אחת השאלות המרכזיות שמנחות אותנו ברמת היומיום היא מה יהיה
מחר. באופן די אבסורד, אנו מרבים לדוש בעבר ולהתמקד בו כאשר אין ביכולתנו לשנותו,
ולרוב מתעלמים מן העתיד שהוא בגדר נעלם – ולכן דווקא עליו יש לנו יכולת להשפיע.
בדיוק מנקודת מוצא זו צומח תחום חקר העתידנות באקדמיה, שהחל לצבור תאוצה בישראל
בשנים האחרונות. התחום שם לו למטרה לבחון ולהעריך את מגמות ההתפתחות הצפויות של
העולם בתחומים השונים: חברה, תרבות, פוליטיקה, כלכלה, חינוך ועוד. השינויים
באופן התנהלות העולם ישפיעו מן הסתם על החינוך, ואמורים ליצור בו שינוי משמעותי.
רוב המחקרים מדברים המון על מעבר חד במטרות החינוך
מ"חינוך לידע" אל עבר "חינוך ללמידה". מדובר
על הצורך של התלמיד לתפקד בעולם כאוטי שמשתנה ללא הרף. ה"חזקים" יוגדרו
על פי יכולתם לקטלג מידע, להבחין במהירות בין עיקר לטפל, לסנתז בין סוגים שונים
ולהסתגל לשינויים תכופים בסביבתם. המטרה החדשה "צריכה" להיות מתן
מיומנויות למידה לתלמיד, ומכאן גם ניתן משקל רב יותר ללמידה מהבית. גישה זו
יוצאת נגד הגישה המסורתית שלעתים רואה בילד כלי ריק שצריך למלא בידע. זאת ועוד,
פרופ' דוד פסיג, מחלוצי תחום העתידנות בישראל, מוסיף ל-6 רמות הטקסונומיה המסורתית של בלום
(ידע, הבנה, יישום, אנליזה, סינתזה, הערכה) רמה שביעית – השבחה: זוהי היכולת
למצוא פתרונות למצבים מורכבים על ידי שאיבת ידע מתחומים שונים, ולעתים אף רחוקים
מאוד האחד מהשני. במילים אחרות, רמת החשיבה הגבוהה ביותר היא יצירת תלמיד אחראי
ואוטונומי שישתמש בידע שלו לטובת עצמו והסביבה.
אנחנו נוטים לומר, ובמידה מסוימת של צדק, שבתי הספר ב-100
השנים האחרונות לא השתנו רבות, לעומת הסביבה שהשתנתה לאין שיעור. הפורמט התעשייתי
שבו טורי שולחנות מסודרים בקפידה בכיתה אל מול לוח, דגל, טוש מחיק (התקדמות מטאורית
מאז עידן הגיר) רווח במקומות שונים בארץ ובעולם. אולם במקומות אחרים כבר הבינו זאת
מזמן, ובתי ספר חדישים ומתוקשבים החלו לצוץ בכל מיני מקומות – לרבות ישראל. יתרה
מכך, חברות הייטק גדולות, ובראשן מייקרוסופט הבינו שמעורבותן בנושא החינוך, גם כי
תהיה שנויה במחלוקת, יכולה להאיץ שינויים באמצעות חזון טכנולוגי – וכמובן באמצעות מה שתמיד
חסר במערכות הללו: כסף. כזה הוא למשל פרוייקט "בית הספר של העתיד"
בפילדלפיה, אחד מיני רבים בארה"ב.
לצד כל אלו, פועלים ארגונים שונים שמתמקדים בעיקר בעיצוב
בית הספר, מתוך הנחה שלמידה נכונה צריכה להתבצע בסביבה נכונה – סביבה עתירת
טכנולוגיה ונעימה יותר ללמידה. פינלנד, ההיא שמובילה בנתוני החינוך של ה-OECD נמצאת היום בתחילת היעד הבא שלה –
שינוי ועיצוב בתי הספר באופן שונה לחלוטין מהמוכר עד היום. בבריטניה פועלת זה כמעט
עשור חברת DRMM
שהפרוייקט שלה בבית ספר במחוז קינגסדייל בשנת 2005 (7 שנים כבר) זכה לתואר
"בניין השנה" מהוועדה המלכותית לאמנות במדינה (וחוץ מזה גם ב-30 מליון
פאונד).
למה אני מעלה את כל זה עכשיו? בקצרה:
לקראת סוף השנה התחלתי להשתעמם ממש באחת מהכיתות הטובות
יותר מבחינה לימודית שבהן אני מלמד. הרגשתי שאני לא באמת מאתגר את התלמידים, שאני
מאבד אותם קצת וש... לא בא לי קצת. בעקבות דיון שהתקיים באחד מהקורסים בלימודי
תעודת ההוראה שהציג סקר לגבי תשובות תלמידים שנשאלו "מהי למידה טובה
עבורי", העלנו לדיון בכיתה את השאלה "מהו בית הספר עבורי". בשלב
הבא ביקשתי מהתלמידים לא רק להתלונן או להחמיא לבית הספר, אלא לנסות לחשוב מה היו
רוצים לקבל בבית הספר, וכפועל יוצא מכך – מהו בית הספר האידיאלי מבחינתם. בשלב
שלאחר מכן התחלקה הכיתה לקבוצות. כל קבוצה קיבלה בריסטול גדול, וישבה לתכנן ולשרטט
את בית ספר החלומות שלה. בשלב התכנון קבענו שעליהם להגדיר מטרות לבית הספר, אשר
יציגו בהמשך מול כל הכיתה. בשלב ההצגה של בתי הספר מול הכתות התלמידים העלו
רעיונות מאוד יפים לגבי דברים שהיו רוצים כוללים בבית הספר שלהם ושאינם נמצאים בו
כרגע. ההשקעה שלהם הייתה מדהימה. זה היה בכיתה ז'. יצוין כי באותו חודש תלמידי שכבת
ח' בבית הספר ארגנו כמעט לבדם אירוע התרמה ענק עבור עמותת "משאלת לב".
הם גייסו 20,000 ש"ח עבור ילד אחר חולה סרטן, סתם כי אתגרו אותם ונתנו להם
חופש ליצור עבור מטרה טובה.
שילוב שני הדברים הללו עם החלק הראשון גרמו לי לחשוב שאולי
אפשר לדרוש אפילו יותר מהתלמידים. נניח שנבקש מהתלמידים ללמוד על אתגרי
העתיד, נשאל אותם כיצד הם תופסים אותם ומה היו רוצים לראות בבית הספר.
המטרה
תהיה ליצור מודל (ממש פיזי) של בית הספר העתידי הרצוי מבחינתם.
בשלב המחקר
נציג להם דגמים שונים של בתי ספר בעולם כדי לפתוח להם את המחשבה, ולאחר מכן נניח
להם להרחיב את החיפושים, לגבש את החזון שלהם ולאורו לבנות דגם של בית הספר הרצוי שיוצג במסגרת ערב מיוחד שיוקדש לכך. את התלמידים ילווה מורה שייעץ להם בנקודות התלבטות שונות. יתרה מכך,
אפשר לקיים תחרות אזורית ואולי אף ארצית בין דגמים של בתי ספר שונים תחת הכותרת "תלמידים
מעצבים את עתיד החינוך" (או כל כותרת אחרת). ניתן לשלב ביוזמה הזו כמה קבוצות בבתי הספר:
מועצת תלמידים כצוות היגוי ומגמת אמנות / אדריכלות כצוות ביצוע ועיצוב. שלבו בזה
היבטים של אמנות, של ידידותיות לסביבה... אין בבית הספר מגמות כאלו בגלל בעיות
תקציב? אז מה, תלמידים יצירתיים אני בטוח שיש בכל בית ספר.
אני מאמין שהתועלת היא מן הסתם רבה: התלמידים לומדים לקחת
אחריות על סביבתם, לבצע מחקר מעמיק ולהמשיג רעיון מופשט
ו"תפיסת עתיד" אל מציאות מוחשית קונקרטית (שלא לדבר על תחושת
המסוגלות שזה יכול להעניק). מבחינת "המערכת" נפתח תלמידים
מעורבים יותר ואחראיים יותר, ואולי גם נלמד המון מהאופן שבו הם תופסים את
בית הספר, ואת מידת הפער (אם קיים) בינו לבין המציאות המתנהלת מסביבו. עיצובים
שונים של בתי ספר יכולים ללמד אותנו על האתגרים ועל התפישה המקומית – קהילתית של
בית הספר בהשוואה לקהילות אחרות, ותוך כדי כך להעצים את היות בית הספר מרכז
קהילתי. ובכלל, הלמידה היא בעצם יצירה מתוך תפיסת עתיד, ושוב – מתוך אחריות.
נשמע מופרך? כן, גם אני חשבתי כך. אולם קצת חיפוש באינטרנט
העלה את אתר "המועצה הבינ"ל לתכנון מתקני חינוך" (WWW.CEFPI.COM) הפועלת
במדינות רבות בארה"ב ואף בעולם ומורכבת ממנהלי בתי ספר לשעבר ומארכיטקטים שכל
מטרתם היא לשפר את מתקני החינוך וסביבת הלמידה ברחבי ארה"ב. אך מה שחשוב יותר
לענייננו הוא האירוע שהם מקיימים מידי שנה תחת הכותרת "תחרות עיצוב בית
הספר של העתיד". ומי משתתף בתחרות? תלמידים בגילאי חטיבות ביניים
שמציגים דגמים מדהימים של בתי ספר ויודעים להסביר בדיוק למה לדעתם בית הספר שהם
מציעים הוא הכי איכותי וטוב שיש. הם מסבירים כיצד יהפכו את בית הספר לידידותי
יותר לסביבה, נגיש יותר לבעלי מוגבלויות, מתוקשב יותר ונעים ללמידה.
אולם אין טוב כמראה עיניים:
בקיצור, בע"ה זה אפשרי ללא ספק, פשוט צריך לרצות וללכת עם זה. מן הסתם הדברים
תלויים בעוד גורמים, אך אם הרעיון יתפוס, יהיה הרבה יותר קשה לעמוד מולו. עובדה: יש לא מעט תלמידים שמחכים להזדמנויות האלה. אין סיבה שאנחנו לא נצליח לעזור להם להרים עוד כמה דברים טובים כאלה. באחד
מביקורי צוות חותם בבית הספר בו אני מלמד נשאלתי האם אני משקיע בשיתוף פעולה עם
מורים אחרים, מהתוכנית או שאינם מהתוכנית. השאלה הייתה מצוינת כי האמת הפשוטה
הייתה שלא מספיק. לא השקעתי בזה. הייתי עסוק בעיקר בנסיונות התייצבות. אולם אני
חושב שמורים צעירים וטובים שרוצים להכניס שינויים למערכת לא חסר, צריך פשוט לאתר
אותם (וזה לא קשה במיוחד כי אני מניח שרובנו המוחלט כאלה). פחד מפוליטיקה פנימית ומנסיונות "למסמס" רעיונות חדשים הוא טבעי,
אך כדי להזיז משהו נצטרך להתגבר על הפחד הזה. אפשר גם אחרת.
אני מזמין את המתעניינים והמעוניינים להצטרף לרעיון הזה, לדון בו, להשפיע עליו ולהרחיב
אותו.
ועוד אחד לקינוח:
בתי ספר יצירתיים במיוחד ברחבי העולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה