בתקופה הזו מסיימים באי בתי הכנסת לקרוא את ספר בראשית. זהו החומש האהוב עליי ביותר מבין החמישה. שאר החומשים, שכוללים בעיקר חוקים, פחות דיברו אליי. עם השנים הבנתי שמהסיפורים הללו אפשר להסיק הרבה דברים ולמצוא מסרים רבים שהסיפור מנסה להעביר לנו. את הפוסטים הבאים אקדיש בעיקר למסקנות האישיות שלי מהסיפורים המרתקים של חומש זה.
אתחיל בפרשנות אישית שלי לעקדת יצחק, שייתכן כי נכתבה איפשהו ומבוססת על היקשים מכל מיני מקומות ושיעורים שלמדתי מגדולים ממני בחוכמתם ובידיעותיהם. על דעתי הצנועה אשמח לקבל את דעתכם, תומכת אם מבקרת היא, וגם אולי את הלקח האישי שלכם מהסיפורים הללו.
אם כך.... נתחיל באברהם.
אברהם, כך אומרת המסורת, היה גדול המאמינים. פילוסוף מבריק. אברהם בעצם קיים את כל התורה עוד לפני שנכתבה. הסיבה לכך נעוצה בשני דברים: האחד הוא היכולת השכלית של אברהם; השני היא היותו בן חורין כשאין חוצץ בינו לבין השמיים. אברהם בעצם היה נטול כל הבנייה חברתית. הוא עזב את ביתו והלך אחרי קול מצפונו, הלוא הוא קול האלוקים ("אלוקים" מפאת כבודם של חלק מקוראי הבלוג). בתקופה בה טרם שורטטו גבולות עם סרגל על גבי מפות בידי מעצמות שונות, חופשי היה אברהם לנוע במדבר ולהתיישב במקום שחש כי השכינה שורה בו.
אני לא סגור על זה שאלוקים קרא לאברהם ממש (ויחלקו עליי כמובן כמה מהקוראים). אני סבור שעל סמך העובדה הקודמת (חוכמתו של אברהם), אברהם עלה במדרגות החוכמה ובעצם ניסה להתקרב אל האלוקים עד כמה שניתן. הקולות ששמע אברהם היו קולות הבינה והחוכמה שלו, קולות החיפוש הפנימי שלו אחר האמת הנכונה עבורו, ואולי גם עבור כל העולם – תלוי את מי שואלים.
בכל מקרה, לטעמי אברהם היה עסוק מאוד בענייני ההעמקה באמונה, אך אולי – איך נאמר – התקשה בעניינים הארציים, ובעיקר בענייני ניהול המשפחה. הוא התבטל מול שרה במשבר עם הגר, העדיף להגיד לפרעה שרצה את שרה כי הנה אחותו (כדי להציל את עצמו – את אברהם, מחשש שיירצח). גם בעקדת יצחק, בסופו של דבר, אנחנו, או ליתר דיוק, אני, סבור שהוא טעה ביחסו אל בנו.
סצינת הפתיחה של פרשת העקדה:
אקסטרים לונג שוט: אוהל ענק באמצע ארץ כנען, במדבר, כשמסביב רוחות ועדרי צאן ובקר, חשבו על מוסיקה של חליל רועים בסטייל אוריינטלי.
פול שוט: אברהם אבינו יושב בתוך האוהל, חושב, חושב וחושב. לפתע הוא קם ומסתובב באוהל כמו ארי בסוגר; הוא לא מאמין לאיזו מסקנה הגיע כעת. הוא שוב מנתח את כל התהליך הלוגי שעבר לו במוח; הלב שלו דופק חזק, אבל הוא מוכרח להירגע.
קלוז אפ: הידיים של אברהם רועדות.
קלוז אפ: העיניים שלו אדומות מחוסר שינה ומרצדות.
אברהם הבין היום משהו: כל החיים מנסה האדם להתעלות מעל הדחפים החייתיים שלו ולהתקרב לבורא העולם. הדחף החזק ביותר של בעלי החיים בטבע הוא הישרדות. הדאגה הגדולה ביותר של בעלי החיים היא לשימור הגן שלהם בטבע, הפיכת ה-DNA שלהם לנצחי. הדרך שלהם לשמור על ה-DNA שלהם בטבע היא אחת ויחידה – להוליד צאצאים.
אברהם מבין דבר מה נוסף: הולדת צאצאים היא מעשה אנוכי שמטרתו לדאוג להורה, ולא באמת לילד וקושר את האדם בעבותות אל הארציות, אל ההישרדות. אלפי שנים מאוחר יותר אמר עמנואל קאנט שדאגה של אם לבנה אינה מוסרית, כי כל חיה בטבע דואגת לצאצא שלה, לרוב משיקולים אגואיסטים.
אברהם גם מבין עוד משהו, משהו רציני מאוד: כדי להוכיח שהוא המאמין הגדול ביותר, הוא חייב לעשות משהו בנדון. הוא חייב להתנתק מיצר ההישרדות הפנימי שלו כדי להתקרב לאלוקים. הוא חייב להקריב את בנו, אבל לא סתם את בנו: את האחד שאהוב עליו במיוחד – את יצחק.
אברהם רועד ומתייסר. אולם הוא יודע שלא משנה מה יעשה, זוהי האמת וממנה הוא לא יכול לברוח. הוא מבין: המוסר נקנה בייסורים. כשאתה בוחר במעשה טוב, אתה מוותר על מעשה אחר. הבחירה בטוב כרוכה בסבל, בכאב שיש ביכולת הבחירה.
אברהם לא אומר דבר ליצחק, אלא לוקח אותו עמו. יצחק ילד טוב, לא פוצה פה. יצחק הולך עם המוסכמות ונותן לסביבה לנוע מסביבו ולהניע אותו. הוא לא מנסה להשפיע עליה. אנו נראה את התכונה הזו בפרשת הברכה ליעקב עשרות שנים מאוחר יותר. על כך אכתוב בפוסט הבא.
בדרך יצחק כבר מתחיל לחשוד, אך אמונו באביו עולה על כל דבר אחר. גם כאשר קושר אותו אביו, עושה את כל הריטואל... גם כאשר הרים אביו את המאכלת לשחוט את יצחק עצמו.
אלא שאז קורה משהו. בספר בראשית כתוב שיצאה בת קול מן השמיים. אחת הפרשנויות ששמעתי פעם היא שבת קול הינה, גם היא, קול מצפונו של האדם, קולו של אלוקים הבוקע מתוך האדם (ייתכן "בת קול" על שום הרגש האימהי שיש בכל אבא... מכאן שנשים עליונות על גברים...? חומר למחשבה). אקרא לכך בקצרה "יצר החיים".
אברהם אבינו מסתכל לרגע על עצמו מהצד: הוא עומד עם המאכלת לשים קץ לבנו שלו. משהו בתוכו נצבט והוא מניח את הסכין. משהו אחר, לא הגיוני, משהו רגשי בתוכו, אומר לו שהוא לא יכול לעשות את זה. המשהו הזה, לדעתי, נקרא לב.
מה שאני הסקתי מהסיפור, והסיבה שבגללה הוא כל כך מרכזי במסורת היהודית, היא המעבר שמבצע אברהם ברגע אחד, התהליך שהוא עובר. אני חושב שמה שמלמד אותנו הסיפור הזה הוא עליונות המצפון על המוסר ההגיוני הצרוף. פקודה בלתי חוקית בעליל מבוססת בדיוק על העיקרון הזה: ייתכן שישנם חוקים והיגיון מסוים שאומר לך שאתה צריך לעשות משהו, אך משהו בתוך תוכך אומר לך שאסור לך לעשות זאת. הגיון, ככל שיהיה מבוסס, אך ינחה אותך לבצע דבר עבירה – הנו הגיון מוטעה (ע"ע משיח שקר, נביא שקר). עליך לוודא שהרגש שלך מכויל היטב וללכת על פיו.
מעבר לכך – הכוח החזק ביותר בעולם הוא כוח החיים, ההמשכיות ובמילה אחת – האהבה. רק כך ניתן לקיים את העולם. סיפור עקידת יצחק יכול ללמד אותנו שלעתים, בשם "ההגיון ההגיוני כל כך" (הגיון אנושי שמעצם טבעו הוא פגום) והמרדף אחר האמת, אנו עלולים להחריב את העולם (והרי כל אדם הוא עולם ומלואו).
אם ננסה להסיק מכך דבר מה לגבי היום, הרי שלטעמי הנטייה הטבעית שלנו כעת היא לחשוב על "קיצוניים" כלשהם, מימין / משמאל, שנוקטים אלימות, ולהאשים אותם כאילו הם אלו המחריבים את העולם בשם חיפושם אחר האמת. אני חושב שהדברים הללו מתחילים הרבה לפני כן. האם אנחנו (כולל עבדכם הנאמן) באמת מקשיבים האחד לשני או שכל אחד מאיתנו עסוק בלרדוף אחר האמת שלו ובדרך עולב בחברו ואינו מכבדו? האם שלילת דעתו של האחר בשם האמת הפנימית שלי תוך הטחת ביקורת הורסת ולא בונה, הגם שתיעשה באופן דמוקרטי, אינה מעודדת קיטוב ופלגנות שעלולות לזרוע את זרעי האלימות, או במילים אחרות - הרס העולם? אני לא חושב שיש לכך תשובה חד משמעית, שכן זה נושא סבוך, אך חשוב לי להעלות את השאלות הללו לדיון. גם אני מתחבט בהן לא מעט.
בשורה התחתונה, העולם הוא כמו כביש סואן של אמיתות שבמקומות מסוימים מתחרות ביניהן. התחרות העיוורת על הצדק משולה בעיני לשתי מכוניות של ערסים שמשחקות "פתיחות" על כביש החוף ומסכנות את שאר הנוסעים בכביש. לכן, איישם כאן את דברי המורה שלי לנהיגה איציק שידלובסקי: בכביש, כמו בעולם, אל תחפש להיות צודק – היה חכם. כך שומרים על החיים.
המשך שבוע טוב וחג חנוכה שמח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה