מסעות הנוער לפולין - בין "ברית גורל" ל"ברית ייעוד"

שלום לכם חברים,

מדי שנה יוצאות עשרות משלחות מטעם בתי ספר שונים בישראל למסע בן כ-10 ימים במחנות ההשמדה באירופה. המסע, כך נטען, נועד לחזק את תודעת השואה בקרב בני הנוער שלנו. חשיבות רבה יש לכך, שכן שנה לאחר מכן מתגייסים ילדינו אל הצבא. כל אחד יסכים כי חשוב שבנינו ידעו על מה הם נלחמים ומהי חשיבותה של ארץ ישראל. מעבר לכך, יש הטוענים כי המפגש עם המראות והמקומות המזעזעים, וההקשבה לסיפורים המצמררים מרככים את הגזענות ואת שנאת האחר בקרב בני הנוער.

אולם אני שואל את עצמי: אם כך פני הדברים, כיצד זה התקיים צה"ל ב-35 השנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל ללא קיומם של מסעות הנוער לפולין (שהחלו באמצע שנות ה-80)? כיצד ייתכן שהשירות הצבאי כחלק מתרומה לקהילה נחשב רלוונטי ואיש לא הזדקק להצדקה של השואה כדי לשרת את ארצו נאמנה?

אין טענתי כי יש לבטל את הצורך בזכרון השואה ובצורך לחקור ולהבין אותו לעומק. חלילה וחס. אולם אני שואל בלב שלם: האם האופן שבו נחקרת ונלמדת השואה תורם לזהותנו ולחברתנו? האם אין דרכים ראויות יותר לבניית חברה בישראל? האם אינכם חושבים שהדגש שניתן בארצנו להוראת השואה ולמקומה במסגרת הבסיס להקמת המדינה גדול בצורה שאינה מידתית? האם היסוד לקיומנו לא אמור להתמקד יותר בזיקה שלנו למורשת היהודית ולארץ ישראל (דרך אגב – כפי שטענו אחד העם, דוד בן גוריון וברל כצנלסון שעל אף היותם חילונים היו בקיאים בספרות התנ"ך לא פחות מכל רב אחר)?

לטענתי, הצורך המערכתי הזה בשליחת ילדינו אל התופת ההיא כדי להזכיר להם מדוע קיימת מדינת ישראל נובע מכמה סיבות: קריסת האתוס החלוצי, חוסר יכולת לקבוע ורצון להתחמק משאלת "מיהו יהודי", משבר בזהות היהודית בקרב החברה החילונית בישראל, ורשלנות במערכת החינוך.

ראשית אגיד: לא הייתי במחנות ההשמדה בפולין ואני מזמין אחרים להתווכח איתי. אולם לשמחתי הרבה, אינני חש כי העובדה שלא יצאתי לראות את התופת פגעה לי בתחושת השייכות לארץ וברצון לתרום לקהילה. העניין הוא פשוט: מעולם לא חשתי שקיומי בארץ תלוי בשואה. הורי מורי הסבירו לי ששורשי הקשר ביני לבין המדינה שלי נעוצים 2,000 שנה קודם.

שנית אגיד: אינני סבור שאמת נמצאת אצלי ורק אצלי. לכן אני מזמין אתכם בחום להגיב, לחזק, לצאת נגד וכו'. אני מניח שכך אוכל גם לראות נקודות מזווית ראות אחרת, לבקר את עצמי ולהתקרב לאמת עד כמה שניתן. תודה מראש על תגובותיכם, תומכות אם מבקרות הן.

ולענייננו.

קריסת האתוס החלוצי

האתוס המכונן שבנה את מדינת ישראל בשנותיה הראשונות היה האתוס הבן-גוריוני. הנרטיב היהודי החדש כלל מרד בכל דבר שמזוהה עם הגלות. במרכז עמדה היצירה הציונית, בניית היישובים וכוח המגן העברי, יצירת רוב יהודי בארץ ישראל וגיבוש "חברת מופת" יהודית (אין זה מקרה ש"חברת מופת" נמצאת במרכאות, כי על כך יש לי לא מעט ביקורת) "לאור חזונם של נביאי ישראל". האתוס החלוצי והמדינה שבדרך התקיימו כבר לפני השואה, ובכך הייתה השואה בעצם הזרז המרכזי להקמת מדינת ישראל, אך בשום פנים ואופן לא הסיבה להקמתה. אדרבא, יש לציין כי בראשית שנות המדינה, הטיפוס השואתי – גלותי זכה לכתף קרה מחלק מהחלוצים (בדגש על חלק מהם, לא כולם כמובן) שראו ביהודי החילוני הלוחם סמל, ובזו ליהודי הגלותי החלש.

האתוס הזה החזיק את המדינה כל ימי חיי בן גוריון. המדינה נבנתה בדמותו, וגם לאחר שהפסיק לכהן כראש ממשלה, המשיכה המדינה לפעול על בסיס החזון הציוני. כל החברה סבבה סביבו. הסיבה לכינון מדינת היהודים הייתה הרצון לכונן חברת מופת יהודית ציונית חדשה ששורשיה יונקים ממורשת התנ"ך, אך כוללים יסודות דמוקרטיים המאפשרים חיים של כבוד ומימוש עצמי וקולקטיבי גם למיעוטים החיים במדינה. מלחמת ששת הימים הייתה שיא פריחתו של האתוס הציוני החלוצי. איש לא היה זקוק לשואה כדי לרוץ לשדה הקרב.  

אבל אז הגיע אוקטובר 1973. תותחיו של אנור סאדאת רעמו וזרנוקי המים של כוחותיו בתעלה המיסו את תעלת בר לב, ובמקביל ניפצו לרסיסים את האמון העיוור שהיה לציבור בממשלת מפא"י. קו השבר היה כה עז, עד שלא רק השלטון עצמו נסדק, אלא כל האתוס הציוני העמוק. שבר האמון במנהיגות פקד את כל שכבות החברה, ובתוספת עליית קולו של קיפוח החברתי מבית הפנתרים השחורים, החל להתמוסס היסוד המכונן של החברה הציונית במדינת ישראל.

אם עד עתה יצאו חיילינו להגן על החברה הישראלית שנבנית במדינה בשם האתוס החלוצי, הרי שסיבה זו ספגה מהלומה קשה במלחמת יום הכיפורים.

חוסר יכולת ורצון לקבוע "מיהו יהודי"

השבר עצמו חשף את מצבה של החברה הישראלית במערומיה. בהעדר אתוס מכונן ומלכד, נזקקה החברה הישראלית, כך לפחות בראי מנהיגיה באותה תקופה, לכינון אתוס מכונן אחר – משהו אחר שיאחד את העם כולו, לסיבה אחרת לקיומה של המדינה, לקיומו של צה"ל. אולם העם איבד אמון במסר השלטון. החברה עצמה הייתה בנויה סקטורים סקטורים, משוסעת ומפולגת. לאור זאת, במדינת ישראל החליטו שלא להחליט. במקום לנסות לבנות אתוס חדש, כזה שיכלול גם את היהודי הספרדי, החילוני החלוצי, העולה מאתיופיה, הדתי-לאומי, החרדי-ליטאי וכו' – במקום להתעסק עם כל זה העדיפה המדינה להצביע על האויב החיצוני כדבר שמאחד אותנו. מעתה אמור כי אין החברה היהודית – ישראלית נמדדת על פי הגדרתה היא, אלא על פי מעשיהן של אומות העולם נגד היהודים. אינני מקבל את הטענה שמסעות הנוער החלו בשנת 1985 בגלל מדיניות הפתיחות של מדינות הגוש הקומוניסטי, שכן המדינה כאמור התקיימה היטב לפני כן מבלי מסעות הנוער לפולין.

משבר הזהות היהודית בקרב החברה החילונית בישראל

לעניות דעתי, קריסת האתוס החלוצי השפיעה בצורה החזקה ביותר על החברה החילונית בישראל. אם עד אותו הרגע "להיות יהודי" מבחינת חלק מהחברה החילונית היה לייבש ביצות ולהפריח את השממה בשם החזון שייצגה ממשלת בן גוריון, הרי שכעת נחלשה יהדותם בצורה משמעותית. יתרה מכך, עבור החילונים שאינם בני קיבוצים הרי שנאלצו להתמודד עם מגמות חזרת הדת למרחב הציבורי בתחילת שנות ה-80 לאור עליית כוחן של המפלגות הדתיות. כך נוצר צורך ביצירת בסיס אחר להשארת החברה החילונית בתוך הקולקטיב היהודי. אם כך, כיצד נגדיר מיהו יהודי? נלך למכנה המשותף הנמוך ביותר: יהודי הוא אדם שנרדף בשואה, שהוריו נרצחו בשואה.

דרך אגב, באופן די אבסורדי, בחוק השבות מוגדר היהודי כמי שהנו דור שלישי למשפחה יהודית. אם זכרוני אינו מטעה אותי, זו הייתה גם ההגדרה של חוקי נירנברג לשאלה "מיהו יהודי". אם כך, האם ההגדרה שלנו בתור יהודים זהה לאופן שבו מגדירים אותנו שונאינו? האם לא אנחנו צריכים לקבוע את יהדותנו? את זהותנו?

רשלנות מערכת החינוך

לאור כל אלו, במערכת החינוך מצאו את הפתרון. הגוש הקומוניסטי מתחיל להיחלש ולהיפתח בפני המערב, הגישה למחנות ההשמדה בפולין קרובה מאי פעם. בהינתן חברה משוסעת ומפולגת שלא יכולה להסכים על ההגדרה מיהו יהודי, ניצור זיקה ליהדות ולתחושת השייכות לקולקטיב היהודי במקום שכולם מסכימים עליו – השואה. כיצד תדע שאתה יהודי? כי נרדפת בשואה. מדוע עליך ללכת להגן על המדינה? כדי שלא יקרה לנו מה שקרה ליהודים בשואה. אינני מקל ראש בסיבה זו, אולם אני חושב שמקומה במסגרת הסיבות להליכה לצה"ל צריך להיות קטן יותר.

וכך, בשם הצורך ביצירת גבולות רחבים יותר לקולקטיב היהודי, התמקדה מערכת החינוך בהוראת השואה כבסיס לחיזוק הזהות היהודית בקרב בני הנוער שאינם דתיים. אמנם גם אלו המסורתיים והדתיים הנם בעלי זיקה לשואה מסיבות ביולוגיות (סבא, סבתא) או תחושת ערבות הדדית. אולם עבור אלו היהדות מתחילה קודם כל בזיקה יומיומית למורשת, ואין להם צורך בתזכורת של השואה. מבחינת אלו שהתנ"ך והתלמוד אינם זרים להם, השואה היא הצדקה נוספת בדרך לקיומה של מדינת ישראל, אך לא ההצדקה היחידה. לעומת זאת, לא פעם שמעתי את המשפט שאומר שמה שמערכת החינוך לא עושה לנוער מבחינת תחושת השייכות – עושים מחנות ההשמדה בפולין. המשפט הזה לדעתי הוא עיקר הבעיה.

אם כך – לטעמי זהו כשלון טוטאלי של מערכת החינוך. אם צריכה היא את מסעות הנוער לפולין (כגולת הכותרת של הפעילות הבית ספרית) כדי לשכנע את הנוער בצורך לשמור על ארצם, אנחנו בבעיה. השואה היא עוד סיבה – משמעותית אמנם – אך לא היא במרכז, אלא לטעמי דברים אחרים. השואה היא אכן אסון נורא, וחשוב שנלמד את תלמידנו על השואה ("בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים") אך לא לתלות בעיקר בה את קיומנו כאן.

מהן לדעתי ההשלכות של תהליך זה?

מבחינה חיצונית, מצב שכזה נותן כוח רב לאויבי ישראל מכחישי השואה. בכל פעם שאחמדינז'אד אומר באו"ם שלא הייתה שואה, הרי שמטרתו היא לערער את בטחונה של החברה בישראל. לא פחות. לכאורה, אם לא הייתה שואה, נשמט הבסיס לקיומה של מדינת ישראל. כך הוא מכניס את כל מדינת ישראל ללחץ וגורם לה לפעול מתוך פחד. מדינה שפועלת מתוך פחד ולא מתוך עוצמה, עלולה לקבל החלטות שגויות ולא נכונות.

מבחינה פנימית, וגם בהקשר האיראני, נותן בסיס השואה כוח רב לפוליטיקאים מול העם. בכל רגע שבו יש צורך לטאטא בעיות פנים אל מתחת לשטיח, יעלה האיום של אותם מכחישי שואה. כך עלולים המנהיגים שלנו לפרוט לנו על המיתר הרגיש ביותר ולטרפד כל דבר. רק שהשואה לא תחזור, רק שהיא לא תחזור – וכל השאר זניח.

כמו כן, לצורך הבהרה ברורה יותר של המצב במדינת ישראל, אשתמש במונחים (שאינם שלי כמובן) "ברית גורל" אל מול "ברית ייעוד". "ברית גורל" הנה ברית שאתה נכנס אליה מכורח הנסיבות והיא אינה תלויה בבחירה שלך. "ברית ייעוד" לעומת זאת היא ברית שאליה אתה נכנס בעיניים פקוחות, מתוך ידיעה שיש לה ייעוד מסוים, שמטרתה לבנות משהו.

בהיר ונהיר ששיח השואה שם דגש על "ברית הגורל". כך הופכת מדינת ישראל ל"מדינת מקלט" בלבד ולא למקום שיש לפתח. במדינת מקלט, במקום שבו קיימת חרדה קיומית יומיומית שמבוססת על אתוס השואה, כל אדם מנסה לחטוף מה שהוא יכול. הוא ממהר לפגישה, הוא עושה עוד קומבינה על גבו של אדם אחר. העיקר – לצבור כסף, וכמובן שחשוב גם דרכון זר, למקרה שמחר לא נהיה כאן (כי הרי השואה השנייה מתנוססת מעלינו כל הזמן). ברית הגורל מתפרקת מבפנים. זאת משום שברגע שסובבתי את פניי לראות מי חולק איתי את הברית, גיליתי שאין שום דבר שמחבר ביני לבינו. הוא לא באמת יהודי, אני ממש לא מתחבר אליו, והסיבה היחידה שאנו חולקים את אותה ארץ היא כי נרדפנו וכי דחפו אותנו לכך. זוהי אחת הסיבות, לטעמי, למתח השורר במדינה ולחוסר היכולת והנכונות לגשר על פערים. פשוט אף פעם לא חינכו אותנו לזה.

לעומת זאת, "ברית ייעוד" אומרת שאנחנו כאן כי כך בחרנו לעשות. אנו יודעים מי השותפים שלנו ואנו כאן כדי לבנות חברה טובה יותר וצודקת יותר. אנו כאן כי אנו יהודים (כן כן, זה היה הבסיס לקיומה של המדינה ב-1948) שמחפשים הגדרה עצמית. תפקידנו הוא לשבת, להתווכח, לצעוק, להירגע, לכבד, לגבש הסכמות במקרים מסוימים, ולהישאר עם סימני שאלה במקרים אחרים. אולם מעבר לכל – עלינו להגדיר את עצמנו. כך או כך, על בסיס הייעוד כולנו מסכימים – הייעוד שלנו הוא להקים חברת מופת חדשה, דומה אך שונה לחזון הבן גוריוני. הפעם היא צריכה לכלול סקטורים נוספים שבחרנו להתעלם מהם בעבר.

אז מה עם משלחות הנוער?

האמת, אינני יודע. אולם לטעמי רצוי וראוי שבמשרד החינוך ייקחו על עצמם פרוייקט ארוך טווח של בחינת האפקטיביות של מסעות הנוער לפולין. ראשית עלינו להגדיר את מטרות המסע. שנית עלינו לבחון אם המטרות הושגו לטווח הקצר (חיזוק הצורך להגן על המדינה), לטווח הבינוני (תפקוד היטב בצבא ובאוניברסיטה), ולטווח הרחוק (תרומה לחברה, כבוד לשונה וכו'). אף אחד לא הרים את הכפפה כדי לבצע מחקר כזה. למה שלא ניקח 1,000 בני נוער לפרוייקט הערכה רב שנתי כדי לבדוק אם אכן המסעות הללו משיגים את יעדם בפיתוח אזרחים ישראלים טובים יותר?

שנית, בגיל 17 היכולת של הילדים האלו לספוג משהו מוגבלת מאוד. התגובות (כך סיפרו לי רבים) נעות בין אדישות מוחלטת לפרץ רגשות ספונטני. האם הילדים מסוגלים להפנים דברים כאלו? האם יש בכך צורך? מדוע שלא נמתין עם המסעות למסגרת הצבא, האוניברסיטה, החיים האזרחיים?

שלישית, מדוע שלא נעמיק את ההיכרות עם התרבות היהודית בבתי הספר? איני מתכוון לשיעורי הלכה, אלא לתרבות, מורשת, הגות – שפינוזה לצד רמב"ם לצד אברבנאל לצד קירקגור (הנוצרי) לצד בובר. מבחינה זו, שילוב שיעורי תרבות ישראל בבתי הספר הוא לטעמי עניין מבורך (אם כי שם עוסקים לא מעט ברמת הסברים על חגי ישראל. עד כדי כך הידע בקרב בני הנוער שלנו בנושאי יהדות מוגבל).

הרי כך אנו לא עוסקים במעטפת, באיום החיצוני. כך אנו מקיימים דיון – בחלקו שטחי, מעצבן ומעלה סימני שאלה – על מהות היהדות ועל גלגוליה לאורך השנים. כך לא נפקיד את הגדרת היהדות שלנו בידי גורמי הדת המקצינים והמתחרדים למיניהם שכלל ישראל אינו מעניינם; כך נילחם על יהדותנו  ונרחיב אותה באמצעות ההיכרות והידע שלנו על המסורת היהודית; כך נבנה יהודי – ישראלי חדש ומודרני: ישראלי שמכיר את שכניו, שמוכן להתווכח איתם אך להסכים לקבל את דעתם; ישראלי שמחויב לבניית חברה ישראלית מתוקנת מתוך זיקה לארץ ומחויבות לפעולה, ולא מתוך פסיביות וחרדה קיומית.

כשבעזרת ה' כך ייראו פני הדברים, אני מאמין שגם לא נצטרך לפחד מאויבינו.