ישן מפני חדש תוציא - קצת על סמנטיקה בתחום הטכנולוגיה בחינוך

אני מורה מתוקשב.

נשבע לכם. יש לי פייסבוק. אני לא מנותק, אני מחובר. יש לי גלאקסי חדש עם כל האפליקציות החדשות ואני יכול לבחור מה בראש שלי. אני מתכתב עם תלמידים בוואטסאפ ואני עובד עם מצגות בשיעורים. אין, חבל לכם על הזמן. אני מורה מתוקשב.

אני בית ספר מתוקשב.

באמת, נשבע לכם. אני בית ספר מתוקשב: יש לי מקרנים בכיתות, ולוחות חכמים, ומידי פעם המורים שלי מראים סרטים לתלמידים, ויש לי מחשבים בכיתות, וגם אינטרנט בחדר המורים. אני מתוקשב, ממש כאן ועכשיו.

אני משרד החינוך

אני מתוקשב, אני עושה למידה מרחוק. אני מתאים את עצמי למאה ה-21. אני חדשני, נכשני, עדכני ולא יותר מידי פולשני (תלוי מי מדבר, אתם או אני).

בקיצור חברות וחברים – סמנטיקה, מילים. עם כל מונח חדש בתחום של שילוב טכנולוגיות בחינוך נראה כאילו הדובר לא מבין שעצם השימוש במונחים חושף תפיסה מהותית – לא עדכנית – לגבי מקום הטכנולוגיה בחיי התלמידים. סמנטיקה אינה משחק שיווקי. בחירת מילים מעידה על תוכן, על צורת חשיבה, על מהות. במילים אחרות, ייתכן כי מי שבוחר להשתמש במילים כמו "תקשוב" או "למידה מרחוק" כדי לתאר את המציאות העכשווית הוא קצת, אולי, איך נאמר, לא מתקדם כפי שהוא חושב. האינפלציה שאני חש בה כתוצאה משימוש יתר במונחים האלה גרם לי לתהות קצת על קנקנם, להרהר ולערער, והרי מחשבותיי לפניכן/ם. 

"תקשוב" הוא מונח שמתייחס לתקשורת נתונים בין מכשירים אלקטרוניים, והחיבור המוגזם בינו לבין דמות המורה (בדמות המונח "מורה מתוקשב") או בית הספר מבטא לדעתי מין לחץ שקיים במערכת כדי להוכיח רלוונטיות – לעצמך ולתלמידים. אדם אינו מחשב, ולא צריך לשאוף להיות. הוא מושפע מהטכנולוגיה ללא ספק, אך האם הפך מתוכנת? (אולי כן, אולי לא – תלוי באדם כנראה).

"מתוקשב" הפכה להיות מילה שיווקית, למרות שמי שבאמת "מתוקשב" תפיסתית לא יגיד על עצמו שהוא "מתוקשב". הוא פשוט חי את התקופה.

שנית, לא אחת התחושה שהמילה "מתוקשב" מטרתה בעצם לטשטש את העובדה שלא אירע כמעט כל שינוי בתהליכי הלמידה בכיתות. ה"תקשוב" הוא שכבת על, כאשר המהות היא השיטה הרגילה, והמילה "תקשוב" שנועדה להראות שאנחנו שוחים עם הזרם, לא מנותקים.  

למען הגילוי הנאות אגיד כי כמורה שפוגש את התיכון לראשונה גם אני מרגיש שאני מלמד לעתים בשיטות ישנות (הכתבות, ניסיון להספיק חומר), אבל בהחלט השאיפה היא לאפשר יותר תהליכי למידה בצורה שהם מתקיימים בחטיבת הביניים, למיטב נסיוני.

וכעת ל"למידה מרחוק". איזה מונח מעצבן הוא, ואיך השימוש הרווח בו פשוט מפספס את העיקר בסוג הלמידה שהוא מנסה לתאר.

קודם כל, נשאלת השאלה אם יכולה להתקיים למידה "מרחוק" – ללא קירבה מסוימת בין הלומד לבין הגורם המלמד אותו (אדם או מכונה). חשבו כמה שעות משקיעים מפתחי משחקים, תוכנות ואתרי למידה בעיצוב חוויית משתמש והתאמת הלמידה לצרכי הלומד, הכי קרוב ליחס אישי שאפשר?

זוהי לא "למידה מרחוק". זוהי למידה מותאמת אישית. "למידה מרחוק" חושפת את הפער התפיסתי של המשתמש: הוא חושב במונחים גאוגרפיים, כאשר האינטרנט משבש את מימד המקום.

בנוסף לכך, כל כוחו של האינטרנט, של הרשתות החברתיות, הוא לא הדגש על האפשרות ללמוד מרחוק, אלא הפיכת הרחוק לקרוב, הבלתי נגיש - לנגיש. זהו האינטרנט, זוהי הגלובליזציה. פייסבוק עשתה הון כי הבינה את זה, והקהילות המדומיינות של אנדרסון עברו מרמת המדינה לרמת הרשת. הקרבה, גם אם המדומיינת, היא היא העומדת במוקד חוויית הלמידה. אז לחזור ולשים את הדגש על "הרחוק"? כאילו חזרנו לימי פרסום פרוטוקול האינטרנט הראשון.

ודבר אחרון: המושג "למידה מרחוק" בעצם רומז לתלמידים במערכת – והתלמידים לא טיפשים – שהצורך בבתי ספר במתכונתם הנוכחית הולך ופוחת, משום שתכליתם היא הקניית ידע, ואת זה אפשר להשיג גם בלי הפורמט התעשייתי של המערכת הנוכחית. המונח הזה מתעלם בעצם מהעובדה שלמידה אינה רק הקניית ידע, אלא תהליך עמוק יותר של בדיקה ועיצוב, הפיכת סימני קריאה לסימני שאלה, גילוי וחיפוש עצמי.

המושג הזה מזמין אותנו, שוב, לחשוב מה מטרת בתי הספר שאליהם הולכים התלמידים שלנו, בעיקר בעידן שבה היכולת להשיג למידה מותאמת אישית (ולא – לא "למידה מרחוק") גדולה הרבה יותר מבעבר.

כך או כך, השימוש במילים הנכונות כדי להגדיר את המציאות באופן נכון, יכול להיות תחילתו של תהליך התקדמות אמיתי בתחום שילוב הטכנולוגיה בחינוך, או ליתר דיוק – לקיים חינוך המתאים לסביבתו ולתקופתו.