דיון עולמי ממקומי: סיכום חוויית התנסות ראשונה ב-Google Connected Classrooms

היי לכם,

בחודש האחרון השיקה Google שני מוצרים מעניינים מאוד, האחד Google Connected Classrooms – רשת שיח עולמית בין כיתות, והשני Google Helpouts – רשת ייעוץ והכוונה לכל אחד כמעט בכל נושא (משיעור ניסיון בגיטרה ועד צביעת גדרות – עשה זאת בעצמך, לא ממש מוכוונת בתי ספר).

נרשמתי לסשן התנסות במוצר הראשון, והצטרפתי לדיון עולמי בין בני נוער בנושא Gun Violence. את הדיון הנחה מנחה חביב מטעם ארגון שנקרא GNG – Global Nomads Group אשר שוחח מ"האולפן" באמצעות Google Hangout עם בני נוער מכמה מקומות: שני בתי ספר בארה"ב, מרכז למנהיגות נוער בסומליה, ומרכז מנהיגות נוער נוסף בפקיסטן.

.מנחה הדיון: הנחה את הדיון בצורה מסודרת. ניהול דיון מרובה משתתפים ללא מנחה נדון לכישלון.

לצערי, הסתבר לי שההצטרפות לשיח מבחינתי אינה כחלק מהדיון, אלא כצופה מן הצד שיכול לכתוב שאלות שהמנחה מקריא בהמשך השיחה. רוצה לומר, המשתתפים במפגש הוידאו ידועים מראש, והצופים מהצד מעלים שאלות. לשמחתי, את השאלה שלי הקריאו.

קצת על הקטע הטכני: בסך הכל המוצר – Google Hangout עבד לא רע מבחינת הסאונד והתמונה (למעט כמה רגעים), אך ניכר היה חוסר הכנה מצד המארגנים לבעיות הקשורות לאיכות הסאונד – כמו שימוש במיקרופון והנחיות למשתתפים כיצד לשוחח (להתקרב למצלמה ולמיקרופון כדי שהמשתתפים האחרים יוכלו לשמוע אותם). חלקים גדולים מהשיחה היה הד חזק מאוד שהשפיע על איכות הסאונד. הבעייה הייתה ברורה יותר כאשר דיברו המשתתפים מהמדינות האחרות שהאנגלית לא שגורה בפיהם. שיהיה.

מבחינה פדגוגית, ניתן מקום לשאלות מהקהל, ובמקרה זה הוקראו 2 וחצי שאלות. סוגיית מעורבות הצופים מן הצד מצריכה חשיבה נוספת: האם ניתן לאפשר לצופים לשאול שאלות מראש וכך לכוון את השיחה לפיה הנקודות שהועלו, או לשאול שאלות אונליין? מסתבר שלגבי האופציה האחרונה – הרעיון עובד חלקית.  

דבר נוסף, היה קושי לעקוב אחרי הדיון כולו, והיה מקום לשלב בשיחה חומרים ויזואליים נוספים – סרטון פתיחה, תמונות וכו'. השיח כשלעצמו היה מתיש לפרקים, לפחות מבחינת החווייה שלי.

וכעת לשלב הדיון: היה מרתק להקשיב לחוויות של בני נוער שחווים שימוש בנשק חם כחלק משגרת חייהם. בני הנוער מסומליה סיפרו על המצב הביטחון האישי הרעוע ברחובות מוגדישו, ובפקיסטן מסתבר שקלצ'ניקוב ברחובות הוא משהו מאוד שכיח. בארה"ב אביו של אחד מהנערים שהשתתפו בסשן נורה, ומורה בבית הספר של אחת התלמידות נהרגה מירי. 

דובר על הקשר בין עוני לבין שימוש בנשק בעיקר בסומליה ובפקיסטן, על תחושת הכוח והיכולת לשלוט בגורלך שהנשק מאפשר למשתמש בו. נשאלה השאלה כיצד ייתכן שבארה"ב המפותחת כל כך, החזקת נשק הפכה דבר שבשגרה. נער אמריקני אמר שהסיבה היא החוקה האמריקנית המאפשרת, והעובדה שהחזקת כלי נשק היא חלק מהתרבות הפנאי – קשורה לציד למשל. לדבריו, כלי נשק לא הורגים בני אדם – בני אדם הורגים בני אדם. חשבתי לעצמי: מסתבר שהלובי של חברות הנשק בארה"ב עושה אחלה עבודת יחסי ציבור.

בני נוער מסומליה אף קראו לארה"ב להפסיק את הפצת הנשק בעולם. בתגובה התגונן אחד הנערים האמריקנים: זה לא רק אנחנו, אלו גם רוסיה וישראל. 

בני נוער מסומליה: קלצ'ניקוב הוא דבר שגרתי ברחובות מוגדישו

כמובן שאני קצת חסר סבלנות מטבעי, ואחרי 35 דקות של שיח על החוויה ואז ניסיון לניתוח מלומד של הסיבות, הוקראה שאלתי: מה לפי דעתם יכולים הנערים והנערות האלו לעשות כדי להפחית את השימוש בנשק בקהילתם. התשובות לא דנו כל כך באחריות האישית, אלא יותר בדברים כמו: "אנחנו צריכים לקרוא על זה", או "זה משהו שמקבלי ההחלטות צריכים לתת עליו את הדעת", "צריך שינוי מדיניות". מן הסתם פחות התחברתי לזה, בעיקר כשמדובר בבני נוער מתוכניות מנהיגות שונות.

לסיכום החוויה, אפשר לומר שמדובר בפלטפורמה מעניינת, ואם כל המפגשים מתנהלים באותה צורה, אפשר לנחש שאיכות התקשורת בין הצדדים בסך הכל טובה, ואפשר לשמוע את הצדדים השונים, אם כי עדיין יש מה לשפר מבחינת איכות הסאונד ושימוש במיקרופון.

מבחינה פדגוגית השאלות והתגובות היו מעניינות והדיון שם לימד אותי כמה דברים חדשים. עם זאת יש מקום להוסיף "עזרים מקדמי דיון" בדמות תמונות, סרטונים וכו' – שעה מול וידאו-קונפרנס ללא "שוברי שגרה" ועם משתתפים שבעיות הסאונד והמבטא מקשים על הבנת דבריהם – לא תמיד להיט.

מבחינת הדיון – בהחלט מעניין ומחכים. הקשבה לבני נוער שחיים בצל שימוש בנשק חם ברחובות העיר היא דבר מרתק.

אתן/ם מוזמנותים להצטרף גם אתם לאחד הסשנים האלו, לשריין לעצמכם מקום ולהתנסות. 

ליווי והדרכה – עליי.