פרטים עלי

התמונה שלי
מחנך ומורה לאזרחות ולהיסטוריה מטעם תוכנית "חותם", מלמד בתיכון אורט רמת יוסף, בת ים.

יום חמישי, 9 באוגוסט 2012

מורים מארחים מורים (ולא רק) – רשת שיתוף ידע באמצעות סקייפ

תהליכי התקשוב בבתי הספר בישראל צוברים תאוצה בשנים האחרונות, ויש עוד כל מיני תוכניות מרחיקות לכת לשנים הקרובות בכל מיני מקומות.
אנחנו מדברים כל הזמן על הצורך של התלמידים להכיר את השונה, לדבר ולשמוע השקפות אחרות מאשר ההשקפות שלהם ועל התאמת סביבת הלימוד למאה ה-21, אולם לעתים הדבר נשאר בגדר סרטונים המציגים דעה מסוימת ללא יכולת של התלמיד להשפיע על מהלך הסרטון / הכתבה ולקיים עמה דיאלוג. לפעמים אנו מצליחים לתאם איזו הרצאת אורח שמגיע לכיתה ומוותר על יום עבודה למען דור העתיד, אולם כאלו אינן עניין שבשגרה וכמות הגורמים שיכולים לטרפד הרצאת חוץ היא גדולה.
דרך טובה להתיר את הסבך הזה היא שימוש בתוכנת Skype, שהיישומים החינוכיים שנעשים בה במסגרות שונות הם רבים ומגוונים. השימוש בתוכנה הוא פשוט, ובהינתן סביבה פשוטה המכילה מקרן, יכול מורה שבאמתחתו לפ-טופ לשדרג את השיעור. בתי ספר שונים בארץ כבר משתמשים בתוכנה, וחיפוש קצר בגוגל יציג לכם מחקרים ומגוון דרכים יצירתיות להכנסת התוכנה לכיתה.
הרעיון שאני מציע מתמקד בשיתוף ידע בין מורים לבין תלמידים. אני מציע ליצור רשת של שיתוף ידע בין כתות שונות לבין מוקדי ידע שונים (אנשי חינוך ומוקדי ידע מהתחום האזרחי). המתודה היא הרצאות אורח קצרות (בנות 5 עד 10 דקות) והאמצעי הוא Skype. בשיעורים הללו יתקיים שיעור קצר מהרגיל, ובסופו (תחילתו, או אמצעו – תלוי במורה המארח) ייעצר השיעור ותחל הרצאת האורח.
לשם תיאום ההרצאות משתפים המורים המלמדים בכתות שונות ובבתי שונים (בארץ / בעולם) את מערכות השעות שלהם, תוך סימון השיעורים שבהם הם מוכנים לשלב הרצאות חוץ קצרות. Google Docs היא פלטפורמה נהדרת לשיתוף המערכות, ואני בטוח שגם אפשר להיעזר ברשתות החברתיות לצורך הזה.
מורה א' יכול להתרשם ממערכות של מורים אחרים, להשוות למערכת השעות שלו ולבדוק מתי יוכל להקדיש 5 דקות לכיתה של מורה אחר. המורה האורח ייצור קשר עם המורה המארח, יציג בפניו את נושא השיעור ויבקש את הסכמתו המורה המארח להתארח בכיתה.
ההרצאות / שיחות הקצרות יכולות לדבר על כל נושא העשרה בעולם. השימוש בתוכנה יאפשר לתלמידים לקחת חלק פעיל בדיאלוג, ויאפשר להפגיש אותם עם יותר דעות ונושאים מגוונים שיכולים להעשיר את הלמידה.
המורה המתארח מכין מעין סיכום כתוב של השיעור הקצר, אותו הוא שולח למורה המארח מבעוד מועד, ושמחולק לכל תלמיד בכיתה או נתלה במקום מסוים בכיתה. בסיום השנה יהיו בידי התלמידים עשרות כרטיסים עם חומרי העשרה שונים בתחומים שונים. ניתן יהיה כמובן לקיים יותר ממפגש אחד בין המורה המתארח לכיתה המארחת, ולהכין שאלות מראש.
כמו כן, ניתן להרחיב את הרשת אל בעלי ידע נוספים מהאקדמיה או מתחומים אחרים – וכך לאפשר לגורמים מעולם התקשורת, המדע, הטכנולוגיה, העסקים, החקלאות וכו', לקיים שיחה קצרה בנושא מסוים עם הכיתה מבלי לעשות מאמץ מיוחד. בנוסף לכך ייתכן שניתן יהיה לרתום גורמים כאלו להרצאות אורח ממשיות בבית הספר, באמצעות יצירת קשר עם התלמידים ושילוב המרצים האורחים בעולם ההוראה.
אפשר כמובן להתפתח לכיוונים מורכבים יותר (למידה בין-כיתתית למשל) אך בינתיים נתמקד בהיבט אחד.
רשמתי לעצמי כבר כמה אורחים ש"יגיעו" לשוחח עם הכיתה שלי בשנה הקרובה, ושאני אתארח אצלם. נשמח להרחיב את הרשת הזו.
ראו הוזמנתם!








יום רביעי, 1 באוגוסט 2012

"תלמידים מעצבים את עתיד החינוך" - רעיון לפרוייקט בפריסה רחבה



אחת השאלות המרכזיות שמנחות אותנו ברמת היומיום היא מה יהיה מחר. באופן די אבסורד, אנו מרבים לדוש בעבר ולהתמקד בו כאשר אין ביכולתנו לשנותו, ולרוב מתעלמים מן העתיד שהוא בגדר נעלם – ולכן דווקא עליו יש לנו יכולת להשפיע. בדיוק מנקודת מוצא זו צומח תחום חקר העתידנות באקדמיה, שהחל לצבור תאוצה בישראל בשנים האחרונות. התחום שם לו למטרה לבחון ולהעריך את מגמות ההתפתחות הצפויות של העולם בתחומים השונים: חברה, תרבות, פוליטיקה, כלכלה, חינוך ועוד. השינויים באופן התנהלות העולם ישפיעו מן הסתם על החינוך, ואמורים ליצור בו שינוי משמעותי.

רוב המחקרים מדברים המון על מעבר חד במטרות החינוך מ"חינוך לידע" אל עבר "חינוך ללמידה". מדובר על הצורך של התלמיד לתפקד בעולם כאוטי שמשתנה ללא הרף. ה"חזקים" יוגדרו על פי יכולתם לקטלג מידע, להבחין במהירות בין עיקר לטפל, לסנתז בין סוגים שונים ולהסתגל לשינויים תכופים בסביבתם. המטרה החדשה "צריכה" להיות מתן מיומנויות למידה לתלמיד, ומכאן גם ניתן משקל רב יותר ללמידה מהבית. גישה זו יוצאת נגד הגישה המסורתית שלעתים רואה בילד כלי ריק שצריך למלא בידע. זאת ועוד, פרופ' דוד פסיג, מחלוצי תחום העתידנות בישראל, מוסיף ל-6 רמות הטקסונומיה המסורתית של בלום (ידע, הבנה, יישום, אנליזה, סינתזה, הערכה) רמה שביעית – השבחה: זוהי היכולת למצוא פתרונות למצבים מורכבים על ידי שאיבת ידע מתחומים שונים, ולעתים אף רחוקים מאוד האחד מהשני. במילים אחרות, רמת החשיבה הגבוהה ביותר היא יצירת תלמיד אחראי ואוטונומי שישתמש בידע שלו לטובת עצמו והסביבה.   

אנחנו נוטים לומר, ובמידה מסוימת של צדק, שבתי הספר ב-100 השנים האחרונות לא השתנו רבות, לעומת הסביבה שהשתנתה לאין שיעור. הפורמט התעשייתי שבו טורי שולחנות מסודרים בקפידה בכיתה אל מול לוח, דגל, טוש מחיק (התקדמות מטאורית מאז עידן הגיר) רווח במקומות שונים בארץ ובעולם. אולם במקומות אחרים כבר הבינו זאת מזמן, ובתי ספר חדישים ומתוקשבים החלו לצוץ בכל מיני מקומות – לרבות ישראל. יתרה מכך, חברות הייטק גדולות, ובראשן מייקרוסופט הבינו שמעורבותן בנושא החינוך, גם כי תהיה שנויה במחלוקת, יכולה להאיץ שינויים באמצעות חזון טכנולוגי – וכמובן באמצעות מה שתמיד חסר במערכות הללו: כסף. כזה הוא למשל פרוייקט "בית הספר של העתיד" בפילדלפיה, אחד מיני רבים בארה"ב.

לצד כל אלו, פועלים ארגונים שונים שמתמקדים בעיקר בעיצוב בית הספר, מתוך הנחה שלמידה נכונה צריכה להתבצע בסביבה נכונה – סביבה עתירת טכנולוגיה ונעימה יותר ללמידה. פינלנד, ההיא שמובילה בנתוני החינוך של ה-OECD נמצאת היום בתחילת היעד הבא שלה – שינוי ועיצוב בתי הספר באופן שונה לחלוטין מהמוכר עד היום. בבריטניה פועלת זה כמעט עשור חברת DRMM שהפרוייקט שלה בבית ספר במחוז קינגסדייל בשנת 2005 (7 שנים כבר) זכה לתואר "בניין השנה" מהוועדה המלכותית לאמנות במדינה (וחוץ מזה גם ב-30 מליון פאונד).

למה אני מעלה את כל זה עכשיו? בקצרה:

לקראת סוף השנה התחלתי להשתעמם ממש באחת מהכיתות הטובות יותר מבחינה לימודית שבהן אני מלמד. הרגשתי שאני לא באמת מאתגר את התלמידים, שאני מאבד אותם קצת וש... לא בא לי קצת. בעקבות דיון שהתקיים באחד מהקורסים בלימודי תעודת ההוראה שהציג סקר לגבי תשובות תלמידים שנשאלו "מהי למידה טובה עבורי", העלנו לדיון בכיתה את השאלה "מהו בית הספר עבורי". בשלב הבא ביקשתי מהתלמידים לא רק להתלונן או להחמיא לבית הספר, אלא לנסות לחשוב מה היו רוצים לקבל בבית הספר, וכפועל יוצא מכך – מהו בית הספר האידיאלי מבחינתם. בשלב שלאחר מכן התחלקה הכיתה לקבוצות. כל קבוצה קיבלה בריסטול גדול, וישבה לתכנן ולשרטט את בית ספר החלומות שלה. בשלב התכנון קבענו שעליהם להגדיר מטרות לבית הספר, אשר יציגו בהמשך מול כל הכיתה. בשלב ההצגה של בתי הספר מול הכתות התלמידים העלו רעיונות מאוד יפים לגבי דברים שהיו רוצים כוללים בבית הספר שלהם ושאינם נמצאים בו כרגע. ההשקעה שלהם הייתה מדהימה. זה היה בכיתה ז'. יצוין כי באותו חודש תלמידי שכבת ח' בבית הספר ארגנו כמעט לבדם אירוע התרמה ענק עבור עמותת "משאלת לב". הם גייסו 20,000 ש"ח עבור ילד אחר חולה סרטן, סתם כי אתגרו אותם ונתנו להם חופש ליצור עבור מטרה טובה.

שילוב שני הדברים הללו עם החלק הראשון גרמו לי לחשוב שאולי אפשר לדרוש אפילו יותר מהתלמידים. נניח שנבקש מהתלמידים ללמוד על אתגרי העתיד, נשאל אותם כיצד הם תופסים אותם ומה היו רוצים לראות בבית הספר. 

המטרה תהיה ליצור מודל (ממש פיזי) של בית הספר העתידי הרצוי מבחינתם. 
בשלב המחקר נציג להם דגמים שונים של בתי ספר בעולם כדי לפתוח להם את המחשבה, ולאחר מכן נניח להם להרחיב את החיפושים, לגבש את החזון שלהם ולאורו לבנות דגם של בית הספר הרצוי שיוצג במסגרת ערב מיוחד שיוקדש לכך. את התלמידים ילווה מורה שייעץ להם בנקודות התלבטות שונות. יתרה מכך, אפשר לקיים תחרות אזורית ואולי אף ארצית בין דגמים של בתי ספר שונים תחת הכותרת "תלמידים מעצבים את עתיד החינוך" (או כל כותרת אחרת). ניתן לשלב ביוזמה הזו כמה קבוצות בבתי הספר: מועצת תלמידים כצוות היגוי ומגמת אמנות / אדריכלות כצוות ביצוע ועיצוב. שלבו בזה היבטים של אמנות, של ידידותיות לסביבה... אין בבית הספר מגמות כאלו בגלל בעיות תקציב? אז מה, תלמידים יצירתיים אני בטוח שיש בכל בית ספר.

אני מאמין שהתועלת היא מן הסתם רבה: התלמידים לומדים לקחת אחריות על סביבתם, לבצע מחקר מעמיק ולהמשיג רעיון מופשט ו"תפיסת עתיד" אל מציאות מוחשית קונקרטית (שלא לדבר על תחושת המסוגלות שזה יכול להעניק). מבחינת "המערכת" נפתח תלמידים מעורבים יותר ואחראיים יותר, ואולי גם נלמד המון מהאופן שבו הם תופסים את בית הספר, ואת מידת הפער (אם קיים) בינו לבין המציאות המתנהלת מסביבו. עיצובים שונים של בתי ספר יכולים ללמד אותנו על האתגרים ועל התפישה המקומית – קהילתית של בית הספר בהשוואה לקהילות אחרות, ותוך כדי כך להעצים את היות בית הספר מרכז קהילתי. ובכלל, הלמידה היא בעצם יצירה מתוך תפיסת עתיד, ושוב – מתוך אחריות.

נשמע מופרך? כן, גם אני חשבתי כך. אולם קצת חיפוש באינטרנט העלה את אתר "המועצה הבינ"ל לתכנון מתקני חינוך" (WWW.CEFPI.COM) הפועלת במדינות רבות בארה"ב ואף בעולם ומורכבת ממנהלי בתי ספר לשעבר ומארכיטקטים שכל מטרתם היא לשפר את מתקני החינוך וסביבת הלמידה ברחבי ארה"ב. אך מה שחשוב יותר לענייננו הוא האירוע שהם מקיימים מידי שנה תחת הכותרת "תחרות עיצוב בית הספר של העתיד". ומי משתתף בתחרות? תלמידים בגילאי חטיבות ביניים שמציגים דגמים מדהימים של בתי ספר ויודעים להסביר בדיוק למה לדעתם בית הספר שהם מציעים הוא הכי איכותי וטוב שיש. הם מסבירים כיצד יהפכו את בית הספר לידידותי יותר לסביבה, נגיש יותר לבעלי מוגבלויות, מתוקשב יותר ונעים ללמידה.

אולם אין טוב כמראה עיניים:
הגירסה הארוכה – האירוע של שנת 2012:  http://www.cefpi.org/i4a/pages/index.cfm?pageid=3338
גירסה קצרה יותר – האירוע של שנת 2008: http://www.youtube.com/watch?v=WSKPgy2c4d0

בקיצור, בע"ה זה אפשרי ללא ספק, פשוט צריך לרצות וללכת עם זה. מן הסתם הדברים תלויים בעוד גורמים, אך אם הרעיון יתפוס, יהיה הרבה יותר קשה לעמוד מולו. עובדה: יש לא מעט תלמידים שמחכים להזדמנויות האלה. אין סיבה שאנחנו לא נצליח לעזור להם להרים עוד כמה דברים טובים כאלה. באחד מביקורי צוות חותם בבית הספר בו אני מלמד נשאלתי האם אני משקיע בשיתוף פעולה עם מורים אחרים, מהתוכנית או שאינם מהתוכנית. השאלה הייתה מצוינת כי האמת הפשוטה הייתה שלא מספיק. לא השקעתי בזה. הייתי עסוק בעיקר בנסיונות התייצבות. אולם אני חושב שמורים צעירים וטובים שרוצים להכניס שינויים למערכת לא חסר, צריך פשוט לאתר אותם (וזה לא קשה במיוחד כי אני מניח שרובנו המוחלט כאלה). פחד מפוליטיקה פנימית ומנסיונות "למסמס" רעיונות חדשים הוא טבעי, אך כדי להזיז משהו נצטרך להתגבר על הפחד הזה. אפשר גם אחרת. 

אני מזמין את המתעניינים והמעוניינים להצטרף לרעיון הזה, לדון בו, להשפיע עליו ולהרחיב אותו.

ועוד אחד לקינוח: בתי ספר יצירתיים במיוחד ברחבי העולם.