אהלן,
הפוסט הבא מוקדש לדעתי על הגורמים לגזענות בארץ, ועל דרך שלטעמי יכולה לעזור למתן אותה ואולי אף בע"ה להעבירה קליל מן הסביבה.
אולם לפני שאציג את דעתי הפעם אציג כמובן כמה סייגים שאולי השפיעו עליי במהלך הכתיבה:
א. אני מלמד בחטיבת ביניים. יש שיאמרו שרמות הגזענות בחטיבת הביניים גדולות יותר ובתיכון הדברים מתמתנים. רוצה לומר, אני שופט את המציאות על פי החתך שאני רואה.
ב. אני מורה לאזרחות ולערבית: יש שיאמרו שזאת הפריזמה שדרכה אני רואה את המציאות. מצד שני, זכיתי ללמד את שני המקצועות שבהם אמורה להתבטא מידת הכבוד – אל תוך המדינה ואל מחוצה לה (כלפי גורמים מתונים, וגם כלפי קיצוניים ואויבים).
ג. נכנעתי לתקשורת שאני מותח עליה ביקורת השכם וערב. יש שיאמרו שהתמונה אינה קיצונית כמו שאני מתאר, וייתכן כי הצדק עמם.
ד. אני בן אדם ולכן אני טועה לא מעט.
ה. קראו את הפוסט כולו והשלימו בעצמכם.
אז כך,
בתקופה האחרונה כולנו רואים את ההקצנה שקיימת בחברה בישראל ושמעמידה בסכנה את הדמוקרטיה בישראל. כל גורם מותח את החבל לכיוון שלו, מסגל לעצמו את דפוסי החרדים ומתבצר בעמדתו. אני מציע ניתוח משלי למציאות ודרך פתרון בהסתמך על ניתוח זה. אשמח לדעות נוספות כמובן.
היסטורית: היהדות קודם
לפני הכל, תזכורת קלה למען הסדר הטוב: הסיבה לקיומה של מדינת ישראל הייתה הרצון להקים מדינה יהודית בארץ ישראל (היא מדינת ישראל... כפיים!). הזהות המכוננת של מדינת ישראל היא יהודית בראשיתה. השיטה שבחרו ראשי הציונות לנהל את הבית הלאומי בארץ ישראל היא השיטה הדמוקרטית. כלומר, בבסיס הזהות עומדת הזהות היהודית או ההבנייה של הזהות היהודית (לכל אלו שייכנסו לדיון הסבוך על השאלה "מהי זהות וכיצד היא מוגדרת?").
זה המצב. היהדות היא הבסיס, הדמוקרטיה היא האמצעי הטוב ביותר לנהל את המדינה היהודית. לשמחתי זה כך. בתור אדם מסורתי, עפ"י הפרשנות שניתנת כיום ובכלל להלכה אני שמח על חופש הבחירה שניתן לי.
אפשר להתווכח עם זה, להגיד שזה לא נכון – אבל זה הסיפור המכונן. עם יהודי עם תסביך נרדפות קשה חוזר לארץ שממנה גורש 2,000 שנה קודם. כדי להצליח לקיים מדינה עם כל הדעות שיש בו, ולהתמודד עם המיעוטים החיים בארץ, הדרך הטובה והראויה ביותר היא הדמוקרטיה. אני מאמין בכך לא רק מבחינה אמפירית (כלומר מהשיקול התועלתני) אלא גם מבחינה מוסרית – זוהי אכן השיטה הראויה לניהול מדינה מורכבת כמו מדינת ישראל (לדעתי לפחות).
הבעיה: תחושת איום על היסוד
אז מהיכן צצה הגזענות הגוברת בעם? בשנים האחרונות, לנוכח השיח הבטחוני (איראן, מלחמת לבנון השנייה, האינתיפדה השנייה, מבצע עופרת יצוקה והאביב הערבי / החורף האסלאמי מסביבנו), מתעצבת במדינה (שוב... כמה מפתיע) תחושת חרדה קיומית לגבי עתיד הבית היהודי. היהודי, לא הדמוקרטי.
מה התוצאה? היהדות לובשת צורות מיליטנטיות יותר, גזעניות יותר. היהדות הופכת להיות שנאת האחר, לא רק שאינו יהודי – אלא גם מי שהוא יהודי (החרדי ישנא את חובשי הכיפות הסרוגות, קומץ נוער הגבעות ישנא את כל השאר, אנשי השמאל הרדיקלי ישנאו את כל מי שלא חושב כמותם). בקיצור, דיאלוג OUT, כסאח IN.
לכן כששואלים תלמידים בכתות, הם אומרים לעצמם – לכל הרוחות הדמוקרטיה, רוצים לכלות את קיומנו כיהודים. או במילים שלהם: אנחנו יהודים, הם ערבים / מוסלמים / איראנים / אנטישמים. מה אכפת לי עכשיו דמוקרטיה? מה שווה הדמוקרטיה אם אין לי מדינה? בשביל מה באנו לפה, כדי למות?
הפתרון המצוי: תצעק "דמוקרטיה" מספיק חזק – זה יעבוד
הפתרון של חלק ממערכת החינוך הוא כזה: ככל שהתלמידים צועקים את חששם יותר, צעק יותר חזק דמוקרטיה. זה בטח יעבוד.
התשובה היא הפוכה חברים: ז-ה ל-א ע-ו-ב-ד!!!
מורה לתנ"ך יאמר: אני מלמד תנ"ך – מה לי ולאזרחות?
מורה לאזרחות יאמר: אני מלמד דמוקרטיה – מה לי וליהדות?
למה הדבר דומה? לאדם שצועק דבר מה מבעד לקיר זכוכית עבה ואי אפשר לשמוע אותו. איך אמרו האדמו"רים אסי וגורי? "יש פה חלון – אז אני לא שומעת אותך!". החלון הוא מן הסתם החשש של התלמידים שמייצג את החשש בחברה על עצם קיומה היהודי. כשאנחנו מנסים לצעוק להם דמוקרטיה כל הזמן, מבלי להתייחס לסיפור האישי שלהם בתוך מסגרת הסיפור הקולקטיבי – אנחנו, לדעתי, מפספסים בגדול. במקום מסוים אנחנו גם לא מכבדים את התלמידים ואת החששות שלהם.
"שיטת הצעקות" טובה אולי כדי לתפוס תלמיד אחד, שניים, שלושה, אולי חמישה. נכון, גם זה נהדר. אולם אם נרצה להגיע אל המכנה המשותף הרחב ביותר בכתות ולחלחל ללבבות של כמה שיותר תלמידים, עלינו לא לפחד ולהתחיל לטפל בבעיה העמוקה יותר.
הפתרון הרצוי: דמוקרטיזציה של היהדות
אם כך, בהינתן מצב שבו הבעיה נעוצה בפרשנות המיליטנטית ליהדות, הרי שהמשימה שעלינו לקחת על עצמנו היא יצירת פרשנות מתונה ליהדות, באופן שיכיל את הדמוקרטיה ויקבע את יסודותיה – יסודות הסובלנות והכבוד כלפי סקטורים בחברה, יהודים ולא יהודים.
שנים מלמדים אותנו שהדמוקרטיה והיהדות הם שני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו. זה נכון חלקית ובעיקר לגבי הדמוקרטיה מול גישת מדינת ההלכה. מעבר לכך - נכון, יש גם נקודות סותרות. אולם נקודות ההשקה בין מורשת ישראל לדמוקרטיה רבות.
אם בלימודי התנ"ך יועלה הדיון מידי פעם מרמת הפירושים למילה אל רמת חיי היומיום שלנו וייתן לכך פרשנות דמוקרטית – דיינו. דוגמאות? לא חסרות: נשים כמסובבות העלילה בתנ"ך (שרה, רבקה, לאה, תמר, מרים, ציפורה, דבורה הנביאה וכו'); משל "כבשת הרש" או "כרם נבות" – עקרון הגבלת השלטון; חזון נביאי ישראל – צדק חברתי; מחאת העם בימי רחבעם – מחאה על יוקר המחייה.
את אותו הדבר ניתן לעשות גם בלימודי אזרחות: דמוקרטיה בהלכה – "שבעת טובי העיר", "תקנות קהל"; חוק טוב – אין גוזרין על הציבור גזרה שאינו יכול לעמוד בה; חוקי המצפון והמוסר (עליונות הזכויות הטבעיות) – ראו פוסט קודם שלי על עקדת יצחק.
בקיצור, לא חסרות דוגמאות. האם לא ניתן להקדיש לכך חמש דקות מסוף השיעור, או לעתים גם 10? חוץ מזה, אני בטוח שמורים למחשבת ישראל, להיסטוריה ומחנכים יכולים לעשות מכך מטעמים.
למה הדבר דומה? לתהליך לימוד ארוך טווח עם כתה.
כל מורה יודע שאת החודש הראשון, ואולי החודשיים / שלושת החודשים הראשונים ללימודים (תלוי בכתה) יש להקדיש ליצירת אקלים לימודי בכתה: לשכך את החששות, את ההבניות החברתיות בין "מקובלים" ל"לא מקובלים", את הבעיות שמגיעות מהבית, ומעבר לכך – לתת להם תחושה שהם טובים, רצויים, חכמים ושגם לחוסר ידיעתם או פחדיהם יש ערך.
אותו הדבר תקף לגבי אופן החינוך למתינות:
אל לנו לזלזל בחשש הקיומי שהילדים האלו חשים ליהדותם, שהחברה הזו חשה. עלינו להבין את שורשיו וכך לטפל בו. עלינו להכיר בו, למתן אותו ולרפא אותו על פי הבנה של נבכי התלמיד, של נבכי החברה. מתוכו עלינו לצאת אל המצב הרצוי.
זה אולי נשמע מעט מתנשא, אבל זה הכי לא: כדי ללמד אותם דמוקרטיה, כדאי וחשוב למצוא דרכים לפתוח אצלם את המקום הסגור והמסתגר הזה שנקרא יהדות ולמצוא את ההקשרים בינו לבין הדמוקרטיה.
המשך שבוע טוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה