קלסרים, ערימות של קלסרים, מדפים סדורים ומסודרים
של ניירת: לכל מסמך מקום משלו, לכל קלסר כמה חוצצים, לכל תופעה, מסמך, דבר, חפץ,
מקום שהוא שייך לו.
כך הדור המבוגר יותר רגיל לחשוב ולסדר את כל חייו
בתיקיות. לא אחת הדור נתקל פתאום בצורך להכריע באיזו תיקייה להניח מסמך מסוים? האם
חוזה שכירות ייכנס תחת כותרת חוזים? או אולי ענייני דירה? האם תעודת הוקרה מהעבודה
תיכנס ל"ברכות אישיות", או אולי ל"ברכות מהעבודה"?
שיטת החשיבה הזו, של הסדר המאורגן, שבה כל פריט
מידע משויך לתתי תיקיות ונוגע לנושא ספציפי ולא אחר בלתו מאפיינת מאוד גם את האופן
שבו בנויים בתי ספר רבים בארץ, בעצם – אולי רובם. המערכת
מחליטה לקטלג נושא אחד תחת קטגוריית "ספרות", ואחר תחת קטגוריית "אזרחות"
וכן הלאה. העניין הוא שבעידן Google ו-Facebook
הדברים שונים לחלוטין.
העידן שבו התלמידים של היום חיים מאפשר להם לראות
באותה תופעה נושאים רבים ומגוונים, כשם שבתמונה אחת בפייסבוק ניתן לסמן כמה מושאים
/ דמויות / ישויות רבות. גם ביוטיוב ניתן להזין סרטון חדש ולשייך אותו לכמה
קטגוריות, וב-Google Plus כל פריט יכול להיכלל תחת
כמה מעגלים.
זוהי שיטת התיוג, והיא שונה מהותית מכמות הקלסרים.
יש בה לטעמי משהו הרבה יותר אמיתי: המציאות אינה משעבדת עצמה לקטגוריות שלנו. אנחנו
אלו המדביקים למציאות תוויות.
כל אדם רואה את אותה המציאות באמצעות המשקפיים שלו, והיצירתיים במיוחד רואים אותה
דרך כמה סוגי משקפיים. היכולות לראות כמה רבדים של אמת או מציאות בתופעה אחת היא
העומדת בבסיס שיטת התיוג, השיטה שמנהלת כיום חלק ניכר מהתקשורת באינטרנט. אם נשלב
זאת עם שכיום כל מידע באינטרנט משולב עם מידע ממקורות אחרים שניתן לקפץ ביניהם כל
הזמן, ניתן להבין שחינוך ולימוד הרואה בכל תופעה כמשויכת לתת קטגוריה ספציפית –
חינוך שנוי במחלוקת ולא מספיק מעודכן.
מצד שני, החשש הגדול של מורים הוא שתהליך למידה
"מקפץ כזה" לא יאפשר הבנה לעומקם של דברים, ומנציח את תהליך הלימוד
כהפרעת קשב אחת גדולה. בעידן שבו על התלמיד לדעת מושגים מסוימים לקראת בחינת בגרות
חיצונית, התשובות חייבות להיות ברורות ומקוטלגות היטב. אין מקום לדמיון אישי, ואם
כן – הוא די מוגבל. חשיבה יצירתית מגיעה לעתים רחוקות יותר ללמידה מסוג כזה.
אז איך פותרים את העניין הזה? אני מאמין שבעידן של
היום, עם כל היכולת להקנות לתלמידים ידע בדרכים מגוונות, אפשר גם לפנות את הכיתה
לפעילויות או שיחות מגוונות יותר. כמובן שייעשה טוב אם כמות הבגרויות תפחת ותיתן
קצת אוויר לנשימה, אך אפשר גם תוך כדי. פשוט צריך קצת תעוזה. ישנן דרכי לימוד
שונות שיכולות לאפשר להסתכל על אותה המציאות בדרכים שונות, קרי בתיוגים שונים, דרך
תחומי לימוד שונים. אפשר לעודד תלמידים לפתור בעיות בדרכים שונות או לנתח את אותו
הטקסט מזוויות שונות; אפשר לבצע "תרגילי תיוג" לסיפורים מסוימים במסגרת
הלמידה והאפשרויות הן רבות.
המפתח כמובן טמון ביכולת של המורה לשלוט בתחומי
ידע שונים, ולעתים גם להודות שאינו שולט בכל ולאפשר לתלמידים שלו ללמד אותו קצת,
ואולי הרבה. אני מאמין שמורים רבים הם בעצם אנשי אשכולות שבגלל השיטה נאלצים לשים
בצד את פיתוח הדמיון והיצירתיות ולהתמקד במה שמצופה מהם – להעביר תלמידים את
הבגרות. מי ייתן והמציאות הזו תשתנה. לשמחתי, יש בתי ספר שמלמדים בשיטת אשכולות ומחברים
תחומי לימוד שונים, ראייה לכך שהדבר אכן אפשרי. אז למה לא?
ואם אתם רוצים תרגיל נהדר לפיתוח דמיון וחשיבה
יצירתית, אין כמו תרגיל החפצים של התוכנית "של מי השורה הזאת בכלל".
קבלו את הקטע הבא. צפייה נעימה ולמידה יצירתית ומעשירה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה