האם הדרך אל האושר מתחילה בפסח? (או: חג פסח כשר ושמח!)

ביום הכיפורים (ולא רק, אבל זה מסתדר עם התזה – תכף תבינו) הבטחתי לעצמי שאהיה קצת יותר סבלני, ושאתחיל לשחות על בסיס יומי, ושאקדיש יותר זמן לעצמי ולקרובים לי, ושאתקן את המתלה של הוילון באמבטיה, ועוד הרבה דברים כאלו ואחרים – שהבטחתי לעצמי שאעשה, ובסוף... צניחה על הספה, ארוחת ערב, קצת מבחנים, הכנת היום של מחר ו...

שיט! 06:30?!?! צריך להתארגן לעוד יום.

לא אחת קורה לי, ואני מניח שלכולנו, שאנחנו מבטיחים לעצמנו דברים – שכבר ברגע ההבטחה אנחנו יודעים שלא נקיים, או כבר מתייאשים, ואם כבר הצלחנו לעמוד בזה – זה מחזיק זמן קצר, כי לא באמת כיוונו את עצמנו להפוך את ההבטחה להרגל, לשגרה. במילים אחרות, אנחנו לא באמת לוקחים על עצמנו את האחריות לשינוי מהותי, אלא מניחים שניתן להוסיף את הכל מבלי לשנות דבר – לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

אוקיי... אז...איך כל זה קשור לפסח?

אפשר להסתכל על המשמעות של פסח לאו דווקא כחג מנותק, אלא בהקשר שלו למעגל חגי השנה – כאשר כל חג מסמל נקודה בתהליך התפתחותו של האדם באשר הוא. אני מניח שאני לא ממציא את הדברים והם וודאי נכתבו איפשהו מתישהו, אבל אנסה להציג אותם בשפה פשוטה יותר. אם יש מקור שמדבר על כך אשמח אם תפנו אותי.

בקיצור, נתחיל עם פסח. בפסח אנחנו דשים ומספרים כל כך הרבה על היציאה מעבדות לחירות, אך העיקר שכתוב בהגדה הוא ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". ובעצם, למה יצא? צריך לומר "יוצא", הרי לכל אחד יש את המצרים הפרטית שלו, את הצרה הפרטית שלו שגורמת לו לחפש פתרונות והסברים, וכן כתוב "מן המצר קראתי י-ה" (תהלים, קי"ח, ה).

תהליך שינוי של אדם אינו מתחיל ונגמר בבקשת הסליחה ביום הכיפורים, אלא הרבה לפני כן – בבירור עמוק עם עצמו מהו "הטבע" שלו שאליו הוא משועבד, שממנו הוא צריך לצאת לחופשי, למצוא את חירותו. זה חתיכת תהליך שבו כל אדם צריך לחשוף את עצמו, לנקות ולהסיר הרבה דברים שאינם רלוונטיים לעניין ומסיחים את הדעת (כמו החמץ שאנחנו מתנקים ממנו). פסח, אפוא, הוא השלב הראשון, אולי החשוב ביותר – שלב זיהוי הבעיה.

השלב הראשון - פסח: זיהוי המצרים שממנה צריך לצאת

אך לאחר שזיהינו את הבעיה, כיצד נלמד מה לעשות איתה? איך אמורים לפתור אותה? היכן יושב הידע כיצד יש לטפל באותו "טבע" שלעתים אנו טובעים בו? כאן נכנס לתמונה חג מתן תורה, או במילים אחרות - שב ולמד את הבעיה שלך. חפש במקורות דברים הקשורים לבעיה הזו, הקדש את הלילה כולו ללימוד ולליבון הסוגייה הזו שנקראת "הטבע" שלך, והכן את עצמך לקראת השלב הבא. חג שבועות, בהקשר זה, הוא בעצם חג סקירת הספרות וחקירת הבעיה לעומקה. ביהדות, מן הסתם, הספרות המחקרית היא התורה (וציניות הצידה לרגע, במתוטא).

השלב השני - שבועות: שלב בדיקת הבעיה בספרות התורנית בחברותא

כעת, השלב הבא הוא שלב היישום בשטח – יום הכיפורים. כעת, לאחר קיום אמיתי של שני השלבים הראשונים, ולאחר תקופת הכנה של סליחות וימים נוראים, אפשר אולי לקוות לפתרון יותר מושכל, כזה שהוא לא אינסטנט, כזה שלא מסתפק בהתנצלות על דברים שיחזרו על עצמם. מבחינה זו, דווקא יום הכיפורים לא אמור להיות יום של פרישות, יום של ניסיון להתחבר לעולמות עליונים באשר הם. אולי, "המתחבר" לעולמות עליונים ביום כיפור בלבד מחמיץ את העיקר. עיקרו של יום הכיפורים הוא המעשה המושכל, התיקון ברמת הפרקטיקה בין אדם לחברו ולמקום לאחר תהליך עמוק של בחינה עצמית, תהליך שהחל שפסח, המשיך בשבועות – ומגיע לשיאו בשעת הנעילה.

השלב השלישי - יום הכיפורים: שלב התיקון בשטח

והשלב האחרון, לאחר שפתרנו את העניין – בהנחה שאכן הצלחנו להגיע אל השורש ולשנות משהו בעצמנו – לצאת מהמצרים הקטנה שלנו, כעת הגענו אל חג סוכות.
הסוכה עצמה מסמלת את הנוכחות הארעית של האדם בעולם, את העובדה שהכל חולף. למרות הקושי האדיר שבסופיות שלנו, הרעיון הוא שהסוכה צריכה להיות מקושטת ומלאה בשמחה. אולי החיבור לשלושת השלבים הקודמים אומר שאדם אשר מצליח לעשות שינוי אמיתי בטבעו, יזכה למנוחה ולנחלה כבר בעולם הזה (לגבי עולם הבא, לא יודע אם קיים או לא) – העולם שאותו מסמלת הסוכה.

שלב רביעי - סוכות: אם התהליך נעשה נכון, האושר מובטח כבר כעת

ומכאן חשיבותו הרבה של פסח – הוא השלב הראשון ואולי החשוב ביותר מבין ארבעה. תיקון אמיתי לא יכול להתבצע רק ביום הכיפורים. אלו המותחים ביקורת על ההתחסדות ביום הזה צודקים לגמרי. אבל כאן אנו רואים משהו אחר: תהליך הבחינה והשינוי הפנימי מתפרש על גבי מרבית השנה, והוא עמוק ונוקב הרבה יותר. ראשיתו בבירור אישי רציני, נטול אגו, נטול חמץ. באופן די משעשע, נראה כי האדם נדרש למצוא את המצה שבתוכו, את "האני" הפשוט ביותר שלו, ומשם לצמוח. 

סתם תמונה מגניבה של נוף אביבי כדי לתת וייב טוב לפוסט

אני מאחל לכולנו חג פסח כשר ושמח, חג שבו – אחרי הוצאת החמץ מהעבר והורדת המטענים – נדע לזקק ולזהות את הטוב והאור שבנו ולהעצימו – לצד המצר שלנו, המצרים שלנו, שממנה נצא למסע של בחינה ושינוי, שיהיה עבורנו תהליך משמעותי – כזה שבסופו נוכל להסתכל לאחור ולהיות שמחים בדרך שעשינו, וכך גם מאושרים בחלקנו, בגלגול הזה, איש איש בסוכתו, תחת גפנו ותאנתו.

חג שמח. 

החינוך כהארת שוליים

כן. בדיוק. תשאיר שתי שורות בסוף, אני חייב להמשיך הלאה. תשלים מרועי אחר כך. יש לנו מבחן בעוד שבוע, ואנחנו חייבים לסיים את הנושא הזה.

"אבל המורה, מה זאת אומרת שבן גוריון השתמש בתמונות של עקורים כדי להקים מדינה? זה לא בסדר..." (תלמידה א')

"מה לא בסדר? יש לך הזדמנות להקים מדינה וצריך לנצל אותה וצריך שיאהבו אותנו באו"ם בשביל ההצבעה" (תלמיד ב').

נו, למה דווקא עכשיו אתם גוררים אותי למקומות המעניינים האלה? יש מבחן!

תומר, ברוך הבא לתיכון. כן, בשנה האחרונה עברתי ללמד בתיכון, וכך יצא שאני מגיש לבגרויות באזרחות ובהיסטוריה. פתאום, אחרי שנתיים שבהן קיבלתי קווים מנחים ללמידה בחטיבת הביניים לצד הרבה חופש פדגוגי, יש לי תוכנית כמעט לכל שיעור ולכל דקה בכיתה. יש X זמן ו-Y נושאים, ואני בכלל גרוע במתמטיקה.

ואני נכנס לכיתה ומתחיל ללמד, עם הכתבה ועם סרטונים ועם מצגות ומידי פעם עם כלים שיוכלו לעזור להטמיע את החומר וללמד קצת אחרת... ועדיין, אין זמן, אנחנו תמיד מאחור. וככה כולנו, כל הצוות, עובדים ביחד כדי להספיק. וצריך גם לתרגל... ובכל זאת, אתה לא מוכן לוותר על הכיף שבהוראה, על הרגעים שבשבילם הגעת לכאן מלכתחילה.

