פרטים עלי

התמונה שלי
מחנך ומורה לאזרחות ולהיסטוריה מטעם תוכנית "חותם", מלמד בתיכון אורט רמת יוסף, בת ים.

יום שבת, 29 באוקטובר 2016

על סקרנות בחינוך: "מה היה" ולא רק "איך היה".


בשנתי הראשונה בתיכון שבו אני מלמד נכנסתי לשיחה מעניינת עם אחת המורות הוותיקות והאיכותיות בבית הספר.
אני רק נכנסתי לעניין הבגרויות לאחר שנתיים של הוראה בחטיבת ביניים וכניסה לתחום החדשנות והיזמות בחינוך. כמו רבים אחרים התחלתי לדבר על כך שבבתי ספר צריך להיות "כיף", וכשכיף בבית ספר זה מה שחשוב.
בתי הספר היום לא מותאמים ללומדים במידה רבה. שיטת הבגרויות מסרסת את ההנאה בלמידה ובעצם צריך להחזיר את הכיף לבתי הספר. ממש ככה.

המורה לגמה מכוס הקפה שלה, היטתה את ראשה מעט ימינה, הסתכלה בעיני ואמרה לי בצורה מאוד ברורה.
כיף אינו המטרה של למידה. כיף הוא תוצר לוואי. למידה צריכה לכוון למקומות אחרים שהם מעבר לנוחות של התלמיד/ה.
כמובן שלא הסכמתי, כמובן שהתעורר דיון מעניין והסכמנו לא להסכים.

מאות אלפי תלמידות ותלמידים חוזרים הביתה לאחר בית הספר מידי יום. חלקם פוגשים אחד מההורים עם חזרתם הביתה, חלקם רק בערב (או בלילה, אם בכלל - אם עובדים משמרות או בעבודות שגורמות לכך שאינם רואים את ילדיהם). בגדול, ההורים מתחלקים ל-3 סוגים מבחינת ההתעניינות שלהם בנעשה בבית הספר, לפי סוגי השאלות:

א. הסוג הראשון אינו שואל על מה שקורה. הסיבות יכולות להיות מגוונות - חוסר אכפתיות מבית הספר או מנגד עבודה עד שעות מאוחרות. בית הספר צריך לעשות את שלו, אנחנו דואגים לפרנסה ולמקרר שיהיה מלא או לעסקה הבאה בהיי-טק.

ב. הסוג השני ישאל: איך היה בבית הספר היום? התשובה האופטימלית שרבים רוצים לשמוע היא "היה כיף". "איך היה בבית הספר" מכוון להרגעת המצפון ההורי, לתחושה שהם עם היד על הדופק, שהילד מרגיש טוב, שיש מי ששומר עליו ומבדר אותו. שכיף לו. זה הכי חשוב. שיהיה לילד כיף.

ג. הסוג השלישי ישאל: מה למדת היום? איזה דבר חדש את/ה יודע/ת? הסוג הזה אינו רוצה לעקוב אחר השגרה של הילד, אלא אחר ההתפתחות שלו. במקרה כזה גם ההורים מגיבים למידע החדש שספג הילד, לעתים נותנים לו זווית נוספת על התחום (אם יש להם רקע בעניין) ומאפשרים לו לראות זוויות נוספות. כך ההורים משלימים את תכלית הלמידה ומשקפים לילד שלהם שמה שחשוב הוא עצם הלמידה בשיעורים, ולא נוכחותו בבית הספר.

כעת יש שיאמרו כמובן - אין סתירה. למידה אופטימלית צריכה להיות מלמדת ומהנה כאחד. זו גם השאיפה האישית שלי, אך האמת היא שהדברים לא תמיד עובדים כך. לפעמים זה לא טוב, לפעמים זה לא רע.

חסידי החינוך המסורתי יאמרו שהילד צריך לדעת דברים, שכן הוא סוג של בעיה שצריכה פתרון בדמות צמצום הבערות. אי אפשר לשאול תלמיד אם ללמוד על ערכים הומניסטיים, על כללי מתמטיקה בסיסיים או קריאה וכתיבה. כמורה לאזרחות אני יודע שאני ממש לא שואל את תלמידיי אם ללמוד על החברה החרדית בישראל או על החברה הערבית בישראל. זוהי חובתם להכיר, ואחריותי להציג.

חסידי החינוך המתקדם יאמרו שילד רוצה לדעת דברים שמעניינים אותו, ושהוא הפתרון לבעיה שנקראת העולם. לכן יש לספק את רצונותיו שכן יש לו כיוון שהוא סולל בעצמו. התלמיד חייב למצוא את דרכו. אי אפשר לקטלג תלמיד (או אדם) למשבצות שאחרים קובעים עבורו. לא הוגן למשל להתאים תלמידים למגמות לימוד מסוימות שלא הם בחרו, כפי שלא הוגן שהורים יבקשו מילדיהם ללכת במסלול קריירה שההורים בחרו בו.

אני חושב שתחילתו של פתרון לקונפליקט הזה צריכה להיות החלפה של מושג ה"כיף" בחינוך במושג "הסקרנות". 

שאיפתו של כל מורה צריכה להיות פיתוח סקרנות של התלמידים לגבי התחום שאותו הוא מלמד. אי אפשר תמיד להבטיח את זה כי לעתים התלמיד עייף (או המורה), או אחרי שיעור ספורט, או סתם רב עם חבר/ה, או שהיה משהו בבית. לך תדע. מרבית הקלישאות שמדברות בסגנון "תמיד אפשר לסקרן" מגיעות מאנשי שיווק או מבעלי אינטרס. לכו תנסו ללמד על הצדוקים והפרושים בתקופת בית שני בשעה 14:30 אחרי שיעור ספורט, תבינו שזה קשה.

אי אפשר לבסס חינוך על בחירה של ילדים בלבד, ולא על כפייה של אנשי העולם הישן בלבד. מה שכן הוא צריך לפתח הוא בראש ובראשונה תאוות ידע ומיומנויות המובילות להתפתחות אישית וחברתית.

ולכן בסוף שיעור אני משתדל (לא תמיד זוכר) לשאול את התלמידים על לפחות משהו אחד שהם לקחו מהשיעור שלמדו, וגם שואל איך היה לעתים. מדהים לראות לפעמים שתלמידים שחשבת שלא נהנו כלל מהשיעור זכרו פרטים ממנו גם חצי שנה לאחר מכן, או שנתיים לאחר מכן.
אפשר וצריך ללמד בדרכים מגוונות, להתעדכן, להתחדש ולהתפתח. אולם בסופו של דבר המטרה היא אחת - למידת התלמידים את עצמם ואת העולם דרך עדשת ההיסטוריה, המתמטיקה, המדעים, האמנות, השפה, האזרחות. בקיצור - פיתוח סקרנות.

אז מה לקחתם מהפוסט הזה? (ואולי גם היה לכם כיף לקרוא...)

יום ראשון, 3 ביולי 2016

הטמעת חדשנות בכיתה: הסוד להצלחה? חפשו מקום להיכשל בו


יום ראשון, 3.7, 14:00, קמפוס תל אביב במשרדי גוגל.
הפורום: מפגש מובילי תקשוב של תוכנית היל"ה בהובלת יניב סננס השפיץ. הגעתי למקום כדי לשתף בסיפור שמאחורי מיזם "לראות עולם", לצד שני כרישים רציניים - אסף חמץ מוביל קהילת "מהפכת הוידאו בחינוך" ואלי נצר, מורה למתמטיקה ומייסד "שיעורטונים" המצוין.

לאחר שכל אחד סקר את הסיפור האישי שלו, ישבנו לענות על שאלות שקשורות להובלת שינויים במערכת, ליוזמה, יזמות, מיזמים ומה שביניהם.

אחת השאלות שנשאלה שם, בפרשנות אישית שלי, היא השאלה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, כמעט תמיד וחשובה מאין כמותה, והיא:

איך מתמודדים עם הכנסה של טכנולוגיה לכיתה? סמארטפונים? הרי זה עלול לשבש את כל השיעור, להוציא את הכיתה מפוקוס וכו'. כאשר מדובר בבני נוער מתוכנית היל"ה (נוער בסכנת נשירה), הרי שאי הצלחת השיעור מבאסת עוד יותר (כי עד שהם מגיעים לכיתה...).

האמת היא שהשאלה האמיתית בבסיס השאלה הזו אינה נוגעת דווקא לטכנולוגיה, אלא להכנסתו של כל שינוי חדשני לכיתה - שינוי שמשפיע על הדינמיקה הכיתתית, שינוי שעלול לפגוע בתכלית השיעור כפי שאנו, המורות והמורים, תופסים אותה. אז איך מטמיעים חדשנות בכיתה?

שאלה נוספת שמורות ומורים שואלים אותי היא כזו: אני מלמד/ת ב-3 / 4 / 5 / 6 / 7 כיתות (לפעמים יותר, עבדכם הנאמן לימד פעם ב-9 כיתות). באיזו כיתה אני בוחר לבצע את הפיילוט? היכן לנסות את זה קודם? הרי אני רוצה לאפשר את ההתנסות לכלל הכיתות.

שאלה מעניינת, ונכתבו על כך כל מיני מחקרים במנהל עסקים ומאמרים בכלכליסט ודה-מרקר ובטח בעוד מלא ז'ורנלים כאלה ואחרים. כל יזם באשר הוא - עסקי, חברתי, חינוכי וכו' - במסגרת תהליך ההטמעה של המיזם שלו, צריך לזהות את האוכלוסיה הראשונה שתקפוץ על המציאה ותקלוט לתוכה את השינוי הכי מהר. האוכלוסיה הזו נקראת באנגלית Early Adopters, מאמצים מוקדמים. אם אתם קצת בענייני יזמות בכלל ובחינוך בפרט, סביר מאוד להניח שמתישהו ראיתם את הגרף הבא:


לצד ה-Early Adopters (בדר"כ כ-14% מכלל המשתמשים), יש את ה-Early majority (הרוב המוקדם - 34%), וכן הלאה - רוב מאוחר (34%), ומפגרים מאחור (16%). "רגע, אבל פספסת 2%" יאמרו המורות למתמטיקה. נכון, אלו הם החדשנים שיוצרים את השינוי.

כשמדברים על הכנסת שינוי לכיתה יש כאלו שבוחנים את בחירת הכיתה ליישום הפיילוט (הניסוי הפדגוגי) על פי כל מיני פרמטרים כמו:
א. הכיתה שבה זה יצליח - הולכים על האוכלוסיה החזקה ביותר בבית הספר
ב. הכיתה שהכי צריכה את זה - בוחרים בכיתה שלא סובלים ללמד בה ומקווים שהכנסת השינוי תציל את הלמידה בכיתה.
ג. היעדר בחינות - לוחצות ומלחיצות
ד. יחסי אמון מול המנהל/ת - שנותנים רוח גבית לשינויים
ה. תקופה בשנה - אין אירועים מיוחדים, זה הזמן לניסויים

יש עוד כל מיני דברים שיכולים להשפיע. אולם מנסיוני בהטמעה מול כמות לא מבוטלת של מורים אותם זכיתי ללוות בתהליכי ההטמעה של "לראות עולם" בכיתותיהם, למדתי שצריך לחשוב קצת אחרת.

כשאני חושב ביחד עם מורה באיזו כיתה כדאי לו/לה לבחור לביצוע הפיילוט, אני שואל שאלה פשוטה אחת:

באיזו כיתה תרגיש/י נוח להיכשל? 

הסיבה לשאלה היא די פשוטה: כשאני מנחה פיילוט בכיתה, אני יוצא מנקודת הנחה שהגורם הכי חשוב בניסוי הפדגוגי הוא המורה עצמו ויכולתו להנחות ולהוביל את השינוי בכיתתו. לאור העובדה שמדובר בניסוי ראשוני, צריך לספק למורה תנאי מעבדה אופטימליים לבניית יכולתו ללמוד מהצלחתו - כמו מטעויותיו - ולצבור ביטחון בעצמו.

לכן, המלצתי לכל מורה היא לבחור בכיתה שיש לו/לה את יחסי האמון הטובים ביותר איתה. 



זו יכולה להיות כיתה שנחשבת "טובה יותר", או "מאתגרת" יותר - אבל ההגדרות האלו לא רלוונטיות. כל מה שרלוונטי הוא תחושתו הפנימית של המורה.
יתרה מכך, מומלץ בחום לשתף את התלמידים בניסוי, בחוויית הפיילוט והלמידה מהצלחתו או אי הצלחתו וכך לגייס את כל הכיתה לשינוי. פעולה כזו תחזק עוד יותר את האמון בין המורה לכיתתו. בחרת בנו לבצע את הניסוי הזה? זה לא מובן מאליו. העובדה שהמורה אינו חושש להיכשל בכיתה הזו (או הכי פחות חושש להיכשל בה) מוכיחה שזו הכיתה שבה יש לו ביטחון רב יותר בעצמו ובקשר עם תלמידיו. כמובן שאיננו מחפשים את הכישלון ועושים את כל הפעולות לוודא הצלחה, אך באמצעות בחירה כזו אנו יכולים לצמצם את הפחד מכישלון כמעט לחלוטין, ולעתים אף לנטרלו כליל! 

בדיוק כפי שתלמידים מרשים לעצמם לטעות בכיתה שבה הם חשים בנוח, כך באופן מעניין המורה הופך לתלמיד מול תלמידיו - והם אלו המחזקים אותו. לכל מורה דרך משלו להשיג אמון עם כיתה מסוימת (בשאיפה עם כל הכיתות כמובן).

האמון הזה, לדעתי, הוא הנכס הגדול ביותר להצלחת הטמעתו של כל שינוי בבתי הספר. אולי דווקא במקומות שבהן אתה המורה לא חושש להיכשל - דווקא מהם יצמח השינוי המוצלח ביותר. 


* להזמנת סדנה בנושא עידוד יזמות בבית ספרכם, צרו איתי קשר בכתובת: tomerba312@gmail.com


  

יום רביעי, 29 ביוני 2016

הקטנת הכיתות באמצעות... הגדלת הכיתות?!

זוכרים את מחאת הסרדינים 2015? הפגנות של הורים, כותרות בעיתונים, שביתה של תלמידים, ובעיקר - הרבה עצבים.

הנושא של כמות התלמידים בכיתה מעטר את כותרות החדשות אחת לכמה זמן. בפעם האחרונה הדף שר החינוך הטרי, ח"כ נפתלי בנט, את טענות ההורים הזועמים: אתם לא מבינים - הקטנת הכיתות משמעותה הוצאה עצומה מתוך תקציב החינוך. חוץ מזה, מחקרים מראים שאין באמת שינוי משמעותי בהישגים אם כמות התלמידים בכיתה נעה בין 25 ל-40. אז מה זה באמת משנה?

במסגרת לימודיי ישבתי לקרוא מסמך כלכלי של מכון טאוב משנת 2008 על השלכותיה הכלכליות של הקטנת מספר התלמידים בכיתה. ישבתי... כלומר...קמתי למקרר, ראיתי יורו, בדקתי פייסבוק, קראתי ספר, ניגנתי ואיכשהו גם קראתי את המסמך. אז מה, הקטנת מספר הכיתות תעלה למערכת החינוך ולמשלם המסים בין 5 וחצי מיליארד שקלים ל-כמעט 10 מיליארד שקלים. בנוסף, ייקח זמן עד שיישמו את זה, יבנו כיתות, יכשירו עוד מלא מורים - וגם אז לא בטוח שזה יצליח.

בקיצור, צודק כבוד השר. לגמרי צודק.


אלא אם, כמובן, הוא לא צודק.

למה לא?

פשוט כי כל המודלים הכלכליים וכל החשיבה במערכת החינוך שכל כך טבועה בנו ומעצבת את התנהגותנו מתבססת על הנחת יסוד פשוטה:

מורה 1 מלמד/ת כיתה 1


ככה היינו, ככה נשארנו - תלמידים במאה ה-19

לכן, כשזו הנחת היסוד, צודק כבוד השר: הקטנה של כמות התלמידים = פתיחת עוד כיתות = בניית עוד מבנים = הכשרת עוד מורים = עוד משכורות = ימבה כסף.

ואז חזרתי לחודש דצמבר 2012, הוועידה ליזמות בחינוך הראשונה בבת ים. עבדכם הנאמן יושב בקהל מחכה להכרזה על היוזמות הזוכות בוועידה, אחרי שנרשם אליה זריז עם איזה ספק רעיון שאז נקרא "מורים מארחים מורים" ושינה את שמו לאחר חודש וחצי ל"לראות עולם".
על הבמה עולה איש רחב מגבעת, חסיד חב"ד מניו יורק, מנהל בית ספר ציבורי בברוקלין. שמעון וורנקר שמו. האיש נראה צנוע, חותך את האוויר בסכין. כשהוא קיבל את בית הספר הראשון שלו איש לא האמין שישרוד. פשע, אלימות, סמים, ביקורי משטרה תכופים. הוא העלים את הכל והפך את בתי הספר שלו לאיים של למידה איכותית אמיתית בתוך החצר האחורית של ניו יורק.

שמעון וורנקר נואם בועידת היזמות בחינוך בבת ים, 2012


לוועידה הוא הגיע לספר על המודל הניהולי שבנה. את הבעיות החינוכיות אצלו בכיתה הוא פתר - שימו לב - באמצעות הכפלת גודל הכיתות. כן, כיתות של 60 תלמידים.
אולם במקביל הוא הכפיל את כמות המורים - 4 מורים בכל כיתה, מתוכם מורה מאסטר אחד/אחת וסייעת לחינוך מיוחד. המורים מלמדים ביחד, עושים מודלינג של שיתוף פעולה ופתרון בעיות, והיחס בין מורה לתלמידים הוא 1 ל-15, לא אחד ל-30.
המבנה החדש חסך לוורנקר המון עלויות, אפשר לו לתגמל מורות ומורים מצטיינות ומצטיינים בהתאם ולהפנות משאבים רבים לפיתוח בית הספר.
האקלים הבית ספרי השתפר, האלימות פחתה פלאים ובית הספר יצא מרשימת בתי הספר המסוכנים בניו יורק.

אז נכון שלא בטוח שזה יעבוד אחד לאחד, התרבות במדינה משפיעה, כוחם של ועדי ההורים, כיתות הדורשות יחס פרטני ושקט - אבל החשיבה שעומדת מאחורי המודל של וורנקר היא פשוט מדהימה. הוא העז לערער על ההנחה היסודית ביותר של החינוך בעידן התעשייתי, הנחה שעדיין מרבית בתי הספר בארץ פועלים על פיה.

חוץ מזה, זה מוכיח שבמקום ללכת ולנהל ויכוחים מתלהמים שפוגעים קשות באמון בין ההורים, המורים, ומשרד החינוך - שווה אולי להשקיע עוד קצת מאמץ בחשיבה מחוץ לקופסא ולהתרחק מקלישאות כאלו ואחרות. הפתרונות יכולים להגיע ממקומות בלתי צפויים, בצורות בלתי צפויות - כל עוד לא שוכחים לבדוק את הנחות היסוד שעל פיהן אנו פועלים. יש כיום דברים מבורכים בכיוון הזה (שיטת חינוך אישי הכוללת שני מחנכים בכיתה) ולטעמי הוראה משותפת טומנת בתוכה פתרונות רבים לבעיות נוספות במערכת.

אני לא יודע אם השם הזה שמעון וורנקר מוכר כל כך בקרב מנהלים בארץ, ומן הסתם אולי הספיק להישכח מהתודעה - אבל שווה להעלות אותו שוב ושוב.

לראיון עם שמעון וורנקר - לחצו כאן

יום רביעי, 25 במאי 2016

מנהל, מתי בפעם האחרונה היית תלמיד?

חדר המנהל/ת, בית ספר סטנדרטי במרכז / צפון / דרום הארץ.

יום סטנדרטי. 

טיפול בבעיות משמעת, שיחת הנהלה, ביקור חיצוני של סטודנטים, ראיונות עבודה לשנה הבאה.
הודעת ווטסאפ מהיועצת שלפיה ליאת מכיתה י' מגלה סממנים אובדניים, תזכורת במייל להגיע לטקס מצטיינים הערב בנוכחות ההורים;
פגישה על התקציב לשנתיים הבאות עם המפקחת; סיור בבית הספר, נזיפה בכמה תלמידים שמסתובבים בחוץ, טלפון מהאשה / הבעל - לא לשכוח שהיום בערב יש חתונה של חברים טובים, וחופה בשבע וחצי. אין מצב - לפני שמונה וחצי אף אחד לא מתחיל. 
תוכניות, רעיונות גדולים, כוחות מוגבלים. כסף, חסר לי כסף. תמיד חסר כסף.
עייפות פנימית, נמרצות חיצונית. שנ"צ לא יזיק אבל תזכירו לי שוב...מה זה בדיוק? 

ויש... יש גם את ר', המורה החדש לביולוגיה. צריך לצפות בשיעור שלו. זה חשוב. 



המון נושאים שבהם צריך לטפל, לקדם ולטפח - ועדיין הנושא החשוב ביותר בבית הספר הוא אחד: הלמידה. 
יש כאלו ששמים את הילד במרכז, יש כאלו שאת בית הספר ותקנוניו. לטעמי, הלמידה היא העיקר והיא יכולה להתבצע באופנים שונים. זה המנדט שלו. אם יש הכלה ואין למידה - מה טעמו של בית ספר? 

לכן, כל מיני גישות מחקריות קוראות למנהלים להתמקד פחות בכל מיני עניינים בירוקרטיים ולהתמקד בפיתוח הצד הפדגוגי בבית הספר, העניין שלשמו הוקם בית הספר מלכתחילה. אבל, צפייה בשיעור היא לא תמיד חוויה נעימה. המורה המציג נכנס ללחץ, הוא יוצר שיעור מיוחד ומושקע, התלמידים שקטים יותר. לאחר השיעור יש משוב. המנהל נמצא בתפקיד ולכן נתפס כסוג של מפקח פדגוגי. עצם העיסוק בפדגוגיה מרגיש לחלק מהמורים כמו חדירה לפרטיות, ולמה מה קרה שהוא ייכנס אליי לכיתה? 

הבעיה עם מצב כזה היא שכל פעם שמורה אחר נמצא בשיעור של מורה בבית הספר, ובוודאי המנהל, תמיד הופכת לסיטואציה מלחיצה. לכן השאלה שמציקה לי היא: אם מטרת בית הספר היא לייצר תלמידים סקרנים, לומדים, מכבדים - והמנהל הוא האיש שאמור להוביל את כל האופרציה הזו - למה לא יוכל המנהל - כן כן, המנהל עצמו - להיכנס לכיתה ולשבת כאחד התלמידים? 

בשיעור אזרחות מדברים התלמידים על דילמות של מדינה יהודית ודמוקרטית. 

בשיעורי תנ"ך מספרת המורה על דילמות מוסריות ושאלות גדולות העולות מן הטקסט. 

בשיעור ביולוגיה המורה מדגים ניסוי שפרץ דרך בתחום חקר התא. 

למה שלא ייכנסו המנהלים מידי לכיתה - לא כדי לפקח, לא כדי למשב, לא כדי לרשום הערות - אלא פשוט כדי ללמוד? לקיים דיון עם התלמידים? לתת כבוד לתפיסות שלהם? לתת להם מודלינג של כבוד למורה ולחוויית הלמידה? 
ולא רק מנהלים - מדוע שמורים לא ייכנסו לשיעורים כדי ללמוד? זו לא פחיתות כבוד, אלא מתן כבוד אמיתי ללמידה והוכחה שאפשר ללמוד בכל גיל, ושהנושאים שהם לומדים אכן מעניינים - בכל גיל. הרי, אם לדעת המנהל והצוות החינוכי זה שטויות ולא ממש מעניין, או לא ראוי שיעסקו בכך, הרי שהם מזדהים ברמה העמוקה ביותר עם התלמידים. אם אנשי הלמידה שבחרו בהוראה לא מוצאים את הנושאים שנלמדים בכיתה מעניינים - מדוע שהתלמידים שאינם נמצאים בבית הספר מבחירה יתעניינו בכך? 


מנהלים ומורים הנכנסים (מידי פעם, לא תמיד) לשיעורים של עמיתיהם לצורך למידה ולא על מנת למתוח ביקורת - 
תכל'ס, זו הבעת אמון עמוקה ביותר בתכליתו של בית הספר. חוויה כזו יכולה לקדם תלמידים רבים ובכלל למידה טובה יותר בבית הספר. לא עוד טפסים, לא עוד עבודות, לא עוד גנט משימות. מודלינג של למידה אמיתית, מודלינג של חברותא.