אבל, צפייה בשיעור היא לא תמיד חוויה נעימה. המורה המציג נכנס ללחץ, הוא יוצר שיעור מיוחד ומושקע, התלמידים שקטים יותר. לאחר השיעור יש משוב. המנהל נמצא בתפקיד ולכן נתפס כסוג של מפקח פדגוגי. עצם העיסוק בפדגוגיה מרגיש לחלק מהמורים כמו חדירה לפרטיות, ולמה מה קרה שהוא ייכנס אליי לכיתה? 

הבעיה עם מצב כזה היא שכל פעם שמורה אחר נמצא בשיעור של מורה בבית הספר, ובוודאי המנהל, תמיד הופכת לסיטואציה מלחיצה. לכן השאלה שמציקה לי היא: אם מטרת בית הספר היא לייצר תלמידים סקרנים, לומדים, מכבדים - והמנהל הוא האיש שאמור להוביל את כל האופרציה הזו - למה לא יוכל המנהל - כן כן, המנהל עצמו - להיכנס לכיתה ולשבת כאחד התלמידים? 

בשיעור אזרחות מדברים התלמידים על דילמות של מדינה יהודית ודמוקרטית. 

בשיעורי תנ"ך מספרת המורה על דילמות מוסריות ושאלות גדולות העולות מן הטקסט. 

בשיעור ביולוגיה המורה מדגים ניסוי שפרץ דרך בתחום חקר התא. 

למה שלא ייכנסו המנהלים מידי לכיתה - לא כדי לפקח, לא כדי למשב, לא כדי לרשום הערות - אלא פשוט כדי ללמוד? לקיים דיון עם התלמידים? לתת כבוד לתפיסות שלהם? לתת להם מודלינג של כבוד למורה ולחוויית הלמידה? 
ולא רק מנהלים - מדוע שמורים לא ייכנסו לשיעורים כדי ללמוד? זו לא פחיתות כבוד, אלא מתן כבוד אמיתי ללמידה והוכחה שאפשר ללמוד בכל גיל, ושהנושאים שהם לומדים אכן מעניינים - בכל גיל. הרי, אם לדעת המנהל והצוות החינוכי זה שטויות ולא ממש מעניין, או לא ראוי שיעסקו בכך, הרי שהם מזדהים ברמה העמוקה ביותר עם התלמידים. אם אנשי הלמידה שבחרו בהוראה לא מוצאים את הנושאים שנלמדים בכיתה מעניינים - מדוע שהתלמידים שאינם נמצאים בבית הספר מבחירה יתעניינו בכך? 


מנהלים ומורים הנכנסים (מידי פעם, לא תמיד) לשיעורים של עמיתיהם לצורך למידה ולא על מנת למתוח ביקורת - 
תכל'ס, זו הבעת אמון עמוקה ביותר בתכליתו של בית הספר. חוויה כזו יכולה לקדם תלמידים רבים ובכלל למידה טובה יותר בבית הספר. לא עוד טפסים, לא עוד עבודות, לא עוד גנט משימות. מודלינג של למידה אמיתית, מודלינג של חברותא.  

2 comments:

  1. תומר, דיברת מגרוני.
    אני חושבת על זה מאז פורים: עשינו באולפנא שעה של "הכנה לפורים" - מספר שיעורים קצרים, מקבילים, בענייני המגילה ומצוות היום וכדו', לבחירת התלמידות. אחת המורות שאלה אותי, בדחילו ורחימו, אם מותר להצטרף לשיעור שלי. בטח! - אמרתי לה, מה השאלה? ותשתתפי ממש, כמו התלמידות! - זה הפתיע אותה. היא באה, והשתתפה כמו כולן, והיה כיף. ואני נשארתי עם הטעם הטוב של ההשתתפות, ועם הטעם המשונה של למה-זה-כל-כך-משונה.
    ומאז אני חוזרת ומהרהרת בכך שצוות בית הספר (ולא רק צוות ההוראה!) חייב להיות עסוק בלמידה, כל הזמן. וחשוב מכך - שהלמידה הזו חייבת להיות גלויה לתלמידים! למשל, שבמערכת מופיעה, בצורה ברורה, שעות השתלמות בית ספרית. שהתלמידים ידעו שהמורים לומדים. שתוצרי למידה של מורים (מה שמתאים, כמובן), כמו של תלמידים, יקבלו ביטוי פומבי. שמורים ותלמידים יתרגלו לראות עוד מורה יושב בשיעור, כמו תלמיד, ומנהל - זה בכלל יהיה נהדר.

    השבמחק