יצחק, השני מבין שלושת אבות האומה היהודית, נחשב לדמות פסיבית במקרא. יצחק נותן לאירועים להתרחש מסביבו ובעצם מקבל על עצמו כל דין. אנו רואים אותו מקבל את הדין של העולם הקדום שלפיו הבן הבכור מקבל את ברכתו של האב. באופן אבסורד, גם כאשר בנו הצעיר יותר גונב את הברכה מידי האח הבכור – גם אז הוא מקבל את הדין ואינו יוצא נגד יעקב. אולם, אם נחשוב על כך לעומק, זה לא באמת מפתיע. הרי למה ניתן לצפות מאדם, צדיק ככל שיהיה, שנעקד ע"י אביו?
יצחק, לדעתי, סחב עמו את הטראומה של העקדה שנים רבות (להלן "תסמונת המאכלת"). גם אז, על המזבח בהר המוריה, הוא התנהג בצורה פסיבית לחלוטין וקיבל על עצמו את מעשי אביו שהתחבט בינו לבין ה' על מהות האמונה. כתוצאה מכך, אנו רואים באישיותו של יצחק שני יצרים: האחד הוא הפסיביות והרצון לרצות את הסביבה (יש שיאמרו אפטיות וייאוש), והשני – הערצת הכוח המתפרץ שהתגלם בדמותו של עשו בנו, הצייד הבלתי נלאה - מעין תיקון על החסר בדמותו של יצחק.
התסביך הזה לא נעלם מעיני רבקה אשתו. רבקה אשה חכמה הייתה. היא ראתה את האמת נכוחה. מצד אחד, עשו – הצייד, הבהמי, הוולגרי, זה שהמיר את בכורתו בנזיד עדשים בגלל רעב רגעי, זה שנשא נשים שהיו לצנינים בעיניהם של יצחק ורבקה; ומן העבר השני – יעקב: שקט, תם, יושב אוהלים, במידה מסוימת מזכיר את סבו, אברהם.
רבקה מחליטה לעשות מעשה אמיץ והיא לוקחת עליו אחריות: היא פוקדת על יעקב לעטות על עצמו עור כעורו של עשו, להתחזות אליו מול אביו יצחק העיוור ובעצם - לגנוב את הברכה מאחיו הבכור. היא מבינה שאין דרך אחרת, אבל היא חושבת על העתיד, על התיקון האמיתי לטראומה שעבר יצחק. היא מבינה שהפתרון אינו גלום בקיצוניות השנייה, הכוחניות בדמות עשו, אלא בדמות האמצע – דמותו של יעקב.
למה דומה הדבר?
דור המדבר, אותו הנהיג משה, סבל מ"תסמונת המאכלת" הקולקטיבית שלו: המאכלת שאיימה לשחוט אותו הייתה מצרים בראשות פרעה שממנה ניצל ברגע האחרון. ואכן, דור המדבר סבל קשות מייאוש, מתסכול, תלישות ומתודעת עבדות שהולידה בהמיות ועבודת אלילים שהיו לצנינים בעיני ה' ומשה. משה לא הצליח לשחרר את העם מהפסימיות הזו (ע"ע חטא המרגלים). הפתרון היה אחד: הזמן יעשה את שלו. יש לתת לדור המדבר זמן לעבור מן העולם. "תסמונת המאכלת" שלו הייתה גדולה מידי. על הדור הבא, הצעיר יותר, תוטל מלאכת בניית הממלכה שבדרך.
למה עוד דומה הדבר? לתקופתנו שלנו.
מדינת ישראל מודל 2011 מתמודדת עם "תסמונת המאכלת" שלה. המאכלת הפעם היא השואה שאיימה לכלות את העם כולו. לטעמי, פרצופה של המדינה מגלם בתוכו את הקונפליקט שהתקיים באישיותו של יצחק. מן העבר האחד – פסיביות ורצון להידמות לסביבה, לרצות אותה ולהשלים עם כל תכתיביה המתגלם בתפיסת עולמם של גורמים מסוימים בשמאל הרדיקלי (מתוך הנחה שהצדק העליון נמצא עם קובעי המדיניות במדינות העולם); מן העבר השני – השאיפה לכוחניות והבהמיות שמתגלמת בהתנהגותם של גורמים בימין הקיצוני שלצערי הולך ומתרחב. שתי המגמות הללו בחברה נובעות מאותה טראומה שלצערי איננו עוסקים בלמידת לקחיה בצורה מאוזנת. זאת הטראומה שאופפת את עצם קיומנו. מצד אחד היא יוצרת אצלנו אשם עצמי, כמו שבוודאי היה ליצחק; מן העבר השני – היא יוצרת רצון לכוח בלתי מרוסן, זה שהתגלם בדמות עשו.
אז היכן מגיע האיזון? האיזון מגיע בדמותו של יעקב, אך על כך אכתוב כבר בפעם אחרת.
המשך שבוע טוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה