פרטים עלי

התמונה שלי
מחנך ומורה לאזרחות ולהיסטוריה מטעם תוכנית "חותם", מלמד בתיכון אורט רמת יוסף, בת ים.

יום שבת, 28 בינואר 2012

על פי (חוסר) תנועת הרכבות...

אהלן,

בשבועות האחרונים יצא לי, כמו לרבים אחרים, לשמוע בתקשורת על מחדל הרכבות בימי ראשון בבוקר.
על פי מה שצוין בכתבות, המדינה מפקירה את חיילי צה"ל בכך שהיא מונעת מהם לנסוע ברכבות בימי ראשון בין 06:00 ל-09:00 בבוקר. כך נמנעת מהם זכותם לנוע ברכבת, ובעצם כך היא מזלזלת בחייליה שיצטרכו לשלם מעתה על הנסיעה. היחס מקומם, משפיל, מבחיל ועשן העצבים מהביל.

אולם לאחר רגע חזרו אליי עשתונותיי וחשבתי לעצמי: רגע, התקשורת בישראל עשתה על זה עליהום, כלומר – יש לה פה אינטרס. הכותרות דווחו באופן פופוליסטי מידי ושלוח רסן על הפגיעה בחיילים וכמעט שלא הובאה הדעה שכנגד. נושא החיילים הוא תמיד עניין רגיש, וכל מה שמתקשר אליו, גם אם אינו פוגע בחיילים, ישר יהפוך לכותרת מפוצצת. העיקר להשיג כותרת. כותרת מעצבנת שווה קוראים. קוראים שווים כסף.

פה חשדתי.

אז ניגשתי לקרוא את תגובת צה"ל לעניין ונזכרתי לרגע בשירותי הצבאי בו השתמשתי כל יום ראשון בבוקר ברכבת.

אז הבנתי: כל העליהום הזה מיותר לחלוטין. הכיצד?

כל מי שאכן נסע אי פעם ברכבות ביום ראשון בבוקר אל בסיסיו מודע לסיוט הזה שנקרא רכבת ישראל. בתור חייל איחרתי לא אחת לבסיס בשל חוסר יכולתי לעלות על הרכבת. פשוט לא היה מקום. חיילים עמדו דבוקים לחיילים אחרים, ואלו האחרונים הצמידו פניהם לחלון כאשר הקיטבג שלהם חוצץ בינם לבין כל עמך בית ישראל שנוסעים לעבוד במרכז / צפון / דרום. לא אחת, בעת עצירת הרכבת, היו נוסעי הרכבת עפים ונופלים האחד על השני. לא אחת התפרץ כתוצאה מכך ויכוח קולני בין הנוסעים השונים וכל האווירה הייתה מתוחה. היו פעמים בודדות שהמתיחות כמעט נגמרה באלימות. נסכים כולנו – כך לא אמורים חיילינו היקרים להגיע לבסיס.

חוץ מזה, מעבר לחיילים קיים עוד עולם שנקרא אזרחים. אזרחים מן השורה, כמוני כמוכם, צעירים, בעלי משפחות וכו'. אלו מאחרים לעבודתם באופן קבוע בימי ראשון בשל העומס ונאלצים להמתין לשעה 08:30 כדי לעלות על רכבת שתוכל לאכלס אותם. אני חושב שגם זה לא הוגן.

דבר נוסף: במשך שנים משלם צה"ל לרכבת ולאגד סכום עתק של כסף עבור הסעות חינם לחיילי צה"ל. משלם – ולא רואה תמורה. חיילים ממשיכים לאחר לבסיסים, לעמוד שעות ברכבות ולהתפלל שאיכשהו לא יקבלו ריתוק על איחור שאינו תלוי בהם. שנית, בשעת קיצוצים, שיח ציבורי מבורך על צדק חברתי והתייעלות מנגנוני המדינה ובהם צה"ל, עשה צה"ל את בדק הבית שלו (ייתכן שלא בדיוק במקום שבו היה צריך) כדי לבדוק אם הסכום הזה שהוא משלם לאגד אכן פרופורציונאלי ומעבר לכך – האם יש תמורה בעד האגרה. לא צריך להיות פרופ' לינדנשטראוס כדי להיווכח שיש כאן מחדל כפול: צה"ל גם משלם יותר לרכבת, וגם לא רואה שום תמורה עבור הכסף שהוא מקבל. אדרבא, החיילים והאזרחים מקבלים יחס עלוב.

אז מה הפתרון? כמובן שהפתרון המקורי (לדעתי לפחות) טמון היה בהוספת קרונות ורכבות למלאי הקיים כדי לאפשר לכולם להגיע ליעדם בנוחות ובשלום. אולם כאמור רכבת ישראל היא לא המוסד היעיל ביותר בישראל, ובשל חוסר רצון / תקציבים / יכולת / ניהול / you name it פשוט לא מצאה פתרון הולם. אם כך פני הדברים, בישראל כמו בישראל – במקום שבו מערכת מסוימת לא עובדת – נכנס הצבא. ככה זה בחינוך, ככה זה במשטרה, ככה זה בקליטה, ככה זה בגיור, ככה זה ברווחה ובעוד תחומים רבים. לטעמי זה מצב בעייתי, שכן כך הרכבת עצמה לא תתייעל כי היא תסמוך על הצבא. בכלל, עצם מעורבות הצבא בכל המערכות במדינה הוא נושא מורכב שראוי לפוסט רחב ונפרד.

במילים אחרות אומר צה"ל (ובצדק): גבירתי רכבת ישראל היקרה, אם את לא מסוגלת לדאוג לחיילים שלי, אני אדאג להם בעצמי. אמר – והוסיף אוטובוסים לשם נוחיותם של החיילים. כך גם בצורה עקיפה הוא דואג לאזרחים.

אז על מה כל העצבים? כי מישהו אמר חיילים והסעות במקום רכבות? מישהו אי שם בתקשורת טרח לבדוק למה? מישהו שם נסע ברכבות ביום ראשון בבוקר כדי להבין על מה מדובר? כמובן שלא. העיקר לצעוק.

אז מה עכשיו? החיילים יתרגלו לנסוע באוטובוסים ויהיה להם נוח יותר (לפחות עד שמישהו ברכבת יעשה משהו). האזרחים יוכלו להגיע לעבודה בזמן. חוץ מזה, עדיף ככה. לאור שגרת השביתות והתקלות ברכבת ישראל עדיף לחיילים לסמוך על ההסעות הצה"ליות. לדעתי זה הרבה יותר בטוח מאשר השאלה אם הרכבת של 07:23 מרחובות לת"א תגיע בזמן ועם מקום שבו אוכל לעמוד (כי לשבת זה לאשקלונים שעולים על הרכבת ראשונים).

במקום לרדת על צה"ל ועל הפקרת החיילים, אני מציע לכל בעלי הלב הטוב ואלו שאכפת להם באמת מחיילי צה"ל ומאזרחי המדינה כאחד לפנות לרכבת ישראל בתלונות, אם בכלל. אולי זה בכלל יהיה נהדר: אולי פתאום, אחרי תקופת הסתגלות של חודש, גם החיילים יגיעו לבסיס בזמן וגם האזרחים לא יחששו לקבל על הראש מהבוס בעבודה.

מעבר לכך, בואו לא נאכל את כל מה שאומרים לנו בתקשורת בכפית. חוש ביקורת עצמי לא יזיק. האינטרנט נותן לנו, הפרטים, כוח. בואו לא ניתן לתקשורת להפוך לכנסייה של העידן החדש ולשלוט לנו במחשבות (לטוב ולרע).

שבוע טוב.



יום ראשון, 22 בינואר 2012

אור גדול

שלום לכם,

"המדליק נר מנר – הנר דולק וחברו אינו חסר".

זוהי אמרה עתיקה ממורשת חז"ל שנקשרת רבות לחנוכה, אך יש לה משלים רבים על התנהלותו של האדם בעולם.

המשל מספר לנו על מקרה עובדתי. כאשר אנחנו משתמשים בנר אחד על מנת להדליק נר אחר, הנר האחר נדלק. הנר המדליק נשאר בדיוק באותה העוצמה. הוא יכול להדליק נרות אחרים, והנר שהודלק זה עתה יכול גם הוא להדליק נרות אחרים. לאמיתו של דבר, העוצמה שגלומה בנר היא אין סופית. היא יכולה להדליק אין סוף נרות ולשמור על עוצמתה מבלי שתיגרע בזעיר אנפין. התכונה הזו של הנר היא מופלאה. בעולם חומרי כל כך כמו שלנו, אנחנו יודעים שהכל הוא משחק של איזון, משחק סכום אפס. יש לי כסף בחשבון: אם הוצאתי 100 ₪ בכספומט, יש לי פחות 100 ₪. אם גנבו לי מכונית – חסרה לי מכונית. אם לקחו לי מס הכנסה, יש לי פחות כסף במשכורת. זהו ההיגיון האנושי הפשוט. אולם בא הנר ושובר את המוסכמות: הנה יצירה שיכולה להוסיף מבלי לקחת, לקחת מעצמה מבלי לגרוע מדבר מה אחר, להרחיב מקום אחד מבלי לצמצם מקום אחר.

כך גם לגבי האדם. מעשה טוב של אדם, נתינה אמיתית שמקורה ברצון אמיתי, יכול להאיר את העולם כולו. על משל הנר ביסס הרב קוק ז"ל את הקטע הבא:
צריך שכל איש ידע ויבין, שבתוך תוכו דולק נר, ואין איש שאין לו נר, ואין נרו שלו כנר חברו. צריך שכל איש יידע ויבין שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, להדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו.

לדברי הרב קוק, כוחו של המעשה הטוב הוא אין סופי. אתה יכול להאיר רגע בחייו של אדם אחד בזכות מעשה מסוים שעשית. המעשה הטוב הזה יכול לעבור הלאה לאדם אחר, וכך לאדם אחר. הנר שהדלקת יכול להאיר לבבות רבים. האור יכול להתפשט בדורך שלך, ואף להשפיע על הדורות שאחריך. הווה אומר – מעשה טוב ומשמעותי שעשית עבור אדם אחר יכול להשפיע גם עשרות ומאות שנים קדימה, ואולי אלפי שנים.

ישנם כאלו מיוחדים עוד יותר שמקדישים את חייהם למעשים טובים, למציאת הטוב בבני האדם, שמדברים פחות – ועושים יותר.

לפני ימים ספורים הלך לעולמו ניר פרס ז"ל, או אולי בשם שכמה מכם מכיר – אל"מ (במיל') ניר פרס. בתפקידו האחרון כיהן ניר כראש מנהלת התיאום והקישור ברצועת עזה. לאחר סיום תפקידו זה עבר לכהן בתפקיד בכיר במשרד לשיתוף פעולה אזורי. ניר נלחם באותה מחלה ארורה במשך כמעט שנה וחצי, ונפטר לפני כמה ימים.

ניר היה ועודנו נר. רוצה לומר, ניר היה ועודנו לפיד. לפיד עצום.

כל מי שהכיר את ניר בחייו יודע שניר היה קודם כל אדם, אבא, בעל, חבר נאמן וגם – מפקד הומניסט שהאמין בבני אדם. הוא החזיק באמונתו גם כאשר הסביבה שלו געשה ורחשה. גם בתקופת האינתיפדה, השתדל ניר לא לאבד צלם אנוש ולעסוק במציאת פתרונות שיתנו נחמה ותקווה לאזרחי ישראל, והן לאזרחים בצד הפלסטיני. כך גם הגיע לתפקידו במשרד לשיתוף פעולה אזורי. לכן גם הגדיר אותו הג'רוזלם פוסט באחד מהראיונות שקיים עמו: "קולונל של תקווה".

ניר לא היה מדבר הרבה. הוא היה מדבר לעניין. כשידע הגיב בשקט, בחוכמה. כשלא ידע, השיב – אינני יודע. ומעל לכל, כשקיבל אורחים לביתו תמיד היה ממהר למקרר ולארון ומוציא מכל טוב לכל אדם. ניר היה מקדם עניינים ותמיד נתן פתרונות לאנשים. כך תמיד היה אומר שעדיף להחליף משלוחי פרחים, במקום להחליף פגזים. הוא האמין שהפתרון בבוא היום, גם אם יעבור דרך עימות, צריך להגיע באמצעות מתן תקווה לבני האדם.
ניר סלד מחוסר דיוקים, מדיבורים לשם דיבורים שאינם מגובים במעשים ומאמירות חסרות ניסיון וחסרות ביסוס. ניר הדליק המון לבבות, בלי הבדלי דת, גזע, מין ולאום, ועל כן הוא בעיניי לפיד.

ניתן לחיות חיים שלמים ולעשות בהם מעט. מנגד, ניתן לחיות חיים קצרים יותר מלאי עשייה חיובית חסרת פשרות. זאת ועוד, הרי כולנו בסופו של דבר זמניים כאן. דורות באים והולכים, אנשים מגיעים ונעלמים, חדש מפני ישן יוצא. הדבר היחיד שנשאר מאיתנו הוא כמות האור שהבאנו לעולם. היא גם הדבר היחיד שמועבר מדור לדור, מעבר לגנים הפרטיים שלנו שמועברים ע"י ילדינו. כמה דרכים נתן הקב"ה לאדם כדי להילחם במוות – אחת הבולטות בהן היא לעשות טוב לעצמו ולסובבים אותו.

ניר היה כזה, והלפיד שהדליק ימשיך להאיר לנו את הדרך.

יהי זכרו ברוך ועולם ועד.

יום רביעי, 18 בינואר 2012

מצוינות מול הצטיינות


אהלן,

את הפוסט הזה לימדתי כשיעור בכתה. הטריגר ללמדו היה הסרט ששודר בטלוויזיה על מערכת החינוך בפינלנד, שאותו דרך אגב עדיין לא ראיתי במלואו אלא שמעתי על אודותיו (אני כמובן מקווה למצוא זמן להשלים את החסר). הסיבה לכך שאני כותב עליו כאן הייתה הרצאה בדיוק בנושא זה ששמעתי מפי הגברת (המרשימה) אילנה נולמן, מנהלת תיכון מדעים ואמנויות בירושלים. במהלך הרצאה העשירה אילנה את הנושא בדוגמאות. אילנה הגדירה במשך שעה וחצי את מה שאני ניסיתי לפשט עד כמה שניתן לרמתם של תלמידי חטיבת ביניים כדי להצליח להכניס את הנושא ל-45 דק'. אני מוכרח לומר שהם ממש נדלקו מהשיעור, והדברים שאמרו היו מדהימים.
לכן, הפוסט הבא כתוב בצורה של סיפור שמסופר במעין מתכונת של שיעור, עם הבלחות הצדה. מי מכם שירצה ללמד שיעור בנושא מוזמן להיעזר בכך.
הערה נוספת: מומלץ להעביר שיעור כזה לפני החזרת בחינות, כדי למתן תחושות אכזבה בקרב תלמידים ולהעצים מגמות של שימוש בבחינות כמקפצה.

טוב,

מצוינות מול הצטיינות. מה ההבדל בין השניים?

שתיקה מביכה. השתיקה מאפשרת לנו לשמוע את גלגלי השיניים שעובדים עכשיו בראש. אחד מרים את היד, ואז משתמש בה כדי לגרד את הראש ולחשוב שוב. השנייה בוהה בי לרגע ואז משפילה מבט. יד מהוססת מתרוממת מעלה.

"כן..?" שאלתי.

"אולי הצטיינות מדברת על תחום אחד ומצוינות זה בכמה תחומים?".

"אוקיי. אתה בכיוון".

צד שמאל – "כן..?".

"אולי הצטיינות זה משהו שחושבים עליך, נגיד שאתה טוב במשהו".

"נהדר, את צודקת ואני איתך, אך מה עם מצוינות...? קחי עוד דקה לנסות לענות לי שוב...כן...".

"אולי מצוינות זה אתה ביחס לעצמך, והצטיינות זה שנותנים לך ציון, כאילו שאומרים לך שאתה טוב במשהו" (לא נגעתי, תשובות מהכתה).

"מעולה! מה שאמרת עכשיו לוקח אותנו בדיוק הלאה. מצוינות באמת קשורה למשהו פנימי. הצטיינות היא אכן הערכה של היכולת ביחס לאנשים אחרים. בואו רגע נחדד את זה: תמיד אנחנו לומדים לבחון משהו מסוים עפ"י המטרה שלו, התכלית שלו. אריסטו אמר את זה פעם. אם כך, מה ההבדל בין מטרות השניים? מה מטרת המצוינות לעומת מטרת ההצטיינות?"

שתיקה. הם ואני חושבים. זה טוב.

"כן..?"

"שבהצטיינות אתה צריך להשיג איזה מספר מסוים, ובמצוינות..."

"מה במצוינות...?"

"מצוינות... מצוינות זה כמו קבוצת ההעשרה אחרי בית הספר, זה רק כמה תלמידים בזה".

"אוקיי, חלקית נכון. מישהו נוסף? טוב, אני אעזור לכם רגע. אני אנסה להגיד במילה אחת את מה שכולכם אמרתם כאן.

מטרת ההצטיינות היא הציון. מטרת המצוינות היא האדם. המצוינות היא תכונה.
מהי אותה תכונה? החתירה ללמידה אמיתית, לסקרנות ולשיפור מתמיד.

שאלה לי אליכם: האם יכול להיות מצטיין שאינו מצוין, או מצוין שאינו מצטיין?"

גם כאן יש מן שתיקה ראשונית, ואז הם מתחילים לרסס תשובות נהדרות ודוגמאות מהחיים. אכן, זה אפשרי: יכול להיות תלמיד מצוין, שקפץ מ-30 ל-70 תוך זמן קצר, לעומת תלמיד מצטיין שהכל בא לו בקלות, ולכן אינו מצוין באמת. ביחס לדרישות בין הספר, התלמיד נדרש להציג הצטיינות. מבחינת המערכת, במקרה זה, מצוינות היא מותרות.

ההצטיינות גורמת לאדם למדוד עצמו כל הזמן ביחס לאנשים אחרים. לצערנו הרב, היום גם תלמידים חושבים שערכם בתור בני אדם טובים, מכבדים, אוהבים, תלוי בציונים. לך תסביר להם שתלמיד שמקבל 100 יכול לא פעם להתעלל רגשית בחברו לכתה, ודווקא תלמידים שלעתים מתקשים מאוד, רגישים יותר למצוקות של אחרים.

מצוינות, לעומת זאת, היא תכונה. זוהי תכונה שיש לבסס ולפתח. מצוינות אמיתית מתבססת על שתי רגליים: ביטחון עצמי גבוה ואמונה בעצמך. מטרת הביטחון העצמי הגבוה היא לא לפחד להודות בכישלון. האמונה בעצמך מטרתה להאמין שאתה יכול לעשות את השינוי. שני אלו ביחד, הלוואי, יולידו גם נכונות לעבודה קשה. מבחינתי, אני מעדיף 100 תלמידים שקיבלו 50 ועלו ל-80, מאשר  20 תלמידים של 90 שתקועים על אותו ציון והנם חסרי יכולת להתקדם.

חזרנו לכתה.

"אני רוצה לספר לכם סיפור קצר שבטח חלקכם שמעתם, או ראיתם בטלוויזיה. אולי חלקכם שמע על ארגון שנקרא OECD. כדי לא לסבך, אגיד רק שזהו ארגון המדינות המתקדמות בעולם, שאליו ישראל נכנסה לאחרונה. הארגון הזה מפרסם מידי שנה את דירוג מערכות החינוך הטובות ביותר מקרב מדינות הארגון. היכן ישראל נמצאת?"

"מקום ראשון, אין עלינו!"

"לא, היא לא שם".

"שני אולי? שלישי? נו בטח ארה"ב מקום ראשון, ואחר כך אנגליה או צרפת..."

"לא חברים: לא ישראל, לא ארה"ב, לא בריטניה ולא צרפת. גם לא רוסיה. אז מי כן?"

שתיקה.

"פינלנד"

"מה?!... מה הקשר פינלנד?!"

"או, זה בדיוק מה ששאלו במערכת החינוך בישראל, וכך גם כלי התקשורת בישראל. ישראל המתוסכלת מנסה כל כך קשה לעלות בדירוג, שמה דגש חזק על אנגלית, מתמטיקה וכישורי שפה, עושה ערימות על ערימות של מבחנים, מיצ"בים, מפמ"רים, ו...? הפוך. הדירוג לא באמת משתנה".

בינינו: מרוב טירוף של בחינות מערכת החינוך של מדינת ישראל יוצרת את המצב שאותו היא מבקשת למנוע. טירוף הבחינות, במקום לעלות בציונים, פשוט מוריד אותם).

"אז מה גילו לגבי פינלנד? בפינלנד בקושי יש בחינות. התלמידים לומדים באווירה יותר רגועה, הם ממש סקרנים לגבי הלימודים, הם לומדים באמצעות משחקי חברה ותרגילים בקבוצות. רמת הלימודים שם גבוהה מאוד והדגש מושם על התנסות עצמית. התלמידים מגיעים לבית הספר... שימו לב... כדי ללמוד. פשוט כך".

(עכשיו התלמידים רוטנים לגבי המבחנים שלהם, כמה קשה, כל הזמן רק יושבים להם על הראש)

"אני מבין אתכם, וזה בוודאי לא פשוט. לכן, מה שאנחנו צריכים להבין הוא שעלינו ללמוד כדי ללמוד. עלינו לפתוח את האוזניים ולשאול את עצמנו שאלות, לכתוב כדי לדעת, להכין שיעורי בית (אם נותנים לנו) כדי להבין וכדי לשפר את היכולת שלנו ביחס לעצמנו. הלחץ שאליו אנחנו נכנסים בגלל הציונים רק מרחיק את כולנו מלמידה אמיתית. תשאלו חלק לא קטן מבין אלו שסיימו את בית הספר מה הם זוכרים מהשיעורים. חלק לא מבוטל מהם יגיד שבעיקר את הסיפורים על הטיול השנתי ואולי איזה עובדה היסטורית אחת או שתיים".

אלא שאז יקפוץ תלמיד/ה אמיצ/ה וחכם ויגיד לי במילים כאלו או אחרות: תומר, מה אתה מחרטט? אנחנו חיים במדינת ישראל שבה לתעודת הבגרות יש ערך חשוב, וזה מה שדורשים מאיתנו. אם לא נעשה את זה לא יקבלו אותנו למקומות עבודה, לא נגיע למקומות שווים בצבא, ובקיצור אף אחד לא יספור אותנו.

אמיצ/ה וחכמ/ה אחר/ת יגיד שמדידה במצבי לחץ היא המדידה האמיתית, כי אולי אם בפינלנד היו לומדים כמונו הם לא היו מצליחים. ההרגל לעבוד תחת לחץ מלמד אותך לעבוד באמת. כמה מתאים לישראל.

אמיצ/ה וחכמ/ה שלישי/ת יגידו (במילים כאלו או אחרות): גם מדידה היא חלק הכרחי בלמידה. אני צריך למצוא דרכים למדוד, לדעת מהו הידע שנצבר עד כה. כך נוכל להתקדם (תשובות מהכתה - אמיתי לגמרי). 

זאת בדיוק הנקודה. המבחן הוא כלי ללמידה ולא להפך (לדעתי לפחות). אם לא נלמד מציון נמוך ולא נקרא את ההערות, לא נוכל להתקדם. שנית, כשלון בבחינה הוא כמו נפילה בחיים. התמודדות עם קשיים וטעויות היא חלק מרכזי בחיים. אם אנחנו לא מסגלים לעצמנו יכולת לצמוח ממשברים, לא נוכל לתפקד. מצד שני, התלמידים צודקים. בתוך ארצי אני יושב ומסר שיגרום להם לזלזל בבחינות לא יועיל, אלא רק יזיק. אז מה עושים?

התשובה שאני אוהב לתת היא כזו: תמיד צריך לחשוב מה משרת את מה. עד כה ניסינו את שיטת הלחץ. היא טובה עבור חלק מהתלמידים, אך רבים נושרים בדרך, אחוזי הבגרות אינם מזהירים והידע שאיתו מגיעים התלמידים לחייהם הבוגרים נצבר ברובו בצבא ובהמשך החיים. מערכת החינוך הופכת כלי לבגרות, ולא כלי לחינוך.

אם כך, עלינו ליצור אווירה אמיתית של למידה. עלינו להשתדל ליצור אווירה לימודית נעימה יותר, מאתגרת יותר, כזו שבה גם הבחנים הם חלק מהלמידה. קיצורו של דבר, עלינו לבסס אווירת מצוינות בכתה – אווירת אתגור, למידה מטעויות וחתירה לשיפור מתמיד; עלינו לבסס אמונה בתלמידים שמצליחים לעלות מ-30 ל-50, לא פחות מאשר באלו שמצליחים לעלות מ-85 ל-90; רוצה לומר – המצוינות תוביל בסוף הדרך להצטיינות. הדרך ההפוכה – ההצטיינות כדרך – לא באמת עובדת.

שנים רבות כוחו של העם היהודי היה במצוינותו. אתוס התלמיד החכם הוביל דורות על גבי דורות של יהודים אל פודיום הכבוד בטקס פרס נובל על תגליות שקידמו את העולם ועשו אותו מקום טוב יותר. הסקרנות הייתה והנה נר לרגליהם. גם כאשר נתקלו בקושי הם ידעו להשתמש בו כמקפצה ולא כמכשלה.

אם כך, בואו ננסה לעבוד הפוך: בואו נלך על תלמידים מצוינים. בבוא היום הם גם יוכתרו כמצטיינים.

המשך שבוע טוב.


יום ראשון, 15 בינואר 2012

תגיד, אתה חדש פה...?


תגיד, מה אתה חדש פה?

לא, פשוט אתה לא מוכר לי... תזכיר לי מה אתה מלמד? רגע, אתה קרייתי במקור? צפוני? מאיפה? אזור המרכז? ומה אתה עושה כאן במקום הזה? תאמין לי, אני זוכרת שהייתי בגיל שלך. אל תראה אותי ככה, אני הייתי מה זה אמביציוזית, אבל אתה יודע... השנים... רגע, אתה לא נשוי עדיין? אני מבינה, לוקח ת'זמן... אתה יודע איך זה, עדיף להיכנס נשוי למערכת, אחרת היא עלולה לשאוב אותך מהר מהר. תגיד, קופת גמל כבר עשית? וקרן השתלמות? אתה יודע שחייבים עכשיו עכשיו אחרת לא תוכל לקחת שבתון, הייתה פה פעם מישהי ששכחה ונשארה במערכת 12 שנה, אני מכירה אותה, איזו מסכנה הייתה... אז למה באת להוראה? בחור צעיר כמוך... מה לא רצית לעבוד בהייטק? ואתה גם גבוה, למה לא כדורסל? אה... לא התחשק לך... הבנתי...
אתה יודע, אין כסף פה אצלנו בענף, ומי שמספר לך אחרת מדבר שטויות. אני מקווה שחברה שלך תרוויח יותר ממך, אל תבנה על המשכורת הזאת. אתה פה מאידיאלים וכאלה? תראה את זה, צעיר עדיין, נו... נראה אותך עוד 15 שנה.

איך אתה מסתדר בינתיים? טוב לך אצלנו? איך עם השעות? ושנה ראשונה, זה מה זה קשה, כל הזמן ריצות וצריך להכין הכל ובלאגנים... שיוואאאווווו.... וואו, איזה מזל שבעלי עובד בהייטק. תאמין לי, מסיימת את היום והולכת לבדוק מבחנים. אל תראה אותי ככה, מתלוננת אבל עובדת כמו נמרה, כבר אוטוטו 30 שנה. אין, אני אומרת לך, אין כמו חינוך. זה משהו אחר. קודם כל, תאהב את התלמידים, גם את אלו שהכי קשה לך. ותשקיע, המון, אין מה לעשות. ואל תישבר, למרות שזה הכי קל בשנה הראשונה.
כמה כתות אתה מלמד? וואו, זה ממש הרבה. אז איך הולך לך? בסדר? אתה בתיכון או בחטיבה? חטיבה?! רק חטיבה?! וואו – ממש טבילת אש. רחמנא ליצלן. אני מקווה שעשית ביטוח חיים. כדאי שתסגור עכשיו, ותבוא עם שכפ"ץ בבוקר. אין, הם חיות, אין להם טיפת דרך ארץ. הנוער של היום, מה זה? אין ערכים. וההורים – עוד יותר גרועים. כבר יצא לך לפגוש מישהו מהם? אין אני אומרת לך, הם לא נורמליים, לא עוזבים אותך, חושבים שמגיע להם הכל. אני נמאס לי, אני מעמידה אותם במקום. כן. למה לא. מה זה פה? הפקרות? ביזיון מה שנהיה מהמדינה הזאת. אבל מה, שבוע שעבר קיבלתי מכתב תודה מהכתה שלי, וגם שלומי שסיים שנה שעברה הגיע על מדים לבקר אותי. איזה גבר הוא נהיה. איזה כסאח היה לנו כדי שיעשה בגרות בלשון, שנא לשון שלומי. בנשמה שנא את זה, אבל מה – בגרות מלאה יש לו. אולי ירצה לשפר קצת. מותק של ילד, ואיזה הורים, איזו משפחה, תומכים, משתפים פעולה. הלוואי כולם היו כאלה.

אין, אני אומרת לך, אל תראה אותי ככה. אני יכולה להיות אמא שלך. תקשיב לי, תתרחק מהפוליטיקה כאן. כולם יודעים כאן הכל על כולם. כל מילה שלך אומרת מי אתה. תחייך. כן, אל תתבייש. אתה גם צעיר, החיוך אצלך ככה תקוע. חכה חכה, שנתיים – לא יותר – שנתיים אני נותנת לך לקבל את הפרצוף הזה של "יאללה, עוד פעם ח-2?"

אתה מתכנן להישאר פה הרבה? כן? למה? מה יש לך לחפש פה? בחור צעיר מהמרכז מגיע לצפון? תגיד לי מה אתה נורמלי? איך אתה מסתדר? ואיפה אתה גר? ותזכיר לי שוב מה אתה מלמד...? טוב, אוף, הנה שוב הצלצול הזה, ואני צריכה עוד להספיק לעבור לקחת את המבחנים מהמזכירות. אל תיראה מבואס מידי, יאללה נתראה... הלו.... לא נו.... אני לא יכולה....

ככה הלכה. הנה אני.

חדר המורים כאן כל כך גדול.

וואו, כל הפסקה כמו כוורת. אח...

קצת שקט...

כוס נקייה.... הנה אחת... איזה מזל... תיון אחרון, ובדיוק כפית וחצי סוכר.

מים חמים יש? רגע... וואלה יש...

וואו...קצת אוויר.

הפינה שלי שם פנויה, איזה כיף. אפשר לשבת ולשתות בנחת.

רגע קטן, קצת לפני...

קצת לפני עוד כתה אחת,

ו-150 מבחנים לבדוק

ועוד מערך שיעור לנסות להכין... עזוב, מה אתה חושב על זה עכשיו?

תירגע... קח אוויר....

ששש.....

ששש.....

איזה תענוג...

רגע של רוגע...

מעניין כמה בארסה עשתה אתמול...

אולי נשאר מוסף ספו....? אה? יש לנו שיעור עכשיו? לא, בטח שלא שכחתי, התעכבתי קצת, אילוצי מערכת,
יאללה... טוסו לכתה, שתי דקות אני מגיע. אלירן, בוא שים יד עם דפי העבודה. תודה יקירי. 

עוד שיעור בדרך. הנה אני בא. 


יום חמישי, 5 בינואר 2012

האיזון בספר בראשית המתגלם בדמות ישראל



אהלן,
אחרי אברהם (אביר האמונה) ויצחק (ממשיכו של אברהם מכוח האינרציה), מגיע יעקב, הלוא הוא ישראל. ישראל משלב את דמותם של שני האבות בחייו. בכלל, יעקב מציג בסיפור חייו איזון יפה שבדמותו נכתב התנ"ך. לא סתם נקרא העם על שמו, ולא על שם אבותיו.

יעקב מוגדר