פרטים עלי

התמונה שלי
מחנך ומורה לאזרחות ולהיסטוריה מטעם תוכנית "חותם", מלמד בתיכון אורט רמת יוסף, בת ים.

יום רביעי, 28 בדצמבר 2011

דמוקרטיזציה של היהדות – אחד האתגרים המרכזיים של מערכת החינוך


אהלן,
הפוסט הבא מוקדש לדעתי על הגורמים לגזענות בארץ, ועל דרך שלטעמי יכולה לעזור למתן אותה ואולי אף בע"ה להעבירה קליל מן הסביבה.

אולם לפני שאציג את דעתי הפעם אציג כמובן כמה סייגים שאולי השפיעו עליי במהלך הכתיבה:
א.  אני מלמד בחטיבת ביניים. יש שיאמרו שרמות הגזענות בחטיבת הביניים גדולות יותר ובתיכון הדברים מתמתנים. רוצה לומר, אני שופט את המציאות על פי החתך שאני רואה.
ב.    אני מורה לאזרחות ולערבית: יש שיאמרו שזאת הפריזמה שדרכה אני רואה את המציאות. מצד שני, זכיתי ללמד את שני המקצועות שבהם אמורה להתבטא מידת הכבוד – אל תוך המדינה ואל מחוצה לה (כלפי גורמים מתונים, וגם כלפי קיצוניים ואויבים).
ג.    נכנעתי לתקשורת שאני מותח עליה ביקורת השכם וערב. יש שיאמרו שהתמונה אינה קיצונית כמו שאני מתאר, וייתכן כי הצדק עמם.
ד.      אני בן אדם ולכן אני טועה לא מעט.
ה.      קראו את הפוסט כולו והשלימו בעצמכם.

אז כך,

בתקופה האחרונה כולנו רואים את ההקצנה שקיימת בחברה בישראל ושמעמידה בסכנה את הדמוקרטיה בישראל. כל גורם מותח את החבל לכיוון שלו, מסגל לעצמו את דפוסי החרדים ומתבצר בעמדתו. אני מציע ניתוח משלי למציאות ודרך פתרון בהסתמך על ניתוח זה. אשמח לדעות נוספות כמובן.

היסטורית: היהדות קודם
לפני הכל, תזכורת קלה למען הסדר הטוב: הסיבה לקיומה של מדינת ישראל הייתה הרצון להקים מדינה יהודית בארץ ישראל (היא מדינת ישראל... כפיים!). הזהות המכוננת של מדינת ישראל היא יהודית בראשיתה. השיטה שבחרו ראשי הציונות לנהל את הבית הלאומי בארץ ישראל היא השיטה הדמוקרטית. כלומר, בבסיס הזהות עומדת הזהות היהודית או ההבנייה של הזהות היהודית (לכל אלו שייכנסו לדיון הסבוך על השאלה "מהי זהות וכיצד היא מוגדרת?").
זה המצב. היהדות היא הבסיס, הדמוקרטיה היא האמצעי הטוב ביותר לנהל את המדינה היהודית. לשמחתי זה כך. בתור אדם מסורתי, עפ"י הפרשנות שניתנת כיום ובכלל להלכה אני שמח על חופש הבחירה שניתן לי.
אפשר להתווכח עם זה, להגיד שזה לא נכון – אבל זה הסיפור המכונן. עם יהודי עם תסביך נרדפות קשה חוזר לארץ שממנה גורש 2,000 שנה קודם. כדי להצליח לקיים מדינה עם כל הדעות שיש בו, ולהתמודד עם המיעוטים החיים בארץ, הדרך הטובה והראויה ביותר היא הדמוקרטיה. אני מאמין בכך לא רק מבחינה אמפירית (כלומר מהשיקול התועלתני) אלא גם מבחינה מוסרית – זוהי אכן השיטה הראויה לניהול מדינה מורכבת כמו מדינת ישראל (לדעתי לפחות).

הבעיה: תחושת איום על היסוד
אז מהיכן צצה הגזענות הגוברת בעם? בשנים האחרונות, לנוכח השיח הבטחוני (איראן, מלחמת לבנון השנייה, האינתיפדה השנייה, מבצע עופרת יצוקה והאביב הערבי / החורף האסלאמי מסביבנו), מתעצבת במדינה (שוב... כמה מפתיע) תחושת חרדה קיומית לגבי עתיד הבית היהודי. היהודי, לא הדמוקרטי.
מה התוצאה? היהדות לובשת צורות מיליטנטיות יותר, גזעניות יותר. היהדות הופכת להיות שנאת האחר, לא רק שאינו יהודי – אלא גם מי שהוא יהודי (החרדי ישנא את חובשי הכיפות הסרוגות, קומץ נוער הגבעות ישנא את כל השאר, אנשי השמאל הרדיקלי ישנאו את כל מי שלא חושב כמותם). בקיצור, דיאלוג OUT, כסאח IN.
לכן כששואלים תלמידים בכתות, הם אומרים לעצמם – לכל הרוחות הדמוקרטיה, רוצים לכלות את קיומנו כיהודים. או במילים שלהם: אנחנו יהודים, הם ערבים / מוסלמים / איראנים /  אנטישמים. מה אכפת לי עכשיו דמוקרטיה? מה שווה הדמוקרטיה אם אין לי מדינה? בשביל מה באנו לפה, כדי למות?

הפתרון המצוי: תצעק "דמוקרטיה" מספיק חזק – זה יעבוד
הפתרון של חלק ממערכת החינוך הוא כזה: ככל שהתלמידים צועקים את חששם יותר, צעק יותר חזק דמוקרטיה. זה בטח יעבוד.
התשובה היא הפוכה חברים: ז-ה  ל-א  ע-ו-ב-ד!!!
מורה לתנ"ך יאמר: אני מלמד תנ"ך – מה לי ולאזרחות?  
מורה לאזרחות יאמר: אני מלמד דמוקרטיה – מה לי וליהדות?
למה הדבר דומה? לאדם שצועק דבר מה מבעד לקיר זכוכית עבה ואי אפשר לשמוע אותו. איך אמרו האדמו"רים אסי וגורי? "יש פה חלון – אז אני לא שומעת אותך!". החלון הוא מן הסתם החשש של התלמידים שמייצג את החשש בחברה על עצם קיומה היהודי. כשאנחנו מנסים לצעוק להם דמוקרטיה כל הזמן, מבלי להתייחס לסיפור האישי שלהם בתוך מסגרת הסיפור הקולקטיבי – אנחנו, לדעתי, מפספסים בגדול. במקום מסוים אנחנו גם לא מכבדים את התלמידים ואת החששות שלהם.
"שיטת הצעקות" טובה אולי כדי לתפוס תלמיד אחד, שניים, שלושה, אולי חמישה. נכון, גם זה נהדר. אולם אם נרצה להגיע אל המכנה המשותף הרחב ביותר בכתות ולחלחל ללבבות של כמה שיותר תלמידים, עלינו לא לפחד ולהתחיל לטפל בבעיה העמוקה יותר.

הפתרון הרצוי: דמוקרטיזציה של היהדות
אם כך, בהינתן מצב שבו הבעיה נעוצה בפרשנות המיליטנטית ליהדות, הרי שהמשימה שעלינו לקחת על עצמנו היא יצירת פרשנות מתונה ליהדות, באופן שיכיל את הדמוקרטיה ויקבע את יסודותיה – יסודות הסובלנות והכבוד כלפי סקטורים בחברה, יהודים ולא יהודים.
שנים מלמדים אותנו שהדמוקרטיה והיהדות הם שני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו. זה נכון חלקית ובעיקר לגבי הדמוקרטיה מול גישת מדינת ההלכה. מעבר לכך - נכון, יש גם נקודות סותרות. אולם נקודות ההשקה בין מורשת ישראל לדמוקרטיה רבות.

אם בלימודי התנ"ך יועלה הדיון מידי פעם מרמת הפירושים למילה אל רמת חיי היומיום שלנו וייתן לכך פרשנות דמוקרטית – דיינו. דוגמאות? לא חסרות: נשים כמסובבות העלילה בתנ"ך (שרה, רבקה, לאה, תמר, מרים, ציפורה, דבורה הנביאה וכו'); משל "כבשת הרש" או "כרם נבות" – עקרון הגבלת השלטון;  חזון נביאי ישראל – צדק חברתי; מחאת העם בימי רחבעם – מחאה על יוקר המחייה.  

את אותו הדבר ניתן לעשות גם בלימודי אזרחות: דמוקרטיה בהלכה – "שבעת טובי העיר", "תקנות קהל"; חוק טוב – אין גוזרין על הציבור גזרה שאינו יכול לעמוד בה; חוקי המצפון והמוסר (עליונות הזכויות הטבעיות) – ראו פוסט קודם שלי על עקדת יצחק.

בקיצור, לא חסרות דוגמאות. האם לא ניתן להקדיש לכך חמש דקות מסוף השיעור, או לעתים גם 10? חוץ מזה, אני בטוח שמורים למחשבת ישראל, להיסטוריה ומחנכים יכולים לעשות מכך מטעמים.

למה הדבר דומה? לתהליך לימוד ארוך טווח עם כתה.

כל מורה יודע שאת החודש הראשון, ואולי החודשיים / שלושת החודשים הראשונים ללימודים (תלוי בכתה) יש להקדיש ליצירת אקלים לימודי בכתה: לשכך את החששות, את ההבניות החברתיות בין "מקובלים" ל"לא מקובלים", את הבעיות שמגיעות מהבית, ומעבר לכך – לתת להם תחושה שהם טובים, רצויים, חכמים ושגם לחוסר ידיעתם או פחדיהם יש ערך.

אותו הדבר תקף לגבי אופן החינוך למתינות:
אל לנו לזלזל בחשש הקיומי שהילדים האלו חשים ליהדותם, שהחברה הזו חשה. עלינו להבין את שורשיו וכך לטפל בו. עלינו להכיר בו, למתן אותו ולרפא אותו על פי הבנה של נבכי התלמיד, של נבכי החברה. מתוכו עלינו לצאת אל המצב הרצוי.

זה אולי נשמע מעט מתנשא, אבל זה הכי לא: כדי ללמד אותם דמוקרטיה, כדאי וחשוב למצוא דרכים לפתוח אצלם את המקום הסגור והמסתגר הזה שנקרא יהדות ולמצוא את ההקשרים בינו לבין הדמוקרטיה.

המשך שבוע טוב.











בין דמותו המקראית של יצחק לישראל 2011


יצחק, השני מבין שלושת אבות האומה היהודית, נחשב לדמות פסיבית במקרא. יצחק נותן לאירועים להתרחש מסביבו ובעצם מקבל על עצמו כל דין. אנו רואים אותו מקבל את הדין של העולם הקדום שלפיו הבן הבכור מקבל את ברכתו של האב. באופן אבסורד, גם כאשר בנו הצעיר יותר גונב את הברכה מידי האח הבכור – גם אז הוא מקבל את הדין ואינו יוצא נגד יעקב. אולם, אם נחשוב על כך לעומק, זה לא באמת מפתיע. הרי למה ניתן לצפות מאדם, צדיק ככל שיהיה, שנעקד ע"י אביו?

יצחק, לדעתי, סחב עמו את הטראומה של העקדה שנים רבות (להלן "תסמונת המאכלת"). גם אז, על המזבח בהר המוריה, הוא התנהג בצורה פסיבית לחלוטין וקיבל על עצמו את מעשי אביו שהתחבט בינו לבין ה' על מהות האמונה. כתוצאה מכך, אנו רואים באישיותו של יצחק שני יצרים: האחד הוא הפסיביות והרצון לרצות את הסביבה (יש שיאמרו אפטיות וייאוש), והשני – הערצת הכוח המתפרץ שהתגלם בדמותו של עשו בנו, הצייד הבלתי נלאה - מעין תיקון על החסר בדמותו של יצחק.

התסביך הזה לא נעלם מעיני רבקה אשתו. רבקה אשה חכמה הייתה. היא ראתה את האמת נכוחה. מצד אחד, עשו – הצייד, הבהמי, הוולגרי, זה שהמיר את בכורתו בנזיד עדשים בגלל רעב רגעי, זה שנשא נשים שהיו לצנינים בעיניהם של יצחק ורבקה; ומן העבר השני – יעקב: שקט, תם, יושב אוהלים, במידה מסוימת מזכיר את סבו, אברהם.

רבקה מחליטה לעשות מעשה אמיץ והיא לוקחת עליו אחריות: היא פוקדת על יעקב לעטות על עצמו עור כעורו של עשו, להתחזות אליו מול אביו יצחק העיוור ובעצם - לגנוב את הברכה מאחיו הבכור. היא מבינה שאין דרך אחרת, אבל היא חושבת על העתיד, על התיקון האמיתי לטראומה שעבר יצחק. היא מבינה שהפתרון אינו גלום בקיצוניות השנייה, הכוחניות בדמות עשו, אלא בדמות האמצע – דמותו של יעקב.

למה דומה הדבר?

דור המדבר, אותו הנהיג משה, סבל מ"תסמונת המאכלת" הקולקטיבית שלו: המאכלת שאיימה לשחוט אותו הייתה מצרים בראשות פרעה שממנה ניצל ברגע האחרון. ואכן, דור המדבר סבל קשות מייאוש, מתסכול, תלישות ומתודעת עבדות שהולידה בהמיות ועבודת אלילים שהיו לצנינים בעיני ה' ומשה. משה לא הצליח לשחרר את העם מהפסימיות הזו (ע"ע חטא המרגלים). הפתרון היה אחד: הזמן יעשה את שלו. יש לתת לדור המדבר זמן לעבור מן העולם. "תסמונת המאכלת" שלו הייתה גדולה מידי. על הדור הבא, הצעיר יותר, תוטל מלאכת בניית הממלכה שבדרך.

למה עוד דומה הדבר? לתקופתנו שלנו.

מדינת ישראל מודל 2011 מתמודדת עם "תסמונת המאכלת" שלה. המאכלת הפעם היא השואה שאיימה לכלות את העם כולו. לטעמי, פרצופה של המדינה מגלם בתוכו את הקונפליקט שהתקיים באישיותו של יצחק. מן העבר האחד – פסיביות ורצון להידמות לסביבה, לרצות אותה ולהשלים עם כל תכתיביה המתגלם בתפיסת עולמם של גורמים מסוימים בשמאל הרדיקלי (מתוך הנחה שהצדק העליון נמצא עם קובעי המדיניות במדינות העולם); מן העבר השני – השאיפה לכוחניות והבהמיות שמתגלמת בהתנהגותם של גורמים בימין הקיצוני שלצערי הולך ומתרחב. שתי המגמות הללו בחברה נובעות מאותה טראומה שלצערי איננו עוסקים בלמידת לקחיה בצורה מאוזנת. זאת הטראומה שאופפת את עצם קיומנו. מצד אחד היא יוצרת אצלנו אשם עצמי, כמו שבוודאי היה ליצחק; מן העבר השני – היא יוצרת רצון לכוח בלתי מרוסן, זה שהתגלם בדמות עשו.

אז היכן מגיע האיזון? האיזון מגיע בדמותו של יעקב, אך על כך אכתוב כבר בפעם אחרת.

המשך שבוע טוב. 

יום חמישי, 22 בדצמבר 2011

המוסר - הגיון צרוף או מצפון? (בין עקדת יצחק לבין ישראל 2011)



בתקופה הזו מסיימים באי בתי הכנסת לקרוא את ספר בראשית. זהו החומש האהוב עליי ביותר מבין החמישה. שאר החומשים, שכוללים בעיקר חוקים, פחות דיברו אליי. עם השנים הבנתי שמהסיפורים הללו אפשר להסיק הרבה דברים ולמצוא מסרים רבים שהסיפור מנסה להעביר לנו. את הפוסטים הבאים אקדיש בעיקר למסקנות האישיות שלי מהסיפורים המרתקים של חומש זה.

אתחיל בפרשנות אישית שלי לעקדת יצחק, שייתכן כי נכתבה איפשהו ומבוססת על היקשים מכל מיני מקומות ושיעורים שלמדתי מגדולים ממני בחוכמתם ובידיעותיהם. על דעתי הצנועה אשמח לקבל את דעתכם, תומכת אם מבקרת היא, וגם אולי את הלקח האישי שלכם מהסיפורים הללו.

אם כך.... נתחיל באברהם.

אברהם, כך אומרת המסורת, היה גדול המאמינים. פילוסוף מבריק. אברהם בעצם קיים את כל התורה עוד לפני שנכתבה. הסיבה לכך נעוצה בשני דברים: האחד הוא היכולת השכלית של אברהם; השני היא היותו בן חורין כשאין חוצץ בינו לבין השמיים. אברהם בעצם היה נטול כל הבנייה חברתית. הוא עזב את ביתו והלך אחרי קול מצפונו, הלוא הוא קול האלוקים ("אלוקים" מפאת כבודם של חלק מקוראי הבלוג). בתקופה בה טרם שורטטו גבולות עם סרגל על גבי מפות בידי מעצמות שונות, חופשי היה אברהם לנוע במדבר ולהתיישב במקום שחש כי השכינה שורה בו.

אני לא סגור על זה שאלוקים קרא לאברהם ממש (ויחלקו עליי כמובן כמה מהקוראים). אני סבור שעל סמך העובדה הקודמת (חוכמתו של אברהם), אברהם עלה במדרגות החוכמה ובעצם ניסה להתקרב אל האלוקים עד כמה שניתן. הקולות ששמע אברהם היו קולות הבינה והחוכמה שלו, קולות החיפוש הפנימי שלו אחר האמת הנכונה עבורו, ואולי גם עבור כל העולם – תלוי את מי שואלים.

בכל מקרה, לטעמי אברהם היה עסוק מאוד בענייני ההעמקה באמונה, אך אולי – איך נאמר – התקשה בעניינים הארציים, ובעיקר בענייני ניהול המשפחה. הוא התבטל מול שרה במשבר עם הגר, העדיף להגיד לפרעה שרצה את שרה כי הנה אחותו (כדי להציל את עצמו – את אברהם, מחשש שיירצח). גם בעקדת יצחק, בסופו של דבר, אנחנו, או ליתר דיוק, אני, סבור שהוא טעה ביחסו אל בנו.

סצינת הפתיחה של פרשת העקדה:
אקסטרים לונג שוט: אוהל ענק באמצע ארץ כנען, במדבר, כשמסביב רוחות ועדרי צאן ובקר, חשבו על מוסיקה של חליל רועים בסטייל אוריינטלי.

פול שוט: אברהם אבינו יושב בתוך האוהל, חושב, חושב וחושב. לפתע הוא קם ומסתובב באוהל כמו ארי בסוגר; הוא לא מאמין לאיזו מסקנה הגיע כעת. הוא שוב מנתח את כל התהליך הלוגי שעבר לו במוח; הלב שלו דופק חזק, אבל הוא מוכרח להירגע.

קלוז אפ: הידיים של אברהם רועדות.

קלוז אפ: העיניים שלו אדומות מחוסר שינה ומרצדות.

אברהם הבין היום משהו: כל החיים מנסה האדם להתעלות מעל הדחפים החייתיים שלו ולהתקרב לבורא העולם. הדחף החזק ביותר של בעלי החיים בטבע הוא הישרדות. הדאגה הגדולה ביותר של בעלי החיים היא לשימור הגן שלהם בטבע, הפיכת ה-DNA שלהם לנצחי. הדרך שלהם לשמור על ה-DNA שלהם בטבע היא אחת ויחידה – להוליד צאצאים.

אברהם מבין דבר מה נוסף: הולדת צאצאים היא מעשה אנוכי שמטרתו לדאוג להורה, ולא באמת לילד וקושר את האדם בעבותות אל הארציות, אל ההישרדות. אלפי שנים מאוחר יותר אמר עמנואל קאנט שדאגה של אם לבנה אינה מוסרית, כי כל חיה בטבע דואגת לצאצא שלה, לרוב משיקולים אגואיסטים.

אברהם גם מבין עוד משהו, משהו רציני מאוד: כדי להוכיח שהוא המאמין הגדול ביותר, הוא חייב לעשות משהו בנדון. הוא חייב להתנתק מיצר ההישרדות הפנימי שלו כדי להתקרב לאלוקים. הוא חייב להקריב את בנו, אבל לא סתם את בנו: את האחד שאהוב עליו במיוחד – את יצחק. 

אברהם רועד ומתייסר. אולם הוא יודע שלא משנה מה יעשה, זוהי האמת וממנה הוא לא יכול לברוח. הוא מבין: המוסר נקנה בייסורים. כשאתה בוחר במעשה טוב, אתה מוותר על מעשה אחר. הבחירה בטוב כרוכה בסבל, בכאב שיש ביכולת הבחירה.

אברהם לא אומר דבר ליצחק, אלא לוקח אותו עמו. יצחק ילד טוב, לא פוצה פה. יצחק הולך עם המוסכמות ונותן לסביבה לנוע מסביבו ולהניע אותו. הוא לא מנסה להשפיע עליה. אנו נראה את התכונה הזו בפרשת הברכה ליעקב עשרות שנים מאוחר יותר. על כך אכתוב בפוסט הבא.
בדרך יצחק כבר מתחיל לחשוד, אך אמונו באביו עולה על כל דבר אחר. גם כאשר קושר אותו אביו, עושה את כל הריטואל... גם כאשר הרים אביו את המאכלת לשחוט את יצחק עצמו.

אלא שאז קורה משהו. בספר בראשית כתוב שיצאה בת קול מן השמיים. אחת הפרשנויות ששמעתי פעם היא שבת קול הינה, גם היא, קול מצפונו של האדם, קולו של אלוקים הבוקע מתוך האדם (ייתכן "בת קול" על שום הרגש האימהי שיש בכל אבא... מכאן שנשים עליונות על גברים...? חומר למחשבה). אקרא לכך בקצרה "יצר החיים".
אברהם אבינו מסתכל לרגע על עצמו מהצד: הוא עומד עם המאכלת לשים קץ לבנו שלו. משהו בתוכו נצבט והוא מניח את הסכין. משהו אחר, לא הגיוני, משהו רגשי בתוכו, אומר לו שהוא לא יכול לעשות את זה. המשהו הזה, לדעתי, נקרא לב.

מה שאני הסקתי מהסיפור, והסיבה שבגללה הוא כל כך מרכזי במסורת היהודית, היא המעבר שמבצע אברהם ברגע אחד, התהליך שהוא עובר. אני חושב שמה שמלמד אותנו הסיפור הזה הוא עליונות המצפון על המוסר ההגיוני הצרוף. פקודה בלתי חוקית בעליל מבוססת בדיוק על העיקרון הזה: ייתכן שישנם חוקים והיגיון מסוים שאומר לך שאתה צריך לעשות משהו, אך משהו בתוך תוכך אומר לך שאסור לך לעשות זאת. הגיון, ככל שיהיה מבוסס, אך ינחה אותך לבצע דבר עבירה – הנו הגיון מוטעה (ע"ע משיח שקר, נביא שקר). עליך לוודא שהרגש שלך מכויל היטב וללכת על פיו.

מעבר לכך – הכוח החזק ביותר בעולם הוא כוח החיים, ההמשכיות ובמילה אחת – האהבה. רק כך ניתן לקיים את העולם. סיפור עקידת יצחק יכול ללמד אותנו שלעתים, בשם "ההגיון ההגיוני כל כך" (הגיון אנושי שמעצם טבעו הוא פגום) והמרדף אחר האמת, אנו עלולים להחריב את העולם (והרי כל אדם הוא עולם ומלואו).

אם ננסה להסיק מכך דבר מה לגבי היום, הרי שלטעמי הנטייה הטבעית שלנו כעת היא לחשוב על "קיצוניים" כלשהם, מימין / משמאל, שנוקטים אלימות, ולהאשים אותם כאילו הם אלו המחריבים את העולם בשם חיפושם אחר האמת. אני חושב שהדברים הללו מתחילים הרבה לפני כן. האם אנחנו (כולל עבדכם הנאמן) באמת מקשיבים האחד לשני או שכל אחד מאיתנו עסוק בלרדוף אחר האמת שלו ובדרך עולב בחברו ואינו מכבדו? האם שלילת דעתו של האחר בשם האמת הפנימית שלי תוך הטחת ביקורת הורסת ולא בונה, הגם שתיעשה באופן דמוקרטי, אינה מעודדת קיטוב ופלגנות שעלולות לזרוע את זרעי האלימות, או במילים אחרות - הרס העולם? אני לא חושב שיש לכך תשובה חד משמעית, שכן זה נושא סבוך, אך חשוב לי להעלות את השאלות הללו לדיון. גם אני מתחבט בהן לא מעט.

בשורה התחתונה, העולם הוא כמו כביש סואן של אמיתות שבמקומות מסוימים מתחרות ביניהן. התחרות העיוורת על הצדק משולה בעיני לשתי מכוניות של ערסים שמשחקות "פתיחות" על כביש החוף ומסכנות את שאר הנוסעים בכביש. לכן, איישם כאן את דברי המורה שלי לנהיגה איציק שידלובסקי: בכביש, כמו בעולם, אל תחפש להיות צודק – היה חכם. כך שומרים על החיים.


המשך שבוע טוב וחג חנוכה שמח. 

יום חמישי, 15 בדצמבר 2011

מסעות הנוער לפולין - בין "ברית גורל" ל"ברית ייעוד"


שלום לכם חברים,
מדי שנה יוצאות עשרות משלחות מטעם בתי ספר שונים בישראל למסע בן כ-10 ימים במחנות ההשמדה באירופה. המסע, כך נטען, נועד לחזק את תודעת השואה בקרב בני הנוער שלנו. חשיבות רבה יש לכך, שכן שנה לאחר מכן מתגייסים ילדינו אל הצבא. כל אחד יסכים כי חשוב שבנינו ידעו על מה הם נלחמים ומהי חשיבותה של ארץ ישראל. מעבר לכך, יש הטוענים כי המפגש עם המראות והמקומות המזעזעים, וההקשבה לסיפורים המצמררים מרככים את הגזענות ואת שנאת האחר בקרב בני הנוער.

אולם אני שואל את עצמי: אם כך פני הדברים, כיצד זה התקיים צה"ל ב-35 השנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל ללא קיומם של מסעות הנוער לפולין (שהחלו באמצע שנות ה-80)? כיצד ייתכן שהשירות הצבאי כחלק מתרומה לקהילה נחשב רלוונטי ואיש לא הזדקק להצדקה של השואה כדי לשרת את ארצו נאמנה?

אין טענתי כי יש לבטל את הצורך בזכרון השואה ובצורך לחקור ולהבין אותו לעומק. חלילה וחס. אולם אני שואל בלב שלם: האם האופן שבו נחקרת ונלמדת השואה תורם לזהותנו ולחברתנו? האם אין דרכים ראויות יותר לבניית חברה בישראל? האם אינכם חושבים שהדגש שניתן בארצנו להוראת השואה ולמקומה במסגרת הבסיס להקמת המדינה גדול בצורה שאינה מידתית? האם היסוד לקיומנו לא אמור להתמקד יותר בזיקה שלנו למורשת היהודית ולארץ ישראל (דרך אגב – כפי שטענו אחד העם, דוד בן גוריון וברל כצנלסון שעל אף היותם חילונים היו בקיאים בספרות התנ"ך לא פחות מכל רב אחר)?

לטענתי, הצורך המערכתי הזה בשליחת ילדינו אל התופת ההיא כדי להזכיר להם מדוע קיימת מדינת ישראל נובע מכמה סיבות: קריסת האתוס החלוצי, חוסר יכולת לקבוע ורצון להתחמק משאלת "מיהו יהודי", משבר בזהות היהודית בקרב החברה החילונית בישראל, ורשלנות במערכת החינוך.

ראשית אגיד: לא הייתי במחנות ההשמדה בפולין ואני מזמין אחרים להתווכח איתי. אולם לשמחתי הרבה, אינני חש כי העובדה שלא יצאתי לראות את התופת פגעה לי בתחושת השייכות לארץ וברצון לתרום לקהילה. העניין הוא פשוט: מעולם לא חשתי שקיומי בארץ תלוי בשואה. הורי מורי הסבירו לי ששורשי הקשר ביני לבין המדינה שלי נעוצים 2,000 שנה קודם.

שנית אגיד: אינני סבור שאמת נמצאת אצלי ורק אצלי. לכן אני מזמין אתכם בחום להגיב, לחזק, לצאת נגד וכו'. אני מניח שכך אוכל גם לראות נקודות מזווית ראות אחרת, לבקר את עצמי ולהתקרב לאמת עד כמה שניתן. תודה מראש על תגובותיכם, תומכות אם מבקרות הן.

ולענייננו.

קריסת האתוס החלוצי
האתוס המכונן שבנה את מדינת ישראל בשנותיה הראשונות היה האתוס הבן-גוריוני. הנרטיב היהודי החדש כלל מרד בכל דבר שמזוהה עם הגלות. במרכז עמדה היצירה הציונית, בניית היישובים וכוח המגן העברי, יצירת רוב יהודי בארץ ישראל וגיבוש "חברת מופת" יהודית (אין זה מקרה ש"חברת מופת" נמצאת במרכאות, כי על כך יש לי לא מעט ביקורת) "לאור חזונם של נביאי ישראל". האתוס החלוצי והמדינה שבדרך התקיימו כבר לפני השואה, ובכך הייתה השואה בעצם הזרז המרכזי להקמת מדינת ישראל, אך בשום פנים ואופן לא הסיבה להקמתה. אדרבא, יש לציין כי בראשית שנות המדינה, הטיפוס השואתי – גלותי זכה לכתף קרה מחלק מהחלוצים (בדגש על חלק מהם, לא כולם כמובן) שראו ביהודי החילוני הלוחם סמל, ובזו ליהודי הגלותי החלש.
האתוס הזה החזיק את המדינה כל ימי חיי בן גוריון. המדינה נבנתה בדמותו, וגם לאחר שהפסיק לכהן כראש ממשלה, המשיכה המדינה לפעול על בסיס החזון הציוני. כל החברה סבבה סביבו. הסיבה לכינון מדינת היהודים הייתה הרצון לכונן חברת מופת יהודית ציונית חדשה ששורשיה יונקים ממורשת התנ"ך, אך כוללים יסודות דמוקרטיים המאפשרים חיים של כבוד ומימוש עצמי וקולקטיבי גם למיעוטים החיים במדינה. מלחמת ששת הימים הייתה שיא פריחתו של האתוס הציוני החלוצי. איש לא היה זקוק לשואה כדי לרוץ לשדה הקרב.  
אבל אז הגיע אוקטובר 1973. תותחיו של אנור סאדאת רעמו וזרנוקי המים של כוחותיו בתעלה המיסו את תעלת בר לב, ובמקביל ניפצו לרסיסים את האמון העיוור שהיה לציבור בממשלת מפא"י. קו השבר היה כה עז, עד שלא רק השלטון עצמו נסדק, אלא כל האתוס הציוני העמוק. שבר האמון במנהיגות פקד את כל שכבות החברה, ובתוספת עליית קולו של קיפוח החברתי מבית הפנתרים השחורים, החל להתמוסס היסוד המכונן של החברה הציונית במדינת ישראל.
אם עד עתה יצאו חיילינו להגן על החברה הישראלית שנבנית במדינה בשם האתוס החלוצי, הרי שסיבה זו ספגה מהלומה קשה במלחמת יום הכיפורים.

חוסר יכולת ורצון לקבוע "מיהו יהודי"
השבר עצמו חשף את מצבה של החברה הישראלית במערומיה. בהעדר אתוס מכונן ומלכד, נזקקה החברה הישראלית, כך לפחות בראי מנהיגיה באותה תקופה, לכינון אתוס מכונן אחר – משהו אחר שיאחד את העם כולו, לסיבה אחרת לקיומה של המדינה, לקיומו של צה"ל. אולם העם איבד אמון במסר השלטון. החברה עצמה הייתה בנויה סקטורים סקטורים, משוסעת ומפולגת. לאור זאת, במדינת ישראל החליטו שלא להחליט. במקום לנסות לבנות אתוס חדש, כזה שיכלול גם את היהודי הספרדי, החילוני החלוצי, העולה מאתיופיה, הדתי-לאומי, החרדי-ליטאי וכו' – במקום להתעסק עם כל זה העדיפה המדינה להצביע על האויב החיצוני כדבר שמאחד אותנו. מעתה אמור כי אין החברה היהודית – ישראלית נמדדת על פי הגדרתה היא, אלא על פי מעשיהן של אומות העולם נגד היהודים. אינני מקבל את הטענה שמסעות הנוער החלו בשנת 1985 בגלל מדיניות הפתיחות של מדינות הגוש הקומוניסטי, שכן המדינה כאמור התקיימה היטב לפני כן מבלי מסעות הנוער לפולין.

משבר הזהות היהודית בקרב החברה החילונית בישראל
לעניות דעתי, קריסת האתוס החלוצי השפיעה בצורה החזקה ביותר על החברה החילונית בישראל. אם עד אותו הרגע "להיות יהודי" מבחינת חלק מהחברה החילונית היה לייבש ביצות ולהפריח את השממה בשם החזון שייצגה ממשלת בן גוריון, הרי שכעת נחלשה יהדותם בצורה משמעותית. יתרה מכך, עבור החילונים שאינם בני קיבוצים הרי שנאלצו להתמודד עם מגמות חזרת הדת למרחב הציבורי בתחילת שנות ה-80 לאור עליית כוחן של המפלגות הדתיות. כך נוצר צורך ביצירת בסיס אחר להשארת החברה החילונית בתוך הקולקטיב היהודי. אם כך, כיצד נגדיר מיהו יהודי? נלך למכנה המשותף הנמוך ביותר: יהודי הוא אדם שנרדף בשואה, שהוריו נרצחו בשואה.
דרך אגב, באופן די אבסורדי, בחוק השבות מוגדר היהודי כמי שהנו דור שלישי למשפחה יהודית. אם זכרוני אינו מטעה אותי, זו הייתה גם ההגדרה של חוקי נירנברג לשאלה "מיהו יהודי". אם כך, האם ההגדרה שלנו בתור יהודים זהה לאופן שבו מגדירים אותנו שונאינו? האם לא אנחנו צריכים לקבוע את יהדותנו? את זהותנו?

רשלנות מערכת החינוך
לאור כל אלו, במערכת החינוך מצאו את הפתרון. הגוש הקומוניסטי מתחיל להיחלש ולהיפתח בפני המערב, הגישה למחנות ההשמדה בפולין קרובה מאי פעם. בהינתן חברה משוסעת ומפולגת שלא יכולה להסכים על ההגדרה מיהו יהודי, ניצור זיקה ליהדות ולתחושת השייכות לקולקטיב היהודי במקום שכולם מסכימים עליו – השואה. כיצד תדע שאתה יהודי? כי נרדפת בשואה. מדוע עליך ללכת להגן על המדינה? כדי שלא יקרה לנו מה שקרה ליהודים בשואה. אינני מקל ראש בסיבה זו, אולם אני חושב שמקומה במסגרת הסיבות להליכה לצה"ל צריך להיות קטן יותר.

וכך, בשם הצורך ביצירת גבולות רחבים יותר לקולקטיב היהודי, התמקדה מערכת החינוך בהוראת השואה כבסיס לחיזוק הזהות היהודית בקרב בני הנוער שאינם דתיים. אמנם גם אלו המסורתיים והדתיים הנם בעלי זיקה לשואה מסיבות ביולוגיות (סבא, סבתא) או תחושת ערבות הדדית. אולם עבור אלו היהדות מתחילה קודם כל בזיקה יומיומית למורשת, ואין להם צורך בתזכורת של השואה. מבחינת אלו שהתנ"ך והתלמוד אינם זרים להם, השואה היא הצדקה נוספת בדרך לקיומה של מדינת ישראל, אך לא ההצדקה היחידה. לעומת זאת, לא פעם שמעתי את המשפט שאומר שמה שמערכת החינוך לא עושה לנוער מבחינת תחושת השייכות – עושים מחנות ההשמדה בפולין. המשפט הזה לדעתי הוא עיקר הבעיה.
אם כך – לטעמי זהו כשלון טוטאלי של מערכת החינוך. אם צריכה היא את מסעות הנוער לפולין (כגולת הכותרת של הפעילות הבית ספרית) כדי לשכנע את הנוער בצורך לשמור על ארצם, אנחנו בבעיה. השואה היא עוד סיבה – משמעותית אמנם – אך לא היא במרכז, אלא לטעמי דברים אחרים. השואה היא אכן אסון נורא, וחשוב שנלמד את תלמידנו על השואה ("בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים") אך לא לתלות בעיקר בה את קיומנו כאן.

מהן לדעתי ההשלכות של תהליך זה?
מבחינה חיצונית, מצב שכזה נותן כוח רב לאויבי ישראל מכחישי השואה. בכל פעם שאחמדינז'אד אומר באו"ם שלא הייתה שואה, הרי שמטרתו היא לערער את בטחונה של החברה בישראל. לא פחות. לכאורה, אם לא הייתה שואה, נשמט הבסיס לקיומה של מדינת ישראל. כך הוא מכניס את כל מדינת ישראל ללחץ וגורם לה לפעול מתוך פחד. מדינה שפועלת מתוך פחד ולא מתוך עוצמה, עלולה לקבל החלטות שגויות ולא נכונות.
מבחינה פנימית, וגם בהקשר האיראני, נותן בסיס השואה כוח רב לפוליטיקאים מול העם. בכל רגע שבו יש צורך לטאטא בעיות פנים אל מתחת לשטיח, יעלה האיום של אותם מכחישי שואה. כך עלולים המנהיגים שלנו לפרוט לנו על המיתר הרגיש ביותר ולטרפד כל דבר. רק שהשואה לא תחזור, רק שהיא לא תחזור – וכל השאר זניח.
כמו כן, לצורך הבהרה ברורה יותר של המצב במדינת ישראל, אשתמש במונחים (שאינם שלי כמובן) "ברית גורל" אל מול "ברית ייעוד". "ברית גורל" הנה ברית שאתה נכנס אליה מכורח הנסיבות והיא אינה תלויה בבחירה שלך. "ברית ייעוד" לעומת זאת היא ברית שאליה אתה נכנס בעיניים פקוחות, מתוך ידיעה שיש לה ייעוד מסוים, שמטרתה לבנות משהו.

בהיר ונהיר ששיח השואה שם דגש על "ברית הגורל". כך הופכת מדינת ישראל ל"מדינת מקלט" בלבד ולא למקום שיש לפתח. במדינת מקלט, במקום שבו קיימת חרדה קיומית יומיומית שמבוססת על אתוס השואה, כל אדם מנסה לחטוף מה שהוא יכול. הוא ממהר לפגישה, הוא עושה עוד קומבינה על גבו של אדם אחר. העיקר – לצבור כסף, וכמובן שחשוב גם דרכון זר, למקרה שמחר לא נהיה כאן (כי הרי השואה השנייה מתנוססת מעלינו כל הזמן). ברית הגורל מתפרקת מבפנים. זאת משום שברגע שסובבתי את פניי לראות מי חולק איתי את הברית, גיליתי שאין שום דבר שמחבר ביני לבינו. הוא לא באמת יהודי, אני ממש לא מתחבר אליו, והסיבה היחידה שאנו חולקים את אותה ארץ היא כי נרדפנו וכי דחפו אותנו לכך. זוהי אחת הסיבות, לטעמי, למתח השורר במדינה ולחוסר היכולת והנכונות לגשר על פערים. פשוט אף פעם לא חינכו אותנו לזה.

לעומת זאת, "ברית ייעוד" אומרת שאנחנו כאן כי כך בחרנו לעשות. אנו יודעים מי השותפים שלנו ואנו כאן כדי לבנות חברה טובה יותר וצודקת יותר. אנו כאן כי אנו יהודים (כן כן, זה היה הבסיס לקיומה של המדינה ב-1948) שמחפשים הגדרה עצמית. תפקידנו הוא לשבת, להתווכח, לצעוק, להירגע, לכבד, לגבש הסכמות במקרים מסוימים, ולהישאר עם סימני שאלה במקרים אחרים. אולם מעבר לכל – עלינו להגדיר את עצמנו. כך או כך, על בסיס הייעוד כולנו מסכימים – הייעוד שלנו הוא להקים חברת מופת חדשה, דומה אך שונה לחזון הבן גוריוני. הפעם היא צריכה לכלול סקטורים נוספים שבחרנו להתעלם מהם בעבר.

אז מה עם משלחות הנוער?
האמת, אינני יודע. אולם לטעמי רצוי וראוי שבמשרד החינוך ייקחו על עצמם פרוייקט ארוך טווח של בחינת האפקטיביות של מסעות הנוער לפולין. ראשית עלינו להגדיר את מטרות המסע. שנית עלינו לבחון אם המטרות הושגו לטווח הקצר (חיזוק הצורך להגן על המדינה), לטווח הבינוני (תפקוד היטב בצבא ובאוניברסיטה), ולטווח הרחוק (תרומה לחברה, כבוד לשונה וכו'). אף אחד לא הרים את הכפפה כדי לבצע מחקר כזה. למה שלא ניקח 1,000 בני נוער לפרוייקט הערכה רב שנתי כדי לבדוק אם אכן המסעות הללו משיגים את יעדם בפיתוח אזרחים ישראלים טובים יותר?

שנית, בגיל 17 היכולת של הילדים האלו לספוג משהו מוגבלת מאוד. התגובות (כך סיפרו לי רבים) נעות בין אדישות מוחלטת לפרץ רגשות ספונטני. האם הילדים מסוגלים להפנים דברים כאלו? האם יש בכך צורך? מדוע שלא נמתין עם המסעות למסגרת הצבא, האוניברסיטה, החיים האזרחיים?

שלישית, מדוע שלא נעמיק את ההיכרות עם התרבות היהודית בבתי הספר? איני מתכוון לשיעורי הלכה, אלא לתרבות, מורשת, הגות – שפינוזה לצד רמב"ם לצד אברבנאל לצד קירקגור (הנוצרי) לצד בובר. מבחינה זו, שילוב שיעורי תרבות ישראל בבתי הספר הוא לטעמי עניין מבורך (אם כי שם עוסקים לא מעט ברמת הסברים על חגי ישראל. עד כדי כך הידע בקרב בני הנוער שלנו בנושאי יהדות מוגבל).

הרי כך אנו לא עוסקים במעטפת, באיום החיצוני. כך אנו מקיימים דיון – בחלקו שטחי, מעצבן ומעלה סימני שאלה – על מהות היהדות ועל גלגוליה לאורך השנים. כך לא נפקיד את הגדרת היהדות שלנו בידי גורמי הדת המקצינים והמתחרדים למיניהם שכלל ישראל אינו מעניינם; כך נילחם על יהדותנו  ונרחיב אותה באמצעות ההיכרות והידע שלנו על המסורת היהודית; כך נבנה יהודי – ישראלי חדש ומודרני: ישראלי שמכיר את שכניו, שמוכן להתווכח איתם אך להסכים לקבל את דעתם; ישראלי שמחויב לבניית חברה ישראלית מתוקנת מתוך זיקה לארץ ומחויבות לפעולה, ולא מתוך פסיביות וחרדה קיומית.

כשבעזרת ה' כך ייראו פני הדברים, אני מאמין שגם לא נצטרך לפחד מאויבינו. 


יום רביעי, 14 בדצמבר 2011

"צריך שכל איש..."


"צריך שכל איש ידע ויבין

שבתוך תוכו דולק נר

ואין נרו שלו כנר חברו

ואין איש שאין לו נר

צריך שכל איש ידע ויבין

שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים

להדליקו לאבוקה גדולה

ולהאיר את העולם כולו".

(הראי"ה קוק).

ברוכים הבאים לבלוג שלי.

המשך שבוע נהדר.