פרטים עלי

התמונה שלי
מחנך ומורה לאזרחות ולהיסטוריה מטעם תוכנית "חותם", מלמד בתיכון אורט רמת יוסף, בת ים.

יום ראשון, 29 בדצמבר 2013

למידה בשיטת התיוג (או: איך לעודד טיפה חשיבה יצירתית בלמידה "סטנדרטית"?)


קלסרים, ערימות של קלסרים, מדפים סדורים ומסודרים של ניירת: לכל מסמך מקום משלו, לכל קלסר כמה חוצצים, לכל תופעה, מסמך, דבר, חפץ, מקום שהוא שייך לו.

כך הדור המבוגר יותר רגיל לחשוב ולסדר את כל חייו בתיקיות. לא אחת הדור נתקל פתאום בצורך להכריע באיזו תיקייה להניח מסמך מסוים? האם חוזה שכירות ייכנס תחת כותרת חוזים? או אולי ענייני דירה? האם תעודת הוקרה מהעבודה תיכנס ל"ברכות אישיות", או אולי ל"ברכות מהעבודה"?

שיטת החשיבה הזו, של הסדר המאורגן, שבה כל פריט מידע משויך לתתי תיקיות ונוגע לנושא ספציפי ולא אחר בלתו מאפיינת מאוד גם את האופן שבו בנויים בתי ספר רבים בארץ, בעצם אולי רובם. המערכת מחליטה לקטלג נושא אחד תחת קטגוריית "ספרות", ואחר תחת קטגוריית "אזרחות" וכן הלאה. העניין הוא שבעידן Google  ו-Facebook הדברים שונים לחלוטין.

העידן שבו התלמידים של היום חיים מאפשר להם לראות באותה תופעה נושאים רבים ומגוונים, כשם שבתמונה אחת בפייסבוק ניתן לסמן כמה מושאים / דמויות / ישויות רבות. גם ביוטיוב ניתן להזין סרטון חדש ולשייך אותו לכמה קטגוריות, וב-Google Plus כל פריט יכול להיכלל תחת כמה מעגלים.

זוהי שיטת התיוג, והיא שונה מהותית מכמות הקלסרים. יש בה לטעמי משהו הרבה יותר אמיתי: המציאות אינה משעבדת עצמה לקטגוריות שלנו. אנחנו אלו המדביקים למציאות תוויות.

כל אדם רואה את אותה המציאות באמצעות המשקפיים שלו, והיצירתיים במיוחד רואים אותה דרך כמה סוגי משקפיים. היכולות לראות כמה רבדים של אמת או מציאות בתופעה אחת היא העומדת בבסיס שיטת התיוג, השיטה שמנהלת כיום חלק ניכר מהתקשורת באינטרנט. אם נשלב זאת עם שכיום כל מידע באינטרנט משולב עם מידע ממקורות אחרים שניתן לקפץ ביניהם כל הזמן, ניתן להבין שחינוך ולימוד הרואה בכל תופעה כמשויכת לתת קטגוריה ספציפית – חינוך שנוי במחלוקת ולא מספיק מעודכן.

מצד שני, החשש הגדול של מורים הוא שתהליך למידה "מקפץ כזה" לא יאפשר הבנה לעומקם של דברים, ומנציח את תהליך הלימוד כהפרעת קשב אחת גדולה. בעידן שבו על התלמיד לדעת מושגים מסוימים לקראת בחינת בגרות חיצונית, התשובות חייבות להיות ברורות ומקוטלגות היטב. אין מקום לדמיון אישי, ואם כן – הוא די מוגבל. חשיבה יצירתית מגיעה לעתים רחוקות יותר ללמידה מסוג כזה.  

אז איך פותרים את העניין הזה? אני מאמין שבעידן של היום, עם כל היכולת להקנות לתלמידים ידע בדרכים מגוונות, אפשר גם לפנות את הכיתה לפעילויות או שיחות מגוונות יותר. כמובן שייעשה טוב אם כמות הבגרויות תפחת ותיתן קצת אוויר לנשימה, אך אפשר גם תוך כדי. פשוט צריך קצת תעוזה. ישנן דרכי לימוד שונות שיכולות לאפשר להסתכל על אותה המציאות בדרכים שונות, קרי בתיוגים שונים, דרך תחומי לימוד שונים. אפשר לעודד תלמידים לפתור בעיות בדרכים שונות או לנתח את אותו הטקסט מזוויות שונות; אפשר לבצע "תרגילי תיוג" לסיפורים מסוימים במסגרת הלמידה והאפשרויות הן רבות.

המפתח כמובן טמון ביכולת של המורה לשלוט בתחומי ידע שונים, ולעתים גם להודות שאינו שולט בכל ולאפשר לתלמידים שלו ללמד אותו קצת, ואולי הרבה. אני מאמין שמורים רבים הם בעצם אנשי אשכולות שבגלל השיטה נאלצים לשים בצד את פיתוח הדמיון והיצירתיות ולהתמקד במה שמצופה מהם – להעביר תלמידים את הבגרות. מי ייתן והמציאות הזו תשתנה. לשמחתי, יש בתי ספר שמלמדים בשיטת אשכולות ומחברים תחומי לימוד שונים, ראייה לכך שהדבר אכן אפשרי. אז למה לא?

ואם אתם רוצים תרגיל נהדר לפיתוח דמיון וחשיבה יצירתית, אין כמו תרגיל החפצים של התוכנית "של מי השורה הזאת בכלל". קבלו את הקטע הבא. צפייה נעימה ולמידה יצירתית ומעשירה.




יום ראשון, 15 בדצמבר 2013

דיון עולמי ממקומי: סיכום חוויית התנסות ראשונה ב-Google Connected Classrooms


היי לכם,


בחודש האחרון השיקה Google שני מוצרים מעניינים מאוד, האחד Google Connected Classrooms רשת שיח עולמית בין כיתות, והשני Google Helpouts רשת ייעוץ והכוונה לכל אחד כמעט בכל נושא (משיעור ניסיון בגיטרה ועד צביעת גדרות עשה זאת בעצמך, לא ממש מוכוונת בתי ספר).

נרשמתי לסשן התנסות במוצר הראשון, והצטרפתי לדיון עולמי בין בני נוער בנושא Gun Violence. את הדיון הנחה מנחה חביב מטעם ארגון שנקרא GNG Global Nomads Group אשר שוחח מ"האולפן" באמצעות Google Hangout עם בני נוער מכמה מקומות: שני בתי ספר בארה"ב, מרכז למנהיגות נוער בסומליה, ומרכז מנהיגות נוער נוסף בפקיסטן.

.מנחה הדיון: הנחה את הדיון בצורה מסודרת. ניהול דיון מרובה משתתפים ללא מנחה נדון לכישלון.

לצערי, הסתבר לי שההצטרפות לשיח מבחינתי אינה כחלק מהדיון, אלא כצופה מן הצד שיכול לכתוב שאלות שהמנחה מקריא בהמשך השיחה. רוצה לומר, המשתתפים במפגש הוידאו ידועים מראש, והצופים מהצד מעלים שאלות. לשמחתי, את השאלה שלי הקריאו.

קצת על הקטע הטכני: בסך הכל המוצר Google Hangout עבד לא רע מבחינת הסאונד והתמונה (למעט כמה רגעים), אך ניכר היה חוסר הכנה מצד המארגנים לבעיות הקשורות לאיכות הסאונד כמו שימוש במיקרופון והנחיות למשתתפים כיצד לשוחח (להתקרב למצלמה ולמיקרופון כדי שהמשתתפים האחרים יוכלו לשמוע אותם). חלקים גדולים מהשיחה היה הד חזק מאוד שהשפיע על איכות הסאונד. הבעייה הייתה ברורה יותר כאשר דיברו המשתתפים מהמדינות האחרות שהאנגלית לא שגורה בפיהם. שיהיה.

מבחינה פדגוגית, ניתן מקום לשאלות מהקהל, ובמקרה זה הוקראו 2 וחצי שאלות. סוגיית מעורבות הצופים מן הצד מצריכה חשיבה נוספת: האם ניתן לאפשר לצופים לשאול שאלות מראש וכך לכוון את השיחה לפיה הנקודות שהועלו, או לשאול שאלות אונליין? מסתבר שלגבי האופציה האחרונה – הרעיון עובד חלקית.  
דבר נוסף, היה קושי לעקוב אחרי הדיון כולו, והיה מקום לשלב בשיחה חומרים ויזואליים נוספים – סרטון פתיחה, תמונות וכו'. השיח כשלעצמו היה מתיש לפרקים, לפחות מבחינת החווייה שלי.

וכעת לשלב הדיון: היה מרתק להקשיב לחוויות של בני נוער שחווים שימוש בנשק חם כחלק משגרת חייהם. בני הנוער מסומליה סיפרו על המצב הביטחון האישי הרעוע ברחובות מוגדישו, ובפקיסטן מסתבר שקלצ'ניקוב ברחובות הוא משהו מאוד שכיח. בארה"ב אביו של אחד מהנערים שהשתתפו בסשן נורה, ומורה בבית הספר של אחת התלמידות נהרגה מירי. 

דובר על הקשר בין עוני לבין שימוש בנשק בעיקר בסומליה ובפקיסטן, על תחושת הכוח והיכולת לשלוט בגורלך שהנשק מאפשר למשתמש בו. נשאלה השאלה כיצד ייתכן שבארה"ב המפותחת כל כך, החזקת נשק הפכה דבר שבשגרה. נער אמריקני אמר שהסיבה היא החוקה האמריקנית המאפשרת, והעובדה שהחזקת כלי נשק היא חלק מהתרבות הפנאי – קשורה לציד למשל. לדבריו, כלי נשק לא הורגים בני אדם – בני אדם הורגים בני אדם. חשבתי לעצמי: מסתבר שהלובי של חברות הנשק בארה"ב עושה אחלה עבודת יחסי ציבור.

בני נוער מסומליה אף קראו לארה"ב להפסיק את הפצת הנשק בעולם. בתגובה התגונן אחד הנערים האמריקנים: זה לא רק אנחנו, אלו גם רוסיה וישראל. 

בני נוער מסומליה: קלצ'ניקוב הוא דבר שגרתי ברחובות מוגדישו

כמובן שאני קצת חסר סבלנות מטבעי, ואחרי 35 דקות של שיח על החוויה ואז ניסיון לניתוח מלומד של הסיבות, הוקראה שאלתי: מה לפי דעתם יכולים הנערים והנערות האלו לעשות כדי להפחית את השימוש בנשק בקהילתם. התשובות לא דנו כל כך באחריות האישית, אלא יותר בדברים כמו: "אנחנו צריכים לקרוא על זה", או "זה משהו שמקבלי ההחלטות צריכים לתת עליו את הדעת", "צריך שינוי מדיניות". מן הסתם פחות התחברתי לזה, בעיקר כשמדובר בבני נוער מתוכניות מנהיגות שונות.


לסיכום החוויה, אפשר לומר שמדובר בפלטפורמה מעניינת, ואם כל המפגשים מתנהלים באותה צורה, אפשר לנחש שאיכות התקשורת בין הצדדים בסך הכל טובה, ואפשר לשמוע את הצדדים השונים, אם כי עדיין יש מה לשפר מבחינת איכות הסאונד ושימוש במיקרופון.
מבחינה פדגוגית השאלות והתגובות היו מעניינות והדיון שם לימד אותי כמה דברים חדשים. עם זאת יש מקום להוסיף "עזרים מקדמי דיון" בדמות תמונות, סרטונים וכו' – שעה מול וידאו-קונפרנס ללא "שוברי שגרה" ועם משתתפים שבעיות הסאונד והמבטא מקשים על הבנת דבריהם – לא תמיד להיט.
מבחינת הדיון – בהחלט מעניין ומחכים. הקשבה לבני נוער שחיים בצל שימוש בנשק חם ברחובות העיר היא דבר מרתק.

אתן/ם מוזמנותים להצטרף גם אתם לאחד הסשנים האלו, לשריין לעצמכם מקום ולהתנסות. 

ליווי והדרכה – עליי.



יום שבת, 7 בדצמבר 2013

ישן מפני חדש תוציא - קצת על סמנטיקה בתחום הטכנולוגיה בחינוך

אני מורה מתוקשב.
נשבע לכם. יש לי פייסבוק. אני לא מנותק, אני מחובר. יש לי גלאקסי חדש עם כל האפליקציות החדשות ואני יכול לבחור מה בראש שלי. אני מתכתב עם תלמידים בוואטסאפ ואני עובד עם מצגות בשיעורים. אין, חבל לכם על הזמן. אני מורה מתוקשב.

אני בית ספר מתוקשב.
באמת, נשבע לכם. אני בית ספר מתוקשב: יש לי מקרנים בכיתות, ולוחות חכמים, ומידי פעם המורים שלי מראים סרטים לתלמידים, ויש לי מחשבים בכיתות, וגם אינטרנט בחדר המורים. אני מתוקשב, ממש כאן ועכשיו.

אני משרד החינוך
אני מתוקשב, אני עושה למידה מרחוק. אני מתאים את עצמי למאה ה-21. אני חדשני, נכשני, עדכני ולא יותר מידי פולשני (תלוי מי מדבר, אתם או אני).


בקיצור חברות וחברים – סמנטיקה, מילים. עם כל מונח חדש בתחום של שילוב טכנולוגיות בחינוך נראה כאילו הדובר לא מבין שעצם השימוש במונחים חושף תפיסה מהותית – לא עדכנית – לגבי מקום הטכנולוגיה בחיי התלמידים. סמנטיקה אינה משחק שיווקי. בחירת מילים מעידה על תוכן, על צורת חשיבה, על מהות. במילים אחרות, ייתכן כי מי שבוחר להשתמש במילים כמו "תקשוב" או "למידה מרחוק" כדי לתאר את המציאות העכשווית הוא קצת, אולי, איך נאמר, לא מתקדם כפי שהוא חושב. האינפלציה שאני חש בה כתוצאה משימוש יתר במונחים האלה גרם לי לתהות קצת על קנקנם, להרהר ולערער, והרי מחשבותיי לפניכן/ם. 


"תקשוב" הוא מונח שמתייחס לתקשורת נתונים בין מכשירים אלקטרוניים, והחיבור המוגזם בינו לבין דמות המורה (בדמות המונח "מורה מתוקשב") או בית הספר מבטא לדעתי מין לחץ שקיים במערכת כדי להוכיח רלוונטיות – לעצמך ולתלמידים. אדם אינו מחשב, ולא צריך לשאוף להיות. הוא מושפע מהטכנולוגיה ללא ספק, אך האם הפך מתוכנת? (אולי כן, אולי לא – תלוי באדם כנראה).
"מתוקשב" הפכה להיות מילה שיווקית, למרות שמי שבאמת "מתוקשב" תפיסתית לא יגיד על עצמו שהוא "מתוקשב". הוא פשוט חי את התקופה.
שנית, לא אחת התחושה שהמילה "מתוקשב" מטרתה בעצם לטשטש את העובדה שלא אירע כמעט כל שינוי בתהליכי הלמידה בכיתות. ה"תקשוב" הוא שכבת על, כאשר המהות היא השיטה הרגילה, והמילה "תקשוב" שנועדה להראות שאנחנו שוחים עם הזרם, לא מנותקים.  
למען הגילוי הנאות אגיד כי כמורה שפוגש את התיכון לראשונה גם אני מרגיש שאני מלמד לעתים בשיטות ישנות (הכתבות, ניסיון להספיק חומר), אבל בהחלט השאיפה היא לאפשר יותר תהליכי למידה בצורה שהם מתקיימים בחטיבת הביניים, למיטב נסיוני.

וכעת ל"למידה מרחוק". איזה מונח מעצבן הוא, ואיך השימוש הרווח בו פשוט מפספס את העיקר בסוג הלמידה שהוא מנסה לתאר.
קודם כל, נשאלת השאלה אם יכולה להתקיים למידה "מרחוק" – ללא קירבה מסוימת בין הלומד לבין הגורם המלמד אותו (אדם או מכונה). חשבו כמה שעות משקיעים מפתחי משחקים, תוכנות ואתרי למידה בעיצוב חוויית משתמש והתאמת הלמידה לצרכי הלומד, הכי קרוב ליחס אישי שאפשר?

זוהי לא "למידה מרחוק". זוהי למידה מותאמת אישית. "למידה מרחוק" חושפת את הפער התפיסתי של המשתמש: הוא חושב במונחים גאוגרפיים, כאשר האינטרנט משבש את מימד המקום.

בנוסף לכך, כל כוחו של האינטרנט, של הרשתות החברתיות, הוא לא הדגש על האפשרות ללמוד מרחוק, אלא הפיכת הרחוק לקרוב, הבלתי נגיש - לנגיש. זהו האינטרנט, זוהי הגלובליזציה. פייסבוק עשתה הון כי הבינה את זה, והקהילות המדומיינות של אנדרסון עברו מרמת המדינה לרמת הרשת. הקרבה, גם אם המדומיינת, היא היא העומדת במוקד חוויית הלמידה. אז לחזור ולשים את הדגש על "הרחוק"? כאילו חזרנו לימי פרסום פרוטוקול האינטרנט הראשון.

ודבר אחרון: המושג "למידה מרחוק" בעצם רומז לתלמידים במערכת – והתלמידים לא טיפשים – שהצורך בבתי ספר במתכונתם הנוכחית הולך ופוחת, משום שתכליתם היא הקניית ידע, ואת זה אפשר להשיג גם בלי הפורמט התעשייתי של המערכת הנוכחית. המונח הזה מתעלם בעצם מהעובדה שלמידה אינה רק הקניית ידע, אלא תהליך עמוק יותר של בדיקה ועיצוב, הפיכת סימני קריאה לסימני שאלה, גילוי וחיפוש עצמי.
המושג הזה מזמין אותנו, שוב, לחשוב מה מטרת בתי הספר שאליהם הולכים התלמידים שלנו, בעיקר בעידן שבה היכולת להשיג למידה מותאמת אישית (ולא – לא "למידה מרחוק") גדולה הרבה יותר מבעבר.


כך או כך, השימוש במילים הנכונות כדי להגדיר את המציאות באופן נכון, יכול להיות תחילתו של תהליך התקדמות אמיתי בתחום שילוב הטכנולוגיה בחינוך, או ליתר דיוק – לקיים חינוך המתאים לסביבתו ולתקופתו. 


יום שלישי, 26 בנובמבר 2013

תודה לך מישל.


ו....סל!

כמה כמה? 8-2 לנו, כן כן, 8-2, עידן שלשה אחת, וטל עוד צעד וחצי ולירון עוד שלשה, וצביקה קלע לכם.
יאללה זריז, כבר היה צלצול. מה עם מישל? עברה כבר? לא לא
הנה היא, שנייה בואו נסגור את זה: מישל! עוד שנייה מסיימים, 5 דקות ואנחנו בכיתה. בסדר?

ככה, כמעט כל הפסקה התנהלה לה בנעימים. חבריי ואני בשכבת יב' היינו מעבירים את ההפסקות במשחקי כדורסל (וגם חלק מהשיעורים). ואז היה מגיע הצלצול, והיינו צריכים להיכנס לכיתה... אבל עוד שנייה אחת. אתם יודעים, נערים מתבגרים, עוד שנייה גיוס, חריש מסיבי על מוספי הספורט של אותו היום.

מישל בוסטין הייתה המורה שלי לאנגלית מכיתה י'. מורים טובים לא מעטים היו לי (יוסי זיו מחנך הכיתה שלי ורכז מגמת "מחשבת ישראל" במינוח של היום, תושב"ע במינוח של פעם, ורחלי המורה לערבית, היום מנהלת התיכון בו למדתי), לצד מורים שלא השאירו חותם מסוים. את המורים הטובים למדתי להעריך ברבות השנים, בעיקר כשהפכתי להיות מורה. עם מישל זה סיפור אחר, איתה הבנתי את זה כבר אז. אמנם לא מדובר פה על סיפור של קשר מתמשך לאורך השנים, אלא על זכרונות מבית הספר של רגעי למידה ואמונה עצמית שעזרו לי להבין כבר אז, שיכולה להיות למידה אחרת שיכול להיות חינוך אחר.

מישל, מורה עם מבטא בריטי כבד ולב בגודל של כל יבשת אירופה, הייתה מלמדת קצת אחרת, עם חיוך על הפנים, וקצת יותר מקום לדיבורים ולצחקוקים בשיעור. אני זוכר שהיינו מקשיבים למישל, כי היא פשוט הייתה מעניינת, ומתייחסת אישית לכל אחד. אני יודע ש-Ambidextrous הוא המונח שמייצג אדם בעל דומיננטיות מתחלפת, למשל מצב של כתיבה בשתי הידיים, כי מישל הלכה לחפש עבורי את המונח המדויק משום שעד גיל 9 הייתי כזה, וזה עניין אותה ובעיקר היה אכפת לה.

אני יודע שלתושבי מחוז לידס באנגליה יש מבטא קשה כל כך להבנה וכשאתה עולה לאוטובוס קומתיים ואומרים לך: "Oopstirs Oonly Loof", מתכוונים בעצם ל: "Upstairs only, love" – כי מישל לימדה אותי. אצלי נפל האסימון שהתרגום הנכון ביותר של  "every drops counts" הוא "חבל על כל טיפה" ולא "כל טיפה חשובה" כי מישל תיקנה אותי, ועל הדרך קיבלתי שיעור ברב תרבותיות ותפיסות עולם. וזה רק על קצה המזלג...

ולא ממש היה אכפת לה אם נאחר ב-5 דקות כדי שנסיים את משחק הכדורסל – ובאמת תוך 5 דקות היינו בכיתה. וכשהיא הייתה כועסת, היה ברור מהבעת הפנים שלה שהיא פגועה כי אכפת לה, ואנחנו מקשים עליה. היה מקום לצחוק אצלה בשיעור, לחברות, לסיפורים על העולם, לגלות בגרות אמיתית שלא נמדדת במבחן פסיבי. היינו מצביעים ברגליים, ומגיעים לשיעור.

11 שנים אחר כך, בהכשרת המורים של חותם רגע לפני הכניסה לכיתה, ביקשו מאיתנו לספר על רגע מיוחד אחד מבית הספר. זה היה לי די קל.

בחינת המתכונת שלנו באנגלית הייתה לא פשוטה, והציון הסופי שלי היה 79. בשקלול עם שאר הציונים שלי סמוך לאותה תקופה, הממוצע אף היה נמוך יותר. הגיע מועד מסירת ציוני המגן. הכיתה רועשת, ותוך כדי מישל מזמינה אחד אחד לשולחן המורה להראות לו את הציון. בתוך כל אנרגיית הנעורים בכיתה היא הצביעה לי על הציון, גבוה בעשר נקודות למעלה. 
הסתכלתי, הרמתי גבה ושאלתי אותה אם היא חושבת שזה באמת מגיע, אם זה משקף את היכולת, ובכלל זה גבוה בעשר נקודות מהיכולת שלי במחצית הזו.

היא הסתכלה אליי בחיוך ואמרה: אני פשוט מאמינה בך.

כמה ציניות נשפכת על השימוש ב"קלישאות" של אמונה באדם בחינוך, אבל בינינו, קלישאתי ככל שיהיה – כל אדם היה רוצה לדעת שמאמינים בו. באותה תקופה, על רקע התמודדות מתסכלת ומייאשת עם מתמטיקה, האמונה של מישל בי (כמו בכל תלמידיה) הייתה כמו מים זכים ומרעננים.

לא היינו בקשר מאז, ואולי את פחות זוכרת (בכל זאת, לימדת כמה תלמידים מאז)...

אבל...גם אחרי 13 שנים, תודה לך מישל:

על האכפתיות, על החינוך דרך קשר אישי ולא דרך סמכות כוחנית, על ההכלה של רוח הנעורים בכיתה, על שכעסת כשהיה לך אכפת, על ידע העולם שהענקת, על חידודי הלשון והלצון, על חדוות העשייה, ובעיקר – על האמונה. היום, כשאני נכנס לכיתות ולעתים לא מבינים למה בכיתות שלי קצת יותר רועש (כי הרי למידה שקטה היא למידה טובה... כן, בטח) כי יש דיונים ערים ורציניים, או למה אני צוחק עם התלמידים כשאני אמור לכעוס עליהם, אני נזכר בדרך שלך, ויודע שאפשר – ובעיקר צריך - גם אחרת. ככה מספקים חוויית למידה משמעותית לתלמידים, חווייה מעצבת, כזו שהם יזכרו גם 13 שנים אחר כך, ואולי תדחוף אותם להיות מורים בעתיד.

תודה מישל.


יום רביעי, 25 בספטמבר 2013

מצביעים ברגליים


לאחרונה וודאי כולכם שמתן לב לפרסומים על אודות הפער בין החינוך הציבורי לבין סביבתו, על ההיצע הרב של בעלי ההשכלה לעומת הביקוש בידיים עובדות, על דור ה-Y ששואל עצמו למה, וחש ששמו עליו X אחד גדול; על ביקורת קשה כלפי שיטת הבגרויות, על כוונות רבות של שר החינוך לעתיד טוב יותר, על שאלת העלאת קרנו ושילובו של החינוך המקצועי בחינוך העיוני ועוד כוונות לשינוי החינוך הציבורי במעטה ציניות רבה. 

יש הטוענים שאין מה לעשות, ואחרים אומרים שהשיטה עובדת, שכן התלמידים יוצאים עם תעודת בגרות (שהיום כבר לא אומרת יותר מידי) וזה בעצם תפקידו של בית הספר. אולם יש גם אחרים שפועלים לשנות את השיטה בדרכים שונות, או פשוט להקים אלטרנטיבה. במעשיהם הם מעידים שמבחינתם מערכת החינוך בישראל "בלתי מספיקה" במקרה הטוב, ולא רלוונטית במקרה הפחות טוב. זוהי הצבעה ברגליים. 

האינסטינקט הראשוני והשטחי בעיניי הוא להפנות את הזרקור אל מערכות חינוך כדוגמת המגזר החרדי, וזה מתאים גם לקו הרווח בחלק מאמצעי התקשורת השואף לראות בחינוך החרדי דבר פסול בגלל ענייני נאמנות אידיאולוגיים הכרוכים במימון.
אבל מבחינה חינוכית, אפשר גם לראות זאת כך: בישיבות רואים בלמידה השקעה. האברך הצעיר ישוב לכהן כראש הישיבה ביום מן הימים, ושאר האברכים ימשיכו לכהן בתפקידים חשובים בתוך הקהילה שאותה אמור לשרת החינוך. הלימוד בישיבות אינו כולל רק שינון כפי שנהוג לחשוב, שכן המשנה והתלמוד הם דיון קבוצתי בנושאים שונים. אז מצד אחד בחינוך החרדי אין ידע באנגלית, וגם במדעים - וזה בהחלט בעייתי (כמובן בעיניי). מצד שני, בגיל 18 תלמידי ישיבות לומדים לנתח סוגיות מכל כך הרבה זוויות והופכים למעין "עתודת משפטנים". העולם החרדי הבין שהחינוך הוא דבר קריטי בעיניו, ומראש לא נכנס לעולם החינוך הממלכתי. 

אבל אלו לא רק "החרדים". הסתכלות קצת יותר אמיתית תראה לנו שגם צה"ל החליט זה מכבר שמגיל התיכון הוא פותח מסגרות חינוכיות נפרדות עבורו, כי עבור התפקידים שלו הוא צריך שהאנשים שלו ידריכו את התלמידים הנוכחיים ואין די במורים מקצועיים ככל שיהיו, ואם אפשר על מדים. הצבא אינו מחכה לשלב ההכשרה הצבאית, ומעדיף להתחיל את הדברים כבר מגיל קטן יותר. מקסימום התלמיד יאבד כמה שנים של בגרות, מה כבר יקרה? הצבא מראה לתלמידים שיש ערך ללימודי מקצוע, ושאפשר לפרנס משפחה מכך בכבוד. הוא נותן לבוגריו תחושת גאוות יחידה כשהוא מעניק להם מדים (נשאיר לרגע את הדיון על שילוב הצבא בחינוך המוקדם והשלכותיו בצד) ומייחד אותם מאחרים. באופן אבסורד, הגוף הכי אחיד במדינה, שבו כולם מאבדים במעט את הייחודיות שלהם, יוצר תחושת גאווה בקרב הפרטים ורואה את היחיד. לעומתו, מערכת החינוך הציבורית שעל פניו אמורה לראות את היחיד ולכאורה חופשית יותר, אך בפועל הפכה עצמה לפס ייצור אחיד חסר ייחודיות (וסליחה מראש כלפי בתי הספר שאינם חלק ממגמה זאת). 

בנוסף לכך, לצד מיקור החוץ שנעשה לידע המקצועי שדרוש לצבא ולעולם האזרחי, ניכר כי במידה מסוימת למערכת החינוך אין כבר מונופול גם על עולם התוכן הערכי. כבר כ-20 שנים שקיימות בישראל מכינות קדם צבאיות הפתוחות גם לציבור החילוני. משיחות שיצא לי לנהל עם כמה וכמה בוגרי מכינות, עושה רושם ששם לראשונה הם נחשפים לעולמות תוכן אדירים בנושאי הגות וזהות יהודית, פילוסופיה, שאלות נוקבות והרצאות נדירות שמשאירות אותן ואותם פעורי פה. אותן מכינות מניחות שהתלמידים הצעירים וההמומים הללו יהיו דור העתיד של המנהיגות בישראל. התלמידים מצדם נחשפו לשאלות העומדות בלב הסיפור הישראלי, בצורה אחרת שמכוונת לשנות אותם, ולא כדי שישננו טוב יותר את החומר. המשפט "בבית הספר לא היה זמן לזה, הייתה לנו בגרות על הראש" חוזר על עצמו בווריאציות שונות. ראשי המכינות לא בחרו להרים את רמת החינוך הממלכתי בישראל, אלא לפתוח מסגרת נפרדת לשם כך, וייתכן שהצדק עמם מסיבות שונות. בפועל, לדעתי יש בכך מעין אי אמון מופגן כלפי המערכת הממלכתית.

ואם זה המצב כיום, קל וחומר בעידן הטכנולוגי שבו אנו חיים, לא מן הנמנע שחברות הייטק ומידע גדולות ילכו בעקבות הישיבות, צה"ל והמכינות הקדם צבאיות ויציעו חלופה משלהן לידע ולמיומנויות שמערכת החינוך לא הנחילה לבוגריה (זה קורה ביפן למשל). ראשי החברות הללו יבינו שהחינוך הוא השקעה, ושהמערכת הנוכחית לא מחנכת ליצירתיות מחשבתית, לגמישות ולפתרון בעיות מגוונות. הם יבנו בתי ספר קטנים לתלמידות ולתלמידים שייעודם יהיה להגיע להנהלת החברה, לפתח אותה ולחזק אותה באמצעות יסודות של פיתוח הדמיון והאינטליגנציה הרגשית שלהם. כך הנתח של מערכת החינוך הממלכתית באוכלוסיה יצטמצם עוד יותר. רבים עשויים פשוט להצביע ברגליים וללכת למקום שפשוט יתרום להם יותר. אין מדובר בתסריט וודאי, אך גם לא בתסריט מופרך. ועוד לא דיברנו על זרמי החינוך הדמוקרטי והאנתרופוסופי... 
כך עשוי להחריף הפער המעמדי בישראל, וילדים רבים יזכו אולי לחינוך שמוגדר איכותי במסגרת החינוך הממלכתי, שמגדיר "מוצלח" כתלמיד פסיבי שיודע לענות על שאלות בגרות, שלא התחבט בשאלות הגדולות של החיים, שלא קיבל הדרכה כיצד לפתור בעיות או להתמודד עם כשלונות.  
איזה מן אבסורד הוא מצב שבו הוריהם של חלק מהתלמידים אומרים לעצמם: לו רק הייתה לי ההזדמנות, ובוודאי מעט יותר כסף - הייתי כבר משיג לילד ולילדה שלי חינוך אחר? 

והשאלה הגדולה עוד יותר היא: כיצד החינוך הציבורי הסטנדרטי בישראל רואה את כל המסגרות המרובות הללו המתפתחות לאורך השנים ולא מבין שיש בכך גם מעין הצבעת אי אמון בשיטותיו שלו? האם ייתכן שהוא מתעלם מהן? 

יתרה מכך, יש הנוטים לראות בהישגי התלמידים בחייהם הבוגרים הצלחה ישירה של מערכת החינוך הממלכתית. לעתים זה נכון, לעתים רק באופן חלקי ולעתים ממש לא.
תלמיד או תלמידה שבתיכון לא בלטו במיוחד בשל שיטת הלימוד הקיימת, הגיעו למבחנים פסיכוטכניים שמודדים דברים אחרים, וליחידות צבאיות (אם הם במסלול שירות צבאי) שדרשו מהן הרבה והטילו עליהם אחריות להתמודד עם מערכות מורכבות ועם דילמות מוסריות בעלות זמן החלטה קצר. בקיצור, סמכו עליהם. ואם הצבא לא שידרג את יכולות הלמידה שלהם, הגיעה האקדמיה או מקום העבודה החדש וחשפו את התלמידים הבוגרים והבוגרות לידע עצום שבית הספר לא הנחיל להם ושינה אותם באופן משמעותי. אז עד כמה ניתן לזקוף את הצלחת אותו בוגר או בוגרת לזכות בית הספר שבו למדו?


בקיצור, נצטרך להסתכל על עצמנו במראה, על סביבתנו, ולהבין שהשיטה הנוכחית עשויה לגרום למסגרות אלטרנטיביות ורלוונטיות רבות יותר להיפתח. אם בעיני רבים הלמידה בבית הספר "הרגיל" אינה תורמת למטען הערכי של התלמיד, וגם לא ליכולתו לממש את עצמו, לכלכל את עצמו ולתרום לסביבתו - מהי אם כן מטרת הלמידה? 

לכן נראה לי שכדאי להפנים שהפיכת התלמידות והתלמידים לכוח ערכי, יצירתי, ובעל מודעות עצמית, קהילתית וחברתית באופן שיפחית את הצורך במסגרות אלטרנטיביות – מתחילה אך ורק בנו. אחד המדדים לכך יכול להיות כמות המורים בבית הספר שהם בוגריו - זוהי הצבעה ברגליים על המשמעות של בית הספר בחיי התלמידים והקהילה. 

יצירת תחושת שייכות, תחושת ייחודיות וערך מוסף של בית הספר שתבוא לידי ביטוי בפרקטיקה ערכית, ייחודית, יצירתית ועדכנית יכולה להיות תחילתו (או סופו) של תהליך חיובי שיחזק את האמון החסר בחינוך הציבורי. לצד מתן חופש יצירתי לבתי ספר, ואומץ מצד מורות ומורים לקחת את ההזדמנות הזו בשתי ידיים מבלי לתת לחשש משינוי להכריע את הכף, ייתכן שיהיה לנו קל יותר להנחיל חינוך איכותי ומשמעותי יותר לדור העתיד. 

יום ראשון, 15 בספטמבר 2013

פותרים בעיות ביחד - קריאה למאמץ פדגוגי משותף

ניסיתי לחשוב איך לפתוח את הפוסט, אבל... בואו נלך ישר לתכל'ס.

אני משתף אתכם במאמץ משותף ליצור מעין תוכנית לימוד חדשה לפתרון בעיות.

הרקע לרעיון הוא המחסור שלדעתי קיים במתן אמון בתלמידים ובהזדמנות לפתור בעיות. בשיעורי חינוך אנו (לפחות חלקנו) הופכים את שיטת המעגל הרגשי לחזות הכל. יובהר כי אני לא נגד. מנסיוני הדל המעגל הוא מקום מדהים לחיבור, לפורקן מתחים למקום שבו ניתן לפרגן ולומר את שיש לומר, לבניית זהות אישית וקבוצתית.

אולם לדעתי, מצב שבו כל שיעורי החינוך מוקדשים לדברים האלה הם מצב קצת עקום (ובכלל עצם העובדה שבחלק מבתי הספר קיימת רק שעת חינוך אחת), וכבר שמעתי על לא מעט מורים שתוהים לעצמם – נו, עוד פעם מעגל, לדבר על רגשות... ובעיקר שאלה לעצמך: מה לעזאזל אני עושה שוב בשיעור חינוך? איך אני הופך את זה למשהו פרקטי יותר? 

אז בהשראת תוכנית שנקראת "לעשות שלום בכיתה ד'" שמספרת על מורה בארה"ב שפיתח משחק לפתרון בעיות עולמיות לילדים בבית ספר יסודי וזכה להצלחה מדהימה, התחלתי לחשוב על משהו שחסר לנו, או יותר נכון, לי לפחות, כאן אצלנו: קצת יותר עימות מעשי של התלמידים עם בעיות מחיי היומיום, ומציאת דרכים יצירתיות לפתרון (קישור להרצאה מדהימה שלו ב-TED)

.

אינני מדבר על תוכנית שכל עניינה הוא דיון במונחים תיאורטיים כגון יצירתיות ומנהיגות (שהוא חשוב לכשעצמו) אלא תוכנית שמפגישה את התלמידים עם בעיות מסוגים שונים בקהילה, בחברה ובמדינה ודורשת מהם דרכים לפתרונן. על הדרך אפשר לשוחח עם התלמידותים על המושגים האלו. ההבנה שלהם תהיה עמוקה הרבה יותר מתוך התנסות.

נכון – יש מטלת ביצוע באזרחות – ורק השם, מטלת ביצוע, הוא די מעפן. למה מטלה? אם כבר משימה, או מיזם חברתי. מעבר לכך, למה צריך לחכות לכיתה יב', למקצוע ספציפי שיבצע את העבודה שאנשי חינוך צריכים, לדעתי, להוביל? הרי כולנו יודעים שאת הפאשלות שאנחנו נשאיר אחרינו, הילדים המתבגרים האלו יצטרכו לפתור, וכן הלאה. למה לא לתת להם טעימה מכך כבר עכשיו? וכמה דיונים על מנהיגות, יצירתיות ואמונה שווים לנו שיעורים כאלו?

אז פתחתי מסמך גוגל עם כל מיני בעיות בניסוח ראשוני למדיי שקיימות במדינה שלנו ושאני הצלחתי לחשוב עליהן בשלוף, שיכולות להוות כר נרחב למחקר סמארטפוני במהלך השיעור, לעבודה בקבוצות, לוויכוחים ולפתרונות. אם יוצא מזה משהו ממש רציני – ניתן ליישם בקהילות שבהן אנו פועלות ופועלים. דוגמאות? מחירים של שיעורי נהיגה, עלויות שיעורים פרטיים, מחדל הפסיכומטרי, עלויות הספרים בבתי הספר, סוגיית רכישת טאבלטים בבתי ספר וכו'. אתן מוזמנים להצטרף, להוסיף רעיונות משלכם/ן, להאיר ולהעיר. מן הסתם אחת המטרות המרכזיות היא שהתלמידים יוסיפו בעיות לפתרון מצדם, וכך להעצים אותם ולהפוך את התוכנית לרלוונטית יותר. 

באופן אישי אני רק מתפלל שאצליח לגייס את הכוחות ליישם את זה בזמן הקרוב לאחר שאסיים איכשהו את ההתאקלמות שלי בתיכון. המירוץ אחר בגרויות החורף הופך אותי למורה מכתיב, ופחות למורה שמוביל דיון, שמאפשר עבודה בקבוצות. לעתים אני חש שכל תמצית מהותי היא לוודא שהחומר מסודר להם במחברת. מעצבן ואבסורד. עד שהתלמידים מגיעים לגיל שבאמת אפשר לדבר איתם, שבו הם בוגרים יותר, אנחנו פחות מדברים ויותר נכנסים למירוץ אחר הבגרויות. בכל אופן, אחלו לי שברגע שאהיה סגור על כל החומר בצורה מוחלטת ומספיק בטוח בעצמי, אוכל כבר להתחיל לשחק עם הדברים קצת יותר.

כך או כך, תוכנית עבודה מרובת בעיות לפתרון יצירתי יכולה למלא עשרות שיעורי חינוך במהלך השנה (ואולי תגרום לחלקנו להיכנס בשמחה ועם תחושת משמעות לשיעורים האלו), תציג לתלמידים את האמת – שאנחנו לא יודעים הכל, שיש דברים שהם יצטרכו לפתור, וגם תתן להם את האמון ביכולתן לפתור "בעיות של גדולים וגדולות".

אשמח מאוד אם כל אחד יזרוק רעיון קטן, וכך אולי ייווצר פה משהו רציני יותר. אז שתפו מחשבות, תוכניות לימוד דומות (ייתכן שנתקלתם בפרוייקטים הכוללים שיעורים כאלו ושמיועדים לאוכלוסיות מסוימות), ניסיון שלכם מדברים דומים. אם יש ביניכן/ם חברים וחברות שהרעיון קוסם להם ורוצים לתת יותר מזמנם כדי שנגבש ביחד את כל ההצעות וההארות לכלל מסמך רציני יותר - אהלן וסהלן.




יום רביעי, 4 בספטמבר 2013

חברות וחברים, שנה טובה!

אהלן,

כולנו בטח עכשיו בעיצומו של מסע טלפונים, SMSים, הודעות וואטסאפ ופייסבוק, בחלק מהמקרים מדובר בברכות לשנה טובה, בחלק מדובר בתיאומים לקראת סעודת החג, בשאלות כמו "מי מביא את הברכות", או מי תביא כיסאות, ואם שווה להזמין ברגע האחרון את הקרובים רחוקים ההם, למרות שאנחנו לא הכי מחוברים אליהם אבל... איך אומרים... משפחה זו משפחה; וכמובן שאלת השאלות יהיה או לא יהיה גפילטע בחג, ועם או בלי גזר, ואם זה כן מזכיר עין של דג או לא, ועכשיו חלק אומרות/ים לעצמם איכס, למה היית חייב להעלות את זה.



כיף אחד גדול כל העניין הזה. באופן אישי, חגים הם המצאה מצוינת כדי להזכיר לנו כל שנה מה באמת חשוב בעולם הזה ומה באמת אמור לתת לנו תמיכה, ומאיפה באים כל הכוחות שלנו, ולעתים גם חלק מהקשיים שלנו, ושתיקון עולם אמיתי מתחיל מתוכנו, עובר בתוך ביתנו, סביב שולחן חגנו וכל אלו, ועוד כל מיני דברים כאלו.

אז נכון שבכל רגע בשנה אנחנו צריכים להזכיר אחד לשני כמה אנחנו חשובות וחשובים, אבל מצד שני לדעתי צריך שיהיה יום מסוים או תקופה בשנה שבה הדברים אינם תלויים ברצוננו האישי או במידת הזמן הפנוי בלו"ז ו/או בלב שלנו. בכלל, כמו במציאות היומיומית, מי שממש אוהב לקרוא ומרגיש שזה מרומם את נפשו אבל אומר לעצמו "אני יכול לפנות זמן לקריאה מתי שאני רוצה" - בדרך כלל פחות מפנה לעצמו זמן כזה. מי שמגדיר בלו"ז מסגרת זמן מחייבת שבה הוא זונח את כל עיסוקיו האחרים, סביר להניח שאכן יקדיש את הזמן לשבת ולעיין במה שיושב לו על הספרייה. כך גם עם חגים, ואני מניח שכך גם עם השבת. זמן משפחה - לטוב (וגם לפחות טוב לעתים).



אבל מה לעשות שיש ויש. יש בתים שבהם ישבו במהלך החג וישירו, יצחקו, יתווכחו על פוליטיקה, יספרו על חוויות של הילדים מהגן או מבית הספר, על הבוס/ית המעצבנ/ת בעבודה ויש שיאמרו דבר תורה; ייתכן שבמרחק אווירי של פחות מקילומטר ישנן משפחות שספק אם יש להן יותר ממנת אורז לחג, ואולי קצת ירקות, ואולי שולחן לאכול עליו כפי שצריך, ואולי פחות שמחה בלב, ופחות כוחות שבני ובנות המשפחה לוקחים איתם הלאה להמשך השנה.

עמיר בניון יוצר מדהים, והוא לקח והלחין את חזון העצמות היבשות מספר יחזקאל. סופר לי פעם שחזון זה מדבר על העלאת גלויות ישראל לארץ, והעצמות יבשות הוא דימוי לאנשים חסרי תקווה, חסרי אמונה, השוכבים מפוזרים בכל מיני מקומות. כמובן שעל פי החזון אלוהים אומר ליחזקאל שהנה הנה הוא מפיח בעצמות רוח חיים או פשוט אופטימיות ואמונה ומעלה אותם לארץ. קבלו את הגירסה המגניבה שלו לכל העניין: 


אבל אני מאמין שלא בהכרח צריך ללכת ישר לפרשנויות לאומיות, ולא בהכרח צריך להיות אלוהים כדי להפיח קצת רוח חיים במישהו, ולא צריך לחכות לגלות כדי שהדברים יקרו. אולי הסיפור נועד לתת לנו איזו דוגמה אישית.

אז אולי החגים גם נועדו לטעון אותנו מחדש, לתת לנו כוחות, להיות קצת מרוכזים בעצמנו ובמשפחות שלנו. והריכוז העצמי הזה מצוין, וקריטי עבורנו. אולם במקביל זה יהיה ממש פספוס אם לא נשתמש בכוחות שצברנו כדי להאיר כמה עולמות חסרי תקווה ואמונה. הם נמצאים בכל מקום, וגם בתוכנו מידי פעם. יהיה נחמד אם בשנה הקרובה נשתמש אנחנו בצלם אלוהים שבנו כדי להפיח רוח חיים, רגע של חיוך ושל משמעות, של אופטימיות ואמונה (ממש כמו בחזון יחזקאל) אצל אלו שהחיים אצלם בנקודת הזמן הזו טעונים שיפור, כפי שוודאי היינו רוצים שיעשו עבורנו בצוק העתים שלנו.

אני מאחל לנו שנה של בריאות, של אושר, של אהבה, של התפתחות עצמית, של משמעות בעשייה, של נתינה וקבלה, של סימני שאלה וסימני קריאה, של רגעי מנוחה, של הנאה ושמחה, של שלום אמיתי בתוכנו, של אור גדול, שלי ושלך.



חג שמח! 

תומר. 

יום שני, 19 באוגוסט 2013

תסתכל לי בעיניים (או: לבצר את מעמדם של שיעורי החינוך בכיתה)

נסיעה בקו 43, במזגן שמגן על הנוסעים בחום הזה של תל אביב בשדרות משה דיין. אני באחת הרביעיות האחוריות, עם הגב כלפי מרבית האוטובוס, מהרהר קצת על השנה הקרובה, על שיחה שלפני שעה וחצי קיימתי עם תלמיד ואמו שאני אפילו עדיין לא מכיר כי ככל הנראה צפויה לנו שנה, איך נאמר מאתגרת.
הצצתי לאחור וראיתי אדם מבוגר, מעט מיוזע שעומד במרכז האוטובוס. קמתי ממקומי והצעתי לו לשבת. "לא, תודה" אמר. "אני יורד בתחנה הזו. אתה והגברת הזו (הצביע על נוסעת אחרת) מאוד נחמדים שהצעתם לי לשבת".

"אבל הנוער" -  ואז פניו עברו לנערה שישבה ממש לידו עם הפנים לכיוונו "הם כבר לא אכפת להם. הם לא מנומסים. אתם זה משהו אחר, הם בכלל לא כאן". הוא אמר את זה בקול, וחזר על זה, כי אמנם דיבר איתי אבל רצה שהנערה תשמע את הכאב שלו. אבל זה לא עזר. הסיבה הייתה פשוטה.
באוזניים אוזניות ובעיניים פייסבוק ו-וואטסאפ, מתקתקת במהירות למישהו אי שם מעבר למסך. אולי שמעה אותו אבל מרוב מבוכה העדיפה לשקוע במסך. לא ברור.

הייתה זו, אולי, הדגמה חיה להשפעה של הסלולרי על החיים שלנו ברמה הפשוטה ביותר. במקרה הספציפי הזה הנערה לא ראתה במובן הכי מילולי את האדם המבוגר שעמד מולה. רגע לאחר ששקעתי בדמות המחנך המטיף חשבתי לעצמי: ומה איתי? מעניין בכמה אנשים מבוגרים אני עצמי לא הבחנתי כי ציפיתי למייל דחוף ממישהו ובדקתי את התיבה שלי כל כמה דקות.

נהרות של פיקסלים וביטים נשפכים לאחרונה בכל הקשור לשילוב טכנולוגיה בהוראה, בין אלו החושבים שהחינוך חייב להיות רלוונטי למאה ה-21 ושילוב טכנולוגיות חייב להתבצע בכיתה (אני בין אלו, "לראות עולם" וכאלה) לבין אלו שטוענים שהטכנולוגיה עלולה לעוור את עינינו ולפגוע במהות הקשר האנושי (ויש בזה משהו).
אני מאמין שצריך למצוא את האיזון בין השניים, והאיזון הזה עובר מבחינתי בשעות החינוך, המשאב הקריטי הכיתתי שלנו, ושזוכה לזלזול מהותי מצד המערכת.

המקרה באוטובוס המשיך בעיניי את תפקידו של בית הספר בעידן המודרני. אלו הטוענים שבית הספר מאבד מערכו חוטאים לחלוטין למציאות. אדרבא, הוא הופך הרבה יותר רלוונטי והופך למקום מפגש ואינטראקציה חברתית. הטכנולוגיה והסמארטפונים הם כלים ללמידה טובה יותר והכרחיים במקומות הנכונים להם, אך יש מקומות שבהם, לפחות מבחינתי, אין כניסה לסמארטפונים (גם אם יש כאלה שמאתגרים את הכללים), כפי שלא אמורה להיות כניסה לתגבורים ולמורות להתאמות לימודיות. יש מקומות שבהם הדידקטיקה על כל היבטיה צריכה לפנות מקומה בפני התכלית האמיתית של בית הספר בעידן שלנו בעידן הנוכחי, ואולי מאז ומעולם הקשר האישי.

במעגלי שיח, המקום שבו התלמידים צריכים להביא את עצמם, לדבר ובעיקר להקשיב, צריך להכניס את הסלולריים עמוק לתיקים או לשים מאחורי כיסאות התלמידים. במעגל מסתכלים האחד על השני לא על מסכים. כך גם בכל שיעורי החינוך.
גם המערכת צריכה להבין, שמשיעור חינוך לא לוקחים תלמידים לשום מקום. שום כלי דידקטי לא יכול להחליף את חשיבות השיעור בו התלמידים מדברים על מה שכואב להם באמת. שום תרגול או הקנייה לא אמורים לבוא לפני דינמיקה קבוצתית.



שיעורי חינוך הם לא שיעורים פחות חשובים שאפשר להוציא מהם תלמידים לשעות פרטניות ו/או לוועדות קישוט ו/או לסנג'ורים ו/או ל"לך תביא לי טפסים". תוציאו אותם משיעורים אחרים, לא מהמקומות החשובים באמת. כלי הוראה – טכנולוגיים או לא, מבורכים ואחלה וזה. אבל לפחות לשלוש שעות בשבוע (לצערנו הרב לא יותר) תסתכל לי בעיניים ותגיד שזה אני, או אולי אתה, או פשוט אנחנו.




יום ראשון, 23 ביוני 2013

לראות עולם - סיכום שנה ראשונה, ומבט לעתיד


לפני פחות משנה פרסמתי כאן רעיון להקים רשת אירוח בין מורים לבין עצמם, ובין מורים לבין מוקדי ידע מחוץ למערכת החינוך – באמצעות שיחות וידאו.
לא ממש הצלחתי אז לגבש סופית את הרעיון וגם התגובות היו קצת סקפטיות – איך בדיוק משלבים את זה? איך זה יעבוד? גם בי קיננו לא מעט ספקות. לכן החלטתי להתנסות בעצמי קודם, ולפרסם את הנסיונות הללו. במקביל המשכתי לפתח את רעיון "מורים מארחים מורים" – לימים "לראות עולם".


החזון של "לראות עולם", לאחר תהליך גיבושו:  

יצירת קהילה רשתית ראשונה מסוגה בישראל, אשר תפגיש מורים בכיתותיהם עם מקביליהם ועם אנשי אקדמיה ועשייה מכל התחומים, באמצעות שיחות וידאו. הקהילה תהווה מרחב להעצמה של מורים ושל תלמידים ותשדרג את חוויית הלמידה של תלמידים רבים בישראל.
הלוגו הזמני של "לראות עולם"
המטרות הן ברורות:
א.      יצירת קהילה ארצית רב תחומית למען חינוך
ב.      גיבוש קהילת מורים מובילת רעיון ושיתוף פעולה
ג.       יצירת מרחב להעצמה הדדית של מורים מכל הארץ
ד.      חיזוק הרלוונטיות של מערכת החינוך בחיי התלמיד
ה.      חיבור בין הכיתה למעגלים הסובבים אותה
ו.        שדרוג חוויית הלמידה בכיתות
ז.       קידום עשייה חינוכית ברמות השונות

במילים אחרות, המטרה היא להשריש את השימוש בכלי שנקרא שיחות וידאו, ובאמצעותו להפגיש את התלמידים עם אורחים שספק אם היו נפגשים איתם בדרך אחרת. כל האורחים הללו ביחד ירכיבו את קהילת שיחות הוידאו למען חינוך הראשונה מסוגה בישראל. 
להצטרפות ולצפייה בנבחרת האורחים המתרחבת, היכנסו לקישור הבא: https://www.smore.com/7ush.

הפרוייקט במתכונתו הראשונית ("מורים מארחים מורים") זכה במקום ה-3 בוועידה הארצית ליזמות בחינוך מתוך כ-200 פרוייקטים. 

אולם כדי להבהיר טוב יותר כיצד הדברים באים לידי ביטוי בשטח, אדגים זאת באמצעות האורחים הרבים שאירחתי בכיתותיי השנה. לאור העובדה שלימדתי השנה שורת נושאים, אתמקד באורחים המרכזיים שהגיעו לכיתותיי על פי תחומי לימוד: אזרחות, ערבית ומזרח תיכון, חינוך והעשרה. 

שיעורי אזרחות - הזמנת אורחים על פי נקודת הזמן בשנה

במהלך השנה אירחנו בכיתה כמה אורחים על פי התקופה או הנושא הנלמד: 

יוסי שריד משוחח עם כיתה ט'4

בשיעור על חוק השבות, אירחנו את מפמ"ר אזרחות לשעבר, אדר כהן ששוחח עם התלמידים על המורכבות שבשאלה "מיהו יהודי?"; 
כשהתקרבנו לתקופת הבחירות אירחנו את מור רובינשטיין מהסדנה לידע ציבורי, שהובילה שיעור על אתר כנסת פתוחה ובו המחשנו את הידע שהציבור יכול וראוי שיקבל על נבחריו;
סמוך לחג השבועות אירחנו לשיחה ארוכה את שר החינוך לשעבר, מר יוסי שריד, ששוחח עם 
התלמידים על ההשוואה בין תהליך הגיור המורכב שקיים כיום בישראל, לעומת הליך הגיור המזורז שעברה רות המואביה.






אילנה דיין מתארחת בכיתה ט'4
בפרק של תפקיד התקשורת במדינה דמוקרטית אירחנו את אשת התקשורת אילנה דיין שהייתה פשוט נהדרת, שוחחה עם התלמידים בגובה העיניים ונשאלה סדרת שאלות על ידם. 










שיעורי ערבית - דגש על כיווני התפתחות עם השפה


שלומי אלדר מתארח בכיתה ח'4
בשיעורי ערבית יצרתי קשר עם שורת כתבים לענייני ערבים, בהם: רועי קייס מ-Ynet שהשתתף בסדרה בת 5 מפגשים בה סיפר לתלמידים על מסלולו ועבודתו האישית; תום שרון - לשעבר עורך חדשות באתר חדשות 2 שהשתתף בסדרה בת 5 מפגשים לרבות שיעורים אקטיביים על עבודת עורך החדשות, בהם הפך כל תלמיד לעורך חדשות צעיר; וכמובן - שלומי אלדר, הפרשן לענייני פלסטינים של ערוץ 10 דאז, ששוחח עם התלמידים על מסלולו האישי ועבודתו כעיתונאי. 





כמו כן אירחנו לשיחה את אביב צמח, מורה לאזרחות מסליסברג ואושיית תקשוב בתחום האזרחות– על מינוח בערבית, וסוגיית התרגום כסוגייה קריטית במסגרת המציאות המורכבת בין ישראל לשכניה; וכן אירחנו את טל, מורה לאזרחות – שסיפר לתלמידים על שירותו הצבאי המשמעותי ועל חשיבות האחריות והנתינה בכל מקום בו אדם נמצא. 


שיעורי חינוך והעשרה - דגש על הגשמת חלומות, תעוזה וראייה חברתית


במהלך השנה, כפועל יוצא של תפיסת עולם והרצון לבנות בתלמידים תחושת מסוגלות עצמית לצד הסתכלות חברתית על המציאות, אירחנו לכמה שיעורים אנשים שהגשימו חלום או שניים בחייהם, ובמקביל - כאלו שיכולים ללמד את הילדים שיעור על אופטימיות ואהבת האדם. 

אירחנו לשיחה על "כשרות חברתית" את עוזרו של שר החינוך, מר חילי טרופר, שהותיר חותם עמוק בכמה תלמידים בכיתת החינוך שלי. הוא שוחח עמם על חשיבות השמירה על ערכים חברתיים בבתי עסק, ולא רק על כשרות האוכל בלבד (קישור לסרטון, ראו כאן: http://www.youtube.com/watch?v=zKP93GGXY90).

באמצעות שיתוף פעולה עם פרוייקט הרצ"ל - הרצאות לנוער, אירחנו תלמידיי ואני שני אורחים מדהימים: 
אורי פורשטט, תלמיד כיתה ז' בן 12.5 שנסע לבקר את חברו וואי, שהוחזר לדרום סודן ביחד עם משפחתו. 
עידן צדוק, תלמידת תיכון בת 16, סוכרתית גאה, שסיפרה לתלמידים כיצד היא מתמודדת עם לכאורה קושי רפואי, אותו היא בכלל מגדירה כברכה (קישור לקטע מהשיחה עם אורי, ראו כאן:http://www.youtube.com/watch?v=XkYsc32JAHo)

במסגרת החלק של הגשמת חלומות, אירחנו סדרת חולמים ומגשימים:

שיעור סינית, חי מבייג'ין - רן בולדור בפעולה
רן בולדור – חבר יקר שמתגורר בבייג'ין ועובד ברדיו סין הבינ"ל, שוחח עם התלמידים על מסלולו האישי, ולימד אותם סינית. התלמידים ממש אהבו את השיעורים הללו והמשיכו להזכיר אותם גם כמה חודשים אחרי שהתקיימו.  רן התנדב לסשן של 3 שיעורי סינית והיד עוד נטויה! 

דותן טמיר – חבר לספסל הלימודים שלי, ומייסד מחנה E-campסיפר לתלמידים על הגשמת חלומו. התלמידים לא יצאו להפסקה, ודותן אף המשיך להיות בקשר עם תלמיד אחד מכיתתי שחולם להקים סטארט-אפ. תלמיד נוסף כבר ניגש ואמר לי שהוא נרשם ל-E-camp  לקיץ הקרוב.

לירון טופז – ישראלי שהגשים את חלומו ועובד כיום בענקית האנימציה דרימוורקס בהוליווד, קיים 2 שיחות מעוררות השראה עם התלמידים על הגשמת חלומות.









יעקב הכט מציג את כיתתי בפני פורום בכיר במשרד החינוך, משרדי גוגל ת"א
מאיה קלנר – זוכת המקום הראשון בוועידה ליזמות בחינוך עם אתר "אני 10" ללימוד מתמטיקה, הובילה הפעלה כיתתית באמצעות האפליקציה של האתר.



יעקב הכט – שיחה כיתתית קצרצרה עם יעקב, ראש "ערי חינוך" ואיש עשייה חינוכית מוביל בקנה מידה עולמי, חולם ומגשים, שהרצה בפני פורום מכובד במשרד החינוך במשרדי גוגל בת"א וצירף את כיתתי מקרית חיים לפאנל.






כאן המקום לומר תודה לכמה גורמים מרכזיים שסייעו בהפצת הפרוייקט:
  • לארגון "ערי חינוך" – יעקב הכט, חובב בכר, אפרת גולדברג ומוטי ליברמן שסייעו למנף את הרעיון.
  • לתוכנית חותם ובעיקר לאסף בנר, לדנה קרני ולדניאל ישראל שסייעו בהפצת הרעיון ובקישור לגורמים חשובים ורלוונטיים.
  • לכל צוות תיכון קרית חיים וחטיבת הביניים "דגן" - המנכ"ל ד"ר דודי גושן, נוגה הסגנית, מנהלת החטיבה עופרה טנדלר והצוות החינוכי - לימור, תמי, שלומית, רינת שאפשרו לי את החופש לפעול וליצור. 
  • לגילי רומן מהמרכז ליזמות בחינוך, על הליווי והייעוץ בשורה של תחומים הקשורים לרעיון.
  • לאפרת מזרחי מעטוף - מנחת פורום "כלים קטנים גדולים" ומעתה גם חברת הצוות המוביל של "לראות עולם" שסייעה לחבר ביני לבין גורמים חשובים כאלה ואחרים, וכן נתנה לי במה להציג את הרעיון.
  • פיני טל מהנהלת מחוז תל אביב – סייע בהפצת הרעיון ובחיבור לקהלי יעד נוספים בתוך מחוז תל אביב ובמחוזות נוספים בסביבה.
אולם התודה הגדולה ביותר מגיעה בעצם לתלמידים שלי, שבלי ההירתמות שלהם לרעיון, ההקשבה לאורחים, שיתוף הפעולה איתם וההשתתפות הנהדרת בשיעורים שום דבר לא היה יוצא אל הפועל. תודה יתרה ניתנת לתלמידי קבוצת "שגרירי לראות עולם" – 10 תלמידים נהדרים שנשארו בסוף כל יום שני לדון על התפתחות הפרוייקט, להציע רעיונות וחשיבה יצירתית שהפתיעו אותי בכל פעם מחדש ברצינות שלהם.

שגרירי "לראות עולם" אחרי יום לימודים ארוך, יושבים לאכול עוגה שהביאו למפגש השבועי. בצד השני נמצאת גל, שלא יכלה להגיע למפגש, והצטרפה אלינו באמצעות Google Hangout. 


אז סיימנו שנה אחת, אבל בעצם רק התחלנו. מה הלאה?


כעת לשמחתי מתגבש לו הצוות המוביל של "לראות עולם" הכולל מורים מכל הארץ, אותם תזכו להכיר בקרוב.

במקביל, אם אתם מורים שרוצים לארח אורחים מרתקים ולהתארח בכיתות אחרות – הצטרפו עכשיו למאגר האורחים ההולך וגדל של "לראות עולם" (כאמור, לנבחרת האורחים המתגבשת: https://www.smore.com/7ush).
פרטים נוספים תוכלו למצוא בפייסבוק: 
קבוצת הפייסבוק של "לראות עולם" – פורום סגור למורים ולאנשי חינוך, דינמי יותר. הקבוצה הפכה עם הזמן למקום שיתוף ידע ושאילת שאלות שקשורות ישירות לרעיון, והן לרעיונות מקבילים בתחום של חדשנות בחינוך. 
הדף הרשמי של "לראות עולם" – בו כל תלמיד וכל מורה יכול לצפות בתכנים השונים הקשורים להתפתחות הרעיון (הקישור: http://www.facebook.com/aneyetotheworld)

שלישית, נמשכת הפעילות לביסוס שיתוף פעולה עם פרוייקטים ייחודיים כגון פרוייקט הרצ"ל, כך שקהילת האורחים והמארחים תתרחב לכדי פורום משמעותי שמטרתו לחזק את החינוך בישראל.


אז הצטרפו לרעיון, בחנו את נבחרת האורחים וסמנו לעצמכם מורים מעוררי השראה או אנשי עשייה משמעותית שתרצו להביא לכיתתכם בשנה הקרובה.
תעדו את השיעורים הללו והעלו את התמונות לפורומים שלנו בפייסבוק, כך שנוכל להגיע אל עוד מורים, עוד בתי ספר, ולהפגיש עוד תלמידים עם עתידם הפוטנציאלי ולאפשר להם לראות עולם, ללא קשר למעמדם החברתי והרקע ממנו הם הבאים.

בכל ייעוץ, הכוונה, שאלה ועוד מונחים שקשורים לליווי מקצועי אישי - ניתן לפנות אליי בכל עת (חוץ משבתות, אתם יודעים, זמן איכות עם האנשים הקרובים לנו בחיים). 

שתהיה לכולנו חופשה מהנה, ושנת עשייה חינוכית משמעותית. 



בברכה, 
תומר ברץ, 
מחנך ומורה
מוביל "לראות עולם"