היי,
אחרי תקופת מבחנים ארוכה מאוד, ערימות ערימות על השולחן, עבודות למכללה, היעדר מוזה – התרחשו כמה אירועים בשבועיים האחרונים שהתגבשו אצלי לכדי רצף הרהורים מסוים. אשמח כמובן לשתף אתכם בו ולשמוע את דעתכם.
כולנו שמחים לקבל מחמאות. זה כמובן ברור וידוע. כל אחד מאיתנו שמח לדעת שהשפיע לטובה, שעשה מעשה שייזכר אצל אדם מסוים, או שהעלה חיוך אמיתי על פניו של מישהו.
שנים אנחנו, כולנו, בעצם אולי רוב האנושות ובעיקר הדתות המונותאיסטיות (ואינני יכול להכיל את הקביעה הזו על דתות אחרות משום שאינני מכיר אותן, וגם באלו שציינתי יש לי עוד כברת דרך בלמידה) מסתמכים על התפיסה המרכזית הידועה: "שכר ועונש".
הדתות אף הלכו צעד אחד קדימה. כדי להתמודד עם תלאות החיים הופיע העיסוק הגובר במושג "העולם הבא". אינני יודע אם הוא קיים או לא קיים, אך כל השיח על מהותו מעניק לבני האדם יכולת לסבול קשיים במה שמכונה "העולם הזה" (שעל שמו נקרא כמובן אותו עיתון עתיק מבית מדרשו של אורי אבנרי).
רוצה לומר – אם קשה לך היום ואינך רואה פרי לעמלך – דע שאת כל השכר תקבל בעולם הבא. דרך אגב, תקנו אותי אם אני טועה, אך נושא העולם הבא אינו מוזכר במפורש בתורה, אלא בפרשנויות מסוימות שהופיעו לתנ"ך לאחר מכן.
כל התפיסה הזו גם מצאה תיעוד ועיגון במעמד הר סיני, מעמד מתן תורה. שם נכתבה שרשרת חוקים ועונשים שיינתנו לאלו שלא יעמדו בהם.
בכל מקרה – זוהי התפיסה החינוכית שאותה אנו גם מנחילים לילדים בבית הספר. תעשה טוב, תקבל טוב. תעשה פחות טוב – תיענש.
אלא שאז מגיע ספר איוב והופך את כל התפיסה הזו על פיה (וכאן המקום להמליץ על ספר קליל ונחמד של חיים שפירא שנקרא "קהלת – הפילוסוף המקראי. מי שקרא – יידע על מה אני מדבר, ומי שלא – מומלץ!): איוב, אדם צדיק שלא חטא מימיו, נופל קורבן להתערבות בין ה' לשטן על מידת צדיקותו. איוב חוטף מכאן ומשם מבלי שעשה דבר שידרוש זאת. נשאלת כמובן השאלה הנצחית: הייתכן כי "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו"? היכן הצדק? היכן הסדר בעולם? כיצד זה ייתכן?
חבריו של איוב מנסים לשכנע אותו לצאת נגד ה', למרוד בו, "לברך" אותו (בלשון סגי נהור כמובן, הכוונה היא לקלל) ולמות.
אולם איוב מסרב. הוא לא מוכן לעשות זאת. מבחינתו, כל מה שקיבל הוא ברכה ואין לו מה לעשות עם זה. כל מה שהוא יכול לעשות הוא לשמור על טוב לבו ולהמשיך הלאה למרות הקשיים.
רוצה לומר, איוב מגיע להבנה שטוב הלב שלו לא יכול להיות תלוי במה שקורה מסביבו, שכן דברים עשויים להשתנות. נשאלת השאלה: אם פתאום הדברים לא יהיו נוחים כל כך, יפסיק לעשות את הטוב (או את מה שנתפס בעיניו כ"טוב")?
איך כל זה קשור אליי? מה לי, לחיי היומיום שלי ולכל ההרהור המתמשך הזה?
מעניין לראות כיצד בדיוק כמה ימים לאחר שמצאתי את עצמי מהרהר בנושא, יצא לי לקיים שיחת טלפון עם אמו של אחד מתלמידיי. נתוני הרקע הם כאלה: אני ובנה, תלמידי, עברנו – איך נאמר – תקופה פחות נעימה (בלשון המעטה). הדברים הגיעו לכדי השעייה מאחד השיעורים, שיחה עם המנהלת, עבודה מול האם (שבעצמה הערימה כמה קשיים בדרך). בקיצור – שמח.
לאחר כמה זמן ושיתוף פעולה מצד הגורמים הרלוונטיים בבית הספר הדברים נרגעו ברוך ה'. התלמיד התחיל לעבוד בשיעורים בצורה נהדרת וקיבל ממני כל הזמן המון חיזוקים חיוביים על התנהגותו.
אולם בשלב מסוים לאחר כמה חודשים שמתי לב שנוצר כאן היפוך: התלמיד היה מבקש את החיזוקים החיוביים כל הזמן, שאתקשר לאמו להגיד לה שהוא בסדר (כי ככה יקבל מתנה חדשה כשילכו לקניות בשבת), ונוצר מצב שבלי לקבל חיזוק חיובי היה קשה להניע אותו לתפקוד תקין בשיעור.
קיימתי שיחה עם האם והצגתי בפניה את המצב (לאחר שפתחתי את השיחה בסדרת מחמאות לילד שלה). עדכנתי אותה שברצוני לדלל במעט את כמות החיזוקים החיוביים לילד, לא מתוך חוסר אכפתיות אלא מתוך תחושה שאני יכול לסמוך עליו שהוא יכול לתפקד נהדר גם בלי לשבת לידי כל הזמן. האם כמובן נרעשה: "מה זאת אומרת? אתה לא אוהב לקבל חיזוקים חיוביים כל הזמן? אני חושבת שזה לא הגיוני ומוקדם... הילד לא מוכן לזה.... זה לא עובד ככה...".
האמת שהיא תפסה אותי קצת מהרהר. לקח לי כמה דקות כדי להציג בפניה (בלי כל הקטע על מעמד הר סיני וספר איוב) את המנטרה בקצרה: לטעמי השאיפה של שנינו היא לצמצם את החיזוקים החיוביים (ולא ביטולם כמובן, וגם זה באופן איטי מאוד והדרגתי) ולאפשר לילד הזדמנות לתפקד בעצמו בצורה חיובית. זוהי משמעותו של תהליך החינוך, ועל כן הוא נקרא תהליך. אם נעשה זאת בבת אחת, בוודאי שהתוצאה הרצויה לא תושג. אולם זהו המקום שאליו אנו שואפים.
אנו, או לפחות אני, מקווה ליצור בני אדם שבוחרים בטוב גם בסיטואציות קשות, רוצה לומר – מצב שבו בני האדם בוחרים בטוב בלא קשר לסביבה האופפת אותם.
מה יקרה כשיהיו במסגרות אחרות בחיים (עבודה, צבא, תנועת נוער, משפחה)? הם לא יוכלו לקבל מחמאות כל הזמן, ויצטרכו ללמוד להסתדר גם עם דרישות המערכת, עם בוס לא נחמד במיוחד או עם מפקד קשוח (דרך אגב, היא הסכימה עם זה).
אולם גם ספר איוב מחזיר את הקורא אל קרקע המציאות, אל תפיסת השכר והעונש. איוב מקבל בחזרה את כל משפחתו ועושר רב אף יותר. כותב הסיפור (ולטעמי אין מדובר בסיפור אמיתי אלא במשל) יודע שרוב קוראיו (כיום רוב האנושות) מונעים על ידי תפיסת השכר והעונש ולכן מתאים את הסיפור לתפיסתם.
גם בסיפור האישי שלי, הילד עדיין זקוק למחמאות ולפרגון. טבעי. אני מניח שגם אז יהיו לו מעט נפילות פה ושם. בוודאי גם הפחתת המחמאות תוליד יותר הפרעות, אך לטעמי זהו מצב שנצטרך להתמודד איתו, בין אם עכשיו ובין אם בעתיד (טווח של שנתיים – שלוש). בקיצור, אני כל הזמן בחיפוש דרכי מול התלמיד הספציפי הזה, ומול רבים אחרים.
אם נסתכל על המקומות שבהם (בדרך כלל) רווחת תפיסת השכר והעונש, נראה כי בתנ"ך היא ניתנה לעם של עבדים ומבטאת הסתכלות מאוד אגואיסטית על המציאות. מה שמאפיין עבדים מעל לכל הוא תודעת עבדות שמשמעותה חוסר יכול לתפוס את המציאות בצורה מאוזנת. פעמים רבות גם ילדים הם כאלו, ובשל עובדה זו אנו מניחים שהם זקוקים למערכת החינוך.
נראה לי שתפקידנו הוא לדעת לאזן בין השימוש בתפיסת השכר והעונש ככלי, לבין העלייה מעליה והיכולת לתפקד היטב גם כשהסביבה לא תמיד מפרגנת, גם כשהתנאים אינם נוחים כל כך. היכולת לבחור בטוב ולשפר עצמך בכל מצב נתון, ובעיקר בנסיבות קשות – היא היא מהות המצוינות (לעומת ההצטיינות, השוואה שכבר חפרתי על אודותיה בעבר).
כולנו אוהבים לקבל מחמאות, אולם בסופו של דבר הכל שאלה של איזון. אדם שסביבתו פועלת נגדו כל הזמן (סביבה לא מחמיאה) – לרוב סופו לאבד כיוון (למעט יחידי סגולה, כך לדעתי). אדם שחי בסביבה נוחה כל הזמן – יאבד כיוון עם המשבר הראשון. לדעתי, חשוב לפתח אצל התלמידים, בני האדם שאיתנו, את היכולת לצמוח מהצלחה ומכישלון ולשמור על טוב לבם חרף שמחות ותלאות החיים.
שבת שלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה