פרטים עלי

התמונה שלי
מחנך ומורה לאזרחות ולהיסטוריה מטעם תוכנית "חותם", מלמד בתיכון אורט רמת יוסף, בת ים.

יום ראשון, 12 בפברואר 2012

"הכל שפיט" - מצוי או רצוי? (רשמים מפרשת "יתרו")



אהלן,
השבוע נקראה בבתי הכנסת פרשת "יתרו". פרשה זו היא אחת החשובות בתורה, ומציגה את מעמד הר סיני. מדוע היא נקראת יתרו וכיצד היא קשורה אליו? יתרו מופיע בשליש הראשון של הפרשה ונותן למשה הצעה ארגונית כלשהי. על האופן שבו אני תופס את ההצעה הזו ועל הקשר בינה לבין ימינו אנו אקדיש את הפוסט הזה.

מסופר כי לאחר חציית ים סוף והמלחמה בעמלק, שומע יתרו, כהן מדין וחותנו של משה, את כל הנסים שעשה ה' לבני ישראל. יתרו לוקח את עצמו ואת שני נכדיו, בניו של משה, ומגיע אל משה שנמצא במדבר. משה מאוד שמח לראות את יתרו. ניכר כי התגעגע אליו מאוד ורחש לו כבוד רב. לאחר שהשלימו פערים, התפנה משה לעסוק בענייני ניהול העם.

"ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב; וירא חותן משה את כל אשר הוא עושה לעם ויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם? מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך מן בוקר עד ערב? ויאמר משה לחתנו כי יבוא אליי העם לדרוש אלקים; כי יהיה להם דבר בא אליי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חוקי האלקים ואת תורותיו; ויאמר חותן משה אליו לא טוב הדבר אשר אתה עושה; נבול תיבול גם אתה גם העם הזה אשר עמך כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשהו לבדך" (שמות, יח, פס' יג-יח).  

בקיצור, יתרו אומר למשה – חתני היקר, הגיע הזמן להתחיל במלאכת הניהול התקין והנכון. אתה לבדך לא תוכל לשפוט את כל העם. אתה חייב למנות לעצמך שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. עליך למצוא אנשים שאינם אוהבים שוחד ובצע, ולבחור בהם כדי לנהל את משפטי העם. כך תוכל אתה לעסוק בענייני הניהול הציבוריים. אחרת, אתה תקרוס ואיתך כל העם.

משה, בחיר ה', יכול היה לנפנף את יתרו ולהגיד לו שהוא מדבר שטויות. אחרי הכל, יתרו אינו בן עם ישראל, ואלוהיי ישראל מדבר ישירות עם משה. אם ההוראה לא ניתנה ישירות מפי ה', מדוע שיקשיב משה ליתרו?

אולם למרות הכל, אנחנו רואים שמשה אינו עושה זאת. יתרו מביא את חוכמתו החיצונית ובכך מעשיר את משה ומסייע לו בצורה משמעותית בניהול ענייני העם. מכאן אני לפחות למד שרעיונות שהנם חיצוניים ליהדות או לכל דעה שלטת יכולים להיות מועילים מאוד ומתבקשים מטעם ההיגיון הצרוף. אלו נקראים בפי חכמים "חוכמות חיצוניות" ומיוחסים להגות עתיקה, ימי ביניימית ומודרנית. כך אנו רואים שלעתים אין מה לחשוש מלהקשיב לעמדה אחרת שכביכול מגיע ממקום אחר. אם משה יכול היה לעשות כן, אני חושב שגם אנחנו, דתיים, מסורתיים וחילונים כאחד. כל אחד יכול ללמוד מן החוכמה שעומדת מצדו השני של המתרס.

עם זאת, לטעמי סיפור יתרו ויצירת הערכאות במשפט העברי הקדום מסמלים עניין מהותי הרבה יותר וכואב הרבה יותר.

הסיפור מספר על כמות המשפטים שנאלץ משה לשפוט מיד לאחר יציאת מצרים. משה, כאמור, לא יכול היה לעמוד בעומס ומינה ערכאות שונות כדי שיוכל להתפנות לניהול ענייני העם. משה אף מציין – הוא שופט בין איש לבין רעהו, בין אדם למי שהיה חברו. ייתכן כי המצב הזה נורמלי לחלוטין. הרי תמיד בין בני אדם ישנם סכסוכים, ותפקידו של השופט הוא להכריע. אמר כבר פרופ' אהרן ברק כי "הכל שפיט". אולם אני רוצה לשאול: האם מדובר בקביעה נורמטיבית, כלומר שכך צריך להיות? אני חושב שלא, וחלילה לנו מכך. "הכל שפיט" משמעותו שהמשפט יכול להיכנס לכל עניין. אולם אל לא למשפט לעשות כן. עליו לאפשר לבני האדם לגלות את מידת האמפתיה והרצון הטוב ולגבש פתרונות בעצמם שלא יפגעו באחרים.

למה אני מתכוון? בואו נחשוב על זה רגע: משה הוביל את בני ישראל ביציאת מצרים. הוא צריך להתמודד עם מציאות שבה לכל אחד אכפת מהתחת של עצמו בשל החרדות שהעם הביא איתו ממצרים. אף אחד לא חושב על האחר. אם קיימת בעיה כלשהי לא מנסים לפתור אותה. הולכים לשופט. אמנם יש שיגידו שעדיף כך – עדיף שיפתרו זאת אצל השופט. לפחות כך אנו רואים שלמרות חוסר ההסכמה שלהם האחד עם השני, הם עדיין מכבדים את הסמכות המשפטית. אולם אני חושב שזה הרע במיעוטו.
מבחינתי מצב שכזה מאוד מזכיר לי את היבטים מסוימים בדמוקרטיה האמריקנית בצורה כזאת או אחרת (לצד כל הדברים החיוביים שקיימים בדמוקרטיה הזו). אנשים ספונים בבתיהם, לא מוציאים את האף וכל אחד חרד לרכושו הפרטי ולקניינו. החוקה האמריקנית אף אפשרה לפרט להגן בנשקו על רכושו. הדרך הפופולרית ביותר בארה"ב ליישב סכסוכים היא כמובן – בית המשפט. הסולידריות החברתית, לפחות בחלק מהמקומות שם, פשוט אינה קיימת. אני זוכר שכאשר טסתי כשליח מטעם הסוכנות היהודית למחנות הקיץ בארה"ב, הכינו אותנו לקראת המנטליות האמריקנית: דבר ראשון, לעולם אל תכעסו יותר מידי על ילד אמריקני ושהוא לא יחשוב שאתם מעליבים אותו בצורה כלשהי. אם דבר כזה יקרה, הדבר הראשון שהוא יגיד לכם יהיה: "אבא שלי עורך דין, והוא יתבע אותך!" (באנגלית זה נשמע טוב יותר).

מהו מצבה של הסולידריות החברתית במקום כזה? מהו מקומה של מערכת המשפט בחברה כזו? האם אינו מוגזם? האם מערכת המשפט לא צריכה לשאוף לצמצם את מעורבותה בעניינים שבין אדם לחברו? אני גם יודע שבבתי משפט אכן ישנה מגמה לצמצם את ערימות התיקים, אולם משימת המיון והניפוי הופכת מפרכת משנה לשנה בשל ריבוי המקרים.

תגידו לי אתם: האם חברה שבה אדם לאדם זאב, שכל אחד עסוק בהישרדות הקיומית שלו באופן שמונע ממנו לחשוב על אדם אחר – האם חברה כזו אינה בעלת תודעת עבדות חזקה? בואו לא ניתן לשופטים לטשטש זאת. לדעתי, כאשר העם כולו פונה לשופטיו משום שאינו מסוגל לפייס בין הרצונות של פרטיו – זוהי בהחלט נימה של עבדות. זהו מצב שבו כל אדם חרד לקיומו הפיזי ותופס מכל הבא ליד. העיקר, שאף אחד לא יפריע לו. 

המאפיין הזה של חברה בעלת תודעת עבדות חוזר על עצמו בהיסטוריה היהודית עצמה. ספר נחמיה מספר על השחזור על מצב יציאת מצרים לאחר התמקמות ישראל בגבולות הארץ המובטחת: "ואת מלכינו, שרינו, כהנינו ואבותינו לא עשו תורתך ולא הקשיבו אל מצותיך ולעדותיך אשר העידות בהם... הנה אנחנו היום עבדים, והארץ אשר נתתה לאבותינו... אנחנו עבדים עליה".

ואם נחמיה התייחס לחברתו שלו, הרי שברי סחרוף הגדיר זאת היטב בזמננו אנו: "כולנו עבדים, אפילו שיש לנו כזה כאילו... אז מה נעשה עם הכעס הזה, מה יהיה עם הקנאה...."

קיצורו של דבר ועניין, כשקראתי את פרשת יתרו בשבת, הבנתי שמצב שבו הציבור כולו רץ אל בתי המשפט שלו מאפיין חברה עם צלקת קשה של עבדות, חברה טראומתית שבה כל אדם דואג לעצמו ולשום דבר אחר. זוהי חברה שבה ערך הסולידריות החברתית נשחק, חברה שבה צועקים כמה שיותר חזק כדי להיות צודק ולא להיות חכם. זוהי חברה שבה איש אינו טורח להוציא את אפו מתוך ביתו, וכאשר הוא עושה כן, לעתים זה מגיע לבית המשפט.

אני חושב שבמקומות מסוימים, החברה האמריקנית פועלת בדיוק כך. החברה הישראלית במקומות מסוימים מחקה את החברה האמריקנית, ותפיסת הרכוש והפרסום ככלי למעמד חברתי (גם אם לא באמת טרחת לעזור אי פעם למישהו) הופכים להיות משאת נפשו של חלק לא מבוטל בציבור (חשוב לשים לב – לא כולם כמובן).
לכן, המסורת היהודית מעמידה אל מול מושג ה"ברית", שהוא מעין חוזה והתחייבות, את מושג ה"חסד". מושג זה בא היטב לידי ביטוי בכלל המשפט העברי "לפנים משורת הדין". כלומר – למה להידבק כל הזמן לחוק היבש? החוק אמור להיות המפלט האחרון, למקרה שבני האדם לא הצליחו ליישב מחלוקות בעצמם. זאת ועוד, החוק הוא הרי יציר כפיהם של בני האדם, ולא אחת אנו רואים מעשים שזועקים עד השמיים מחוסר צדק, אך הם זוכים לגיבוי החוק (מה שמכונה "נבל ברשות החוק").

רוצה לומר – עזוב אותך עכשיו בתי משפט. בוא שב אצלי, נראה איך סוגרים את הכסאח על החניה. בוא נראה איך אנחנו סוגרים את המכות שהיו בין הילד שלי לילד שלך; רוצה לומר – תגיד, מה אתכם בחג? רוצה לומר – תשאירו את המפתח שלכם אצלנו ותגידו לקטנצ'יק שייקח את זה מאיתנו.

פרשת יתרו לימדה אותי משהו חשוב:

בחברת עבדים, "הכל שפיט" הוא כלל אידיאלי. בחברה בת חורין, השאיפה היא לצמצם אותו למינימום האפשרי.

המשך שבוע טוב.



יום רביעי, 8 בפברואר 2012

המסר של טו' בשבט (טור מעניין של דרור אידר)


אהלן,

האמת היא שרציתי לכתוב משהו בענייני טו' בשבט, ובמסגרת הרפרוף היומי על ידיעות / הארץ / ישראל היום נתקלתי במאמר מעניין ממש של דרור אידר מ"ישראל היום" שמשווה בין חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל (כן כן, זה שהוא בומבה של נביא) לבין אכילת פירות יבשים בחג. מה שאני לקחתי מכאן הוא את הסמליות של הפרי המיובש כסמל לאדם פסימיסט וחסר תקווה, חסר שורשים וראייה לעתיד.

במקום להביא פראפרזה, פשוט קראו את הטור כלשונו (על אף דימוייו המעט מוזרים של אידר - ממתי שמים פוחלצים בפינות חי בבתי ספר יסודיים...? ספוקי....). את דעותיי בנושאים מגוונים אכתוב בפעם הבאה.

טו בשבט שמח!


בשבוע שעבר בתי הלכה להירשם לכיתה א'. היא חיפשה בבית הספר את פינת החי ששמעה עליה רבות מאחיה. כשחזרה משיטוטיה סיפרה שראתה את "החיות המיובשות", הגדרה יפה לפוחלצים המעטרים את המסדרונות... וגם אוקסימורון חביב המאחד הפכים: חי ומיובש בכפיפה אחת.

דומה שגם מנהגי ט"ו בשבט שהשתרשו במחוזותינו מכילים הפכים לא מעטים ובראשם - מנהג אכילת פירות יבשים - כמעט אמרתי: פוחלצי פירות - בחג האילנות! האם מסורת הגלות היא השולטת בחג שעניינו חיבת הארץ? כן, אני מכיר את השורשים ההלכתיים שלו: תאריך המפריד בין יבול השנה הקודמת לחדשה ביחס לתרומות ומעשרות ועוד. אבל גם מצוות התלויות בארץ קשורות לחיבת הארץ ולעבודתה. מדוע פירות יבשים? פעם היינו שם, ומאוד רצינו לאכול פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. פירות יבשים היו אפשרות כמעט יחידה לטעום משהו מזיכרונה של הארץ שממנה גלינו ואליה חלמנו לשוב. הפירות המצומקים והיבשושיים תאמו את הימצאותנו לא בבית. לא פירות טריים, גם לא ממש גידולים עבריים - פירות יבשים.

הנביא יחזקאל, ברצותו להמחיש את קללת הגלות - השתמש במטאפורת היובש. בחזון העצמות היבשות (פרק ל"ז) האלוהים מניח את יחזקאל בתוך בקעה "והיא מלאה עצמות... רבות מאוד... והִנֵה יבשות מאוד". כדי להחיות את העצמות יחזקאל מתנבא; את מי רואה יחזקאל בחזונו? "העצמות האלה כל בית ישראל הֵמָה". מדוע עצמות, ועוד יבשות? מפני הייאוש, אפסות התקווה. ומהו חזון העצמות היבשות, אם לא סיפור התגבשותנו הלאומית מקהילות נפרדות לעם באדמתו העתיקה?
משום כך בא החזון אל הנביא וממנו אל העם בגולה: "הנה אני פותח את קברותיכם, וְהַעֲלֵיתִי אֶתכם מקברותיכם עמי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל". הגלות היא קבר. לאחר שיעלו ארצה, מבטיח האל בפי הנביא, "ונתתי רוחי בכם וִחְיִיתֶם, והנחתי אתכם על אדמתכם, וידעתם כי אני ה' דיברתי ועשיתי".

שם אכלנו פירות יבשים. טעמם שימר משהו שהזכיר ימים אחרים. זכר לחורבן בתקווה לתחייה. אולי בהשראת שירת הים, שתמיד קרובה לט"ו בשבט, ביקשנו לעבור "בתוך הים ביבשה", לחצות את אוקיינוס העמים ולשוב הביתה. כדי כך התייבשנו שם. אז אולי אפשר להמשיך עם המנהג של הפירות היבשים כזכר לגלות. אפשר גם לזכר חלק גדול מיהודי העולם המעדיפים להישאר שם. היובש הזה אינו מתאים לתקופת החורף. מים אנחנו מבקשים. משום כך, אל מול קדחת יובש הפירות נעטר את השולחן בפירות טריים, שעסיסם ניכר ונייחל לגשם.

רבים עסקו בחישובי קצים, אבל לאמורא רבי אבא היתה פרשנות מקורית ל"קץ מְגוּלֶה". מבחינתו, הקץ הגלוי אינו עניין מיסטי
 וגם לא חמור לבן, אלא נראה פשוט לעין בדמות פריחת הארץ ושדותיה. כסיוע לפרשנותו, הביא רבי אבא פסוק מיחזקאל, פרק לפני חזון העצמות היבשות: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ, לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". הנה הסימן: רק כשהילדים האובדים ישובו, תיענה האדמה לעובדיה; השממה תיעלם והארץ תיתן פרייה בעין יפה. לכן חשוב לשים בצלחת החג פירות טריים, גידולי ארצנו, שנשמו את רגבי האדמה הטובה וטעמם אינו משמר תקווה עמומה; הוא התקווה עצמה.



יום רביעי, 1 בפברואר 2012

הדרת הדיון האמיתי על מעמד האשה בישראל – סיפור מזווית אישית


שוב שלום,

לפני כמה ימים התקיים בבית הספר שבו אני מלמד אירוע מעניין בנושא הדרת נשים. למעשה, החליט בית הספר להקדיש יום לנושא. מטרת בית הספר הייתה להמחיש לתלמידים ולתלמידות את הדרת הנשים במרחב הציבורי.
בכניסה לבית הספר הוצבה מחיצה ענקית שמפרידה בין נשים לבין גברים, ברחבי בית הספר ניתלו פשקווילים וכרזות צניעות שהוכנו ע"י תלמידי מגמת אמנות, והמורים הונחו להפריד בין התלמידים לתלמידות במהלך השיעורים. כל המורים נקראו להעביר את כל התלמידים לקדמת הכתה, ואת כל התלמידות אל ירכתיה. עד כדי כך מרשים היה העניין שצוות של ערוץ 1 שידר כתבה קצרצרה על המיצג הבית ספרי הזה.

גם אני, כמו כל המורים, לקחתי חלק במיצג. גם אני הפרדתי בין התלמידים לתלמידות בכתה אך לא העברתי את הבנים לפרונט. בצד ימין הושבו התלמידים, ובצד שמאל הנשים. הייתה התרעמות רצינית באחת הכתות. התלמידות חשו שפוגעים בכבודן, אך הבעת פניי הסגירה את מטרות המהלך ולאט לאט הן נרגעו.
לאחר כמה ימים כשהאבק שקע, הקדשתי לנושא כ-20 דק' מפתיחת השיעור. לא רציתי שהתלמידים ייצאו עם מסר לא נכון מהיום הזה. לצערי, כפי שחשבתי, חלק לא מבוטל מהם פירש את יום הדרת הנשים באופן שלדעתי אינו נכון ואינו משרת אף אחד.

אסביר את כוונתי.

אין לי ספק. הצורך להמחיש לתלמידים/ות ולו במעט את העניין חשוב עד מאוד. חשוב מאוד שהתלמידות בכתה תמיד יעמדו על שלהן ולא יתנו לאף אחד לדכא אותן. חשוב שיאמרו את דעתן, שיעזו לשאול, שיעזו להתרעם, לחלוק עם ולחלוק על ובעיקר לחוש שוות. שוויון אמיתי אינו רק מצב חיצוני משפטי, אלא גם תחושה פנימית של כל אדם ואדם. יתרה מכך, מאוד שמחתי לראות את ההתרעמות של התלמידות נוכח הכוונה להפריד בינן לבין הבנים. העמידה על כבודן ועל מקומן (הפיזי בכיתה והמעמדי בחברה) עשו לי טוב.

עם זאת, כמות השנאה היוקדת כלפי המגזר הדתי – חרדי שבה נתקלתי בכיתה הייתה מחרידה. כמות ה"הם כולם כאלה", "איכסה", "כולם שם יורקים על ילדות" וכולי גרמה לי לעשות קצת סדר בעניינים. כאחד שמתיימר להיות יהודי נאור (וכמובן שנאורות היא עניין יחסי, ו-וודאי שייתכן כי איני נאור כמו אחרים) אני צריך לברוח מהכללות משני טעמים: היותי יהודי – כי על בשרי חוויתי את ההכללות הללו; היותי נאור בפוטנציה – נאורות לטעמי היא היכולת לראות את העולם בצורה מורכבת יותר ולא בשחור ולבן בלבד (תרתי משמע). הרי ראייה קוטבית של שחור ולבן מאפיינת את הסקטור החרדי ובעלי תפיסת עולם סגורה ומסוגרת. כך אנו רואים כי ייתכן שגם חילוני בתפיסותיו יכול להיות חרדי בהתנהגותו, והרי התנהגותו ומעשיו של אדם הם המגדירים אותו יותר מכל, לפחות לדעתי.

קיצורו של עניין – אם ברצוננו לדבר על הדרת נשים, בואו נדבר על כך באמת: ללא משוא פנים, לא התעלמות וללא התייפייפות. מכמות קיטונות הביקורת אפשר לחשוב שבמגזרים האחרים מלבד החרדי מצבן של הנשים מזהיר. מדוע שלא נדבר עם התלמידים על תנאי העסקתן של נשים במקומות שונים? מדוע לא נעלה לדיון את כל מושג המודלינג הנשי בחלק מהעולם החילוני? מדוע חלק לא מבוטל מקרב הנשים רואה בדוגמניות כאלו ואחרות את הדוגמה והמופת לחיים מושלמים מלאי תוכן? מדוע שלא נדבר עם התלמידות על המסר הסותר של חלק בחברה החילונית, שמצד אחד מציגה את האשה כחפץ בשלטי חוצות, אך יוצאת מגדרה כדי להגן על כבוד האשה שבעצם הופך ריק מתוכן?

אז כמובן מגיע הדיון לנקודה שבה מתחילים לזרוק לאוויר את הצירוף "חופש הבחירה". איך אני מת על זה. הנשים במגזר החילוני בוחרות להציג את עצמן ככה. בעולם החרדי הנשים לא מכירות שום דבר אחר, והם מדוכאות ונשלטות בידי הגברים. אם רק הייתה ניתנת להן הזדמנות לראות את האור הן מרצונן היו בוחרות להיות משוחררות ונאורות יותר. נו באמת.

ראשית, חופש הבחירה של האשה החרדית שבוחרת להסתגר אכן מכיל בתוכו רק אופציה אחת: לחיות בתוך העולם שהיא מכירה. אולם מצד שני, האם לא קיימות בציבור החילוני נשים רבות שההבנייה החברתית שלהן אומרת שכל דבר דתי / חובש כפה / מדיף ניחוח של מורשת / הנו מוקצה מחמת מיאוס? האם הן מכירות משהו אחר? האם בכל מקום בעולם החרדי הנשים מדוכאות ע"י הגברים? האם בכל מקום בעולם החילוני הנשים כך? כיצד ניתן לדבר על שוויון כאשר במקומות מסוימים (כמובן לא כולם) בחברה החילונית ערך האשה נמדד עפ"י עומק המחשוף שלה?

ולגבי חופש הבחירה: הרי אינני יכול לכפות על אשה לכבד את עצמה אם אינה רוצה בכך. אינך יכול לכפות על אדם לבחור בטוב, כי אז הבחירה מאבדת מערכה. אולם אם הוא לא בוחר בטוב, אלא ברע, מאבד חופש הבחירה את ערכו כי נעשה בו שימוש לרע. עם זאת גם לאחר מכן אינני יכול לשלול אותו מאדם, שכן אז אני צריך להאמין כי ביכולתו לבחור אחרת ולהשתדל לכוון אותו לבחור שנית אחרת – לבחור בטוב ולתקן דרכיו. מנגד, לגרום לאדם לשנות דרכו לאחר שכבר השתמש בבחירה למטרות רעות – הרי זה הרבה יותר קשה (בהנחה שאינו רואה את הרע שנגרם לו כתוצאה מבחירתו). אם נבחן את המציאות עפ"י הלוגיקה הזו, הרי שחלק מהנשים במגזר החילוני, כמו במגזר החרדי, אינן רואות את הרע שהן עושות לעצמן ע"י הויתור מבחירה על כבודן. אם אינן רואות זאת, בשל ההבנייה החברתית שבנו לעצמן, לא יוכלו להשתמש בחופש הבחירה לטובה בפעם הבאה. אם כך, מה ההבדל בין האשה החילונית המושפלת לאשה החרדית המושפלת? שתיהן עיוורות השבויות בתוך העולם שבנו לעצמן או שבחרו לקבל על עצמן.

למרות כל מה שאמרתי, וכל הניסיון למצוא נקודות דמיון בין קצוות שונים בחברה, אני חושב שאכן במגזר החרדי יש חסימה ברורה יותר וממוסדת יותר של התקדמות האשה בשל הממסד הרבני. כאן אנו רואים שפעמים רבות מעמדה של האשה נחסם מסיבות פוליטיות שאינן בהכרח תיאולוגיות, למרות שלרוב מדובר בשילוב של שתיהן. לכן עיקר הביקורת שלי בנושא מופנה אל הרבנים: על מנת למתן את היחס המבזה לנשים (במקום שהוא קיים) ולהילחם בתופעות הללו, עליכם לקחת אחריות. אתם הסמכות החינוכית בעיני הקהילה שבראשה אתם עומדים, ועליכם חלה החובה להילחם בתופעות השנאה בקרב תומכיכם. עליכם לפתוח את ילדיכם להבין שהחילונים, המסורתיים והדתיים – לאומיים הם יהודים כמוכם: נכון, הם לא מחזיקים באותה אמונה, אך הם ראויים לכבוד בדיוק כמו כל אדם אחר. לא כל החילונים שונאים אתכם ולא כולם מבקשי רעתכם.

יחד עם זאת, כעת אסתכל על הסמכות החינוכית במגזר החילוני ואפנה אל בתי הספר הממלכתיים שהם בעצם הסמכות הראשונה בכל הקשור לחינוך ערכי. זוהי המערכת שבה אני נמצא: נכון – מצד אחד עלינו להסביר לנשים שעליהם לעמוד על כבודן ולדרוש את המגיע להן. מצד שני – וזה נושא לפוסט נוסף וארוך – חשוב מאוד לחנך ולהסביר לתלמידים הגברים את חשיבות השוויון והסובלנות. האחריות לקבלת הכבוד אינה אמורה להיות תלויה רק בנשים שכן זוהי בעצם פגיעה במעמד האשה במסווה. החובה לכבד חלה בדיוק באותה מידה על הציבור הגברי שאולי בו מקור הבעיה.

במקביל, גם עלינו במערכת להסביר לתלמידים: לא כל חובש כיפה רוצה ברעתכם, לא כל חרדי אינו משרת בצבא, ולא כל מי שאינו משרת צבא נהנה משירותי המדינה על חשבונכם. נכון, זה מסר מורכב מידי ולעתים לתלמידים יהיה קשה לעכל אותו. לכן עלינו לפשט אותו: בואו נימנע מהכללות. מטרתנו היא להכין את הילדים לתפקד בחברה הישראלית מרובת השסעים. כדי לתפקד בחברה כזו ולשמור על מינימום של סולידריות חברתית ולזהות סבל אנושי בכל מגזריה, חשוב שילדינו ידעו לפרק את החברה למרכיביה ולהימנע מהכללות של "בני אור" מול "בני חושך" (משני הצדדים).  

זהו להערכתי תפקידן של מערכות החינוך בשני הצדדים, וזה לטעמי המסר שהוחמץ בפעילות שקיים בית הספר שלי.

המשך שבוע טוב.