איפה זה מגיע?

כשמדברים באזרחות על אפלייה בעיר אחרת כלפי עולי אתיופיה, והתלמידים מספרים שגם אצלם בבית הספר ליד הבית זה קורה, ומספרים איך הפגינו להם מול בית הספר ושהם זוכרים את בתור ילדים; כשמדברים על מאבק צמוד ומאבק רצוף – ותלמיד אומר שהוא שמע פעם שגם אם הורגים למטרות הגנה עצמית זה חטא, לא משנה את מי... לך תסביר לו שאיזה יהודי אחד חשב ככה פעם והקים זרם דתי חדש, שהיום אסור ליהודים של היום לדבר עליו; כשתלמידים מתחילים לשאול את עצמם איך רבנים התמודדו בשואה; ובדילמה בין עולם ההורים שפחדו מהמרד בגטו, לבין עולם תנועות הנוער שבחרו כדרכו של עולם בדרך המרד, ומרדו בהורים ובנאצים ביחד – וכיצד פתאום אתה מגלה בכיתה שלך מי נוטה לתמוך בעמדת ההורים כי הוא מתפקד כמו הורה בבית, לעומת אלו שנוטים לבחור יותר בדרך האלימות ובעצם מבטאים את השנים האלו בחייהם.

ואז אני שואל את עצמי, היכן באמת מתקיימת הלמידה המשמעותית שכולם מדברים עליה? האם במרכז או שמא בשולי הדברים? האם בכלל השוליים הם המרכז?

ואני חושב על יוסי, המחנך כלי, המורה הדתי חובש הכיפה שבשיעורי מחשבת ישראל סיפר לי על העובדה שישו (אז למדתי שקראו לו ישוע) היה בכלל רב יהודי שהופיע בגמרא ובדרך ניפץ לי את החשש היהודי מ"האיש ההוא"; ועל מורה אחרת לתנ"ך, כיתה ח', שבמהלך שיעור על הדרמה בבית המלוכה של דוד, עצרה באמצע הכיתה, בדיוק לידי – בוהה בפרצוף חושב על הקיר ואומרת לעצמה ולכיתה: "תכל'ס, דוד היה מלך מניאק", ובבת אחת, לאחר התדהמה שלי, שינתה לי את דרך ההסתכלות על הדמות שתמיד אמרו לי שהיא סמל היהדות, ובאותו הרגע למדתי שכולם בני אדם.

והיום מדברים על דרכי הערכה אחרות, על מטרות אחרות של ההוראה, ואני תוהה אם זה באמת יוביל ללמידה משמעותית. הרי בהינתן מטרות נגזרות משימות שיש למלא, ומכאן גם דברים שאינם רלוונטיים לתהליך והארות שוליים ש"מפריעות" אך מתבלות את תהליך הלמידה...

אז נכון שמצד אחד אי אפשר ללמוד בלי להשלים תהליך, ואי אפשר את הכל בבת אחת, אבל חשבו רגע – כמה דברים אנו מחמיצים לעתים בדרך.

ובכלל – אולי כל מהות החינוך היא השוליים, שהם בעצם המרכז: האופן שבו אנו מתייחסים לאמירות אגב של תלמידים, איזה מודלינג של מבוגרים אנחנו עבור אותם תלמידים מעבר לכמות המילים שאנו כותבים על לוח או במצגת או במחברת, האם אנו נוקטים כבוד כלפי התלמידים באותה רמה שאנו דורשים מהם, ובאילו נקודות אנחנו יורדים לרמה שלהם ומתנהגים בדיוק כמותם.

אולי זה כל מה שמעבר למילים שנכתבות על הלוח. אולי חינוך מוצלח הוא בדיוק חינוך מאיר שוליים: כזה שמצליח להוציא את התלמיד מעצמו, שמאיר עבורו את הפינות הבעייתיות בחייו וגורם לו לראות דברים אחרים מעבר לו עצמו. אולי תלמיד שפתאום רואה שמורהו לא נוהג על פי אמות המידה שהוא מטיף אליהם, או להפך – שמבין את ערכו של המורה בחייו, ומורה שמבין את מהותו של התלמיד כאדם – האין "השוליים" האלו הם המרכז?

אולי, החינוך הוא הניצוץ שמתרחש בשולי העבודה המערכתית, הרגע שבו משהו מבזיק כאשר אתה מנסה לעבוד על משהו אחר, הרגע שבו אתה בורח ממטרותיה השגרתיות של השגרה היומיומית לכמה רגעים של הסתכלות אחרת על המציאות...

בעצם...

כמו הפוסט הזה.  

שבת שלום.