"הכל שפיט" - מצוי או רצוי? (רשמים מפרשת "יתרו")

אהלן,

השבוע נקראה בבתי הכנסת פרשת "יתרו". פרשה זו היא אחת החשובות בתורה, ומציגה את מעמד הר סיני. מדוע היא נקראת יתרו וכיצד היא קשורה אליו? יתרו מופיע בשליש הראשון של הפרשה ונותן למשה הצעה ארגונית כלשהי. על האופן שבו אני תופס את ההצעה הזו ועל הקשר בינה לבין ימינו אנו אקדיש את הפוסט הזה.

מסופר כי לאחר חציית ים סוף והמלחמה בעמלק, שומע יתרו, כהן מדין וחותנו של משה, את כל הנסים שעשה ה' לבני ישראל. יתרו לוקח את עצמו ואת שני נכדיו, בניו של משה, ומגיע אל משה שנמצא במדבר. משה מאוד שמח לראות את יתרו. ניכר כי התגעגע אליו מאוד ורחש לו כבוד רב. לאחר שהשלימו פערים, התפנה משה לעסוק בענייני ניהול העם.

"ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב; וירא חותן משה את כל אשר הוא עושה לעם ויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם? מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך מן בוקר עד ערב? ויאמר משה לחתנו כי יבוא אליי העם לדרוש אלקים; כי יהיה להם דבר בא אליי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חוקי האלקים ואת תורותיו; ויאמר חותן משה אליו לא טוב הדבר אשר אתה עושה; נבול תיבול גם אתה גם העם הזה אשר עמך כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשהו לבדך" (שמות, יח, פס' יג-יח).  

בקיצור, יתרו אומר למשה – חתני היקר, הגיע הזמן להתחיל במלאכת הניהול התקין והנכון. אתה לבדך לא תוכל לשפוט את כל העם. אתה חייב למנות לעצמך שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. עליך למצוא אנשים שאינם אוהבים שוחד ובצע, ולבחור בהם כדי לנהל את משפטי העם. כך תוכל אתה לעסוק בענייני הניהול הציבוריים. אחרת, אתה תקרוס ואיתך כל העם.

משה, בחיר ה', יכול היה לנפנף את יתרו ולהגיד לו שהוא מדבר שטויות. אחרי הכל, יתרו אינו בן עם ישראל, ואלוהיי ישראל מדבר ישירות עם משה. אם ההוראה לא ניתנה ישירות מפי ה', מדוע שיקשיב משה ליתרו?

אולם למרות הכל, אנחנו רואים שמשה אינו עושה זאת. יתרו מביא את חוכמתו החיצונית ובכך מעשיר את משה ומסייע לו בצורה משמעותית בניהול ענייני העם. מכאן אני לפחות למד שרעיונות שהנם חיצוניים ליהדות או לכל דעה שלטת יכולים להיות מועילים מאוד ומתבקשים מטעם ההיגיון הצרוף. אלו נקראים בפי חכמים "חוכמות חיצוניות" ומיוחסים להגות עתיקה, ימי ביניימית ומודרנית. כך אנו רואים שלעתים אין מה לחשוש מלהקשיב לעמדה אחרת שכביכול מגיע ממקום אחר. אם משה יכול היה לעשות כן, אני חושב שגם אנחנו, דתיים, מסורתיים וחילונים כאחד. כל אחד יכול ללמוד מן החוכמה שעומדת מצדו השני של המתרס.

עם זאת, לטעמי סיפור יתרו ויצירת הערכאות במשפט העברי הקדום מסמלים עניין מהותי הרבה יותר וכואב הרבה יותר.

הסיפור מספר על כמות המשפטים שנאלץ משה לשפוט מיד לאחר יציאת מצרים. משה, כאמור, לא יכול היה לעמוד בעומס ומינה ערכאות שונות כדי שיוכל להתפנות לניהול ענייני העם. משה אף מציין – הוא שופט בין איש לבין רעהו, בין אדם למי שהיה חברו. ייתכן כי המצב הזה נורמלי לחלוטין. הרי תמיד בין בני אדם ישנם סכסוכים, ותפקידו של השופט הוא להכריע. אמר כבר פרופ' אהרן ברק כי "הכל שפיט". אולם אני רוצה לשאול: האם מדובר בקביעה נורמטיבית, כלומר שכך צריך להיות? אני חושב שלא, וחלילה לנו מכך. "הכל שפיט" משמעותו שהמשפט יכול להיכנס לכל עניין. אולם אל לא למשפט לעשות כן. עליו לאפשר לבני האדם לגלות את מידת האמפתיה והרצון הטוב ולגבש פתרונות בעצמם שלא יפגעו באחרים.

למה אני מתכוון? בואו נחשוב על זה רגע: משה הוביל את בני ישראל ביציאת מצרים. הוא צריך להתמודד עם מציאות שבה לכל אחד אכפת מהתחת של עצמו בשל החרדות שהעם הביא איתו ממצרים. אף אחד לא חושב על האחר. אם קיימת בעיה כלשהי לא מנסים לפתור אותה. הולכים לשופט. אמנם יש שיגידו שעדיף כך – עדיף שיפתרו זאת אצל השופט. לפחות כך אנו רואים שלמרות חוסר ההסכמה שלהם האחד עם השני, הם עדיין מכבדים את הסמכות המשפטית. אולם אני חושב שזה הרע במיעוטו.

מבחינתי מצב שכזה מאוד מזכיר לי את היבטים מסוימים בדמוקרטיה האמריקנית בצורה כזאת או אחרת (לצד כל הדברים החיוביים שקיימים בדמוקרטיה הזו). אנשים ספונים בבתיהם, לא מוציאים את האף וכל אחד חרד לרכושו הפרטי ולקניינו. החוקה האמריקנית אף אפשרה לפרט להגן בנשקו על רכושו. הדרך הפופולרית ביותר בארה"ב ליישב סכסוכים היא כמובן – בית המשפט. הסולידריות החברתית, לפחות בחלק מהמקומות שם, פשוט אינה קיימת. אני זוכר שכאשר טסתי כשליח מטעם הסוכנות היהודית למחנות הקיץ בארה"ב, הכינו אותנו לקראת המנטליות האמריקנית: דבר ראשון, לעולם אל תכעסו יותר מידי על ילד אמריקני ושהוא לא יחשוב שאתם מעליבים אותו בצורה כלשהי. אם דבר כזה יקרה, הדבר הראשון שהוא יגיד לכם יהיה: "אבא שלי עורך דין, והוא יתבע אותך!" (באנגלית זה נשמע טוב יותר).

מהו מצבה של הסולידריות החברתית במקום כזה? מהו מקומה של מערכת המשפט בחברה כזו? האם אינו מוגזם? האם מערכת המשפט לא צריכה לשאוף לצמצם את מעורבותה בעניינים שבין אדם לחברו? אני גם יודע שבבתי משפט אכן ישנה מגמה לצמצם את ערימות התיקים, אולם משימת המיון והניפוי הופכת מפרכת משנה לשנה בשל ריבוי המקרים.

תגידו לי אתם: האם חברה שבה אדם לאדם זאב, שכל אחד עסוק בהישרדות הקיומית שלו באופן שמונע ממנו לחשוב על אדם אחר – האם חברה כזו אינה בעלת תודעת עבדות חזקה? בואו לא ניתן לשופטים לטשטש זאת. לדעתי, כאשר העם כולו פונה לשופטיו משום שאינו מסוגל לפייס בין הרצונות של פרטיו – זוהי בהחלט נימה של עבדות. זהו מצב שבו כל אדם חרד לקיומו הפיזי ותופס מכל הבא ליד. העיקר, שאף אחד לא יפריע לו. 

המאפיין הזה של חברה בעלת תודעת עבדות חוזר על עצמו בהיסטוריה היהודית עצמה. ספר נחמיה מספר על השחזור על מצב יציאת מצרים לאחר התמקמות ישראל בגבולות הארץ המובטחת: "ואת מלכינו, שרינו, כהנינו ואבותינו לא עשו תורתך ולא הקשיבו אל מצותיך ולעדותיך אשר העידות בהם... הנה אנחנו היום עבדים, והארץ אשר נתתה לאבותינו... אנחנו עבדים עליה".

ואם נחמיה התייחס לחברתו שלו, הרי שברי סחרוף הגדיר זאת היטב בזמננו אנו: "כולנו עבדים, אפילו שיש לנו כזה כאילו... אז מה נעשה עם הכעס הזה, מה יהיה עם הקנאה...."

קיצורו של דבר ועניין, כשקראתי את פרשת יתרו בשבת, הבנתי שמצב שבו הציבור כולו רץ אל בתי המשפט שלו מאפיין חברה עם צלקת קשה של עבדות, חברה טראומתית שבה כל אדם דואג לעצמו ולשום דבר אחר. זוהי חברה שבה ערך הסולידריות החברתית נשחק, חברה שבה צועקים כמה שיותר חזק כדי להיות צודק ולא להיות חכם. זוהי חברה שבה איש אינו טורח להוציא את אפו מתוך ביתו, וכאשר הוא עושה כן, לעתים זה מגיע לבית המשפט.

אני חושב שבמקומות מסוימים, החברה האמריקנית פועלת בדיוק כך. החברה הישראלית במקומות מסוימים מחקה את החברה האמריקנית, ותפיסת הרכוש והפרסום ככלי למעמד חברתי (גם אם לא באמת טרחת לעזור אי פעם למישהו) הופכים להיות משאת נפשו של חלק לא מבוטל בציבור (חשוב לשים לב – לא כולם כמובן).

לכן, המסורת היהודית מעמידה אל מול מושג ה"ברית", שהוא מעין חוזה והתחייבות, את מושג ה"חסד". מושג זה בא היטב לידי ביטוי בכלל המשפט העברי "לפנים משורת הדין". כלומר – למה להידבק כל הזמן לחוק היבש? החוק אמור להיות המפלט האחרון, למקרה שבני האדם לא הצליחו ליישב מחלוקות בעצמם. זאת ועוד, החוק הוא הרי יציר כפיהם של בני האדם, ולא אחת אנו רואים מעשים שזועקים עד השמיים מחוסר צדק, אך הם זוכים לגיבוי החוק (מה שמכונה "נבל ברשות החוק").

רוצה לומר – עזוב אותך עכשיו בתי משפט. בוא שב אצלי, נראה איך סוגרים את הכסאח על החניה. בוא נראה איך אנחנו סוגרים את המכות שהיו בין הילד שלי לילד שלך; רוצה לומר – תגיד, מה אתכם בחג? רוצה לומר – תשאירו את המפתח שלכם אצלנו ותגידו לקטנצ'יק שייקח את זה מאיתנו.

פרשת יתרו לימדה אותי משהו חשוב:

בחברת עבדים, "הכל שפיט" הוא כלל אידיאלי. בחברה בת חורין, השאיפה היא לצמצם אותו למינימום האפשרי.

המשך שבוע טוב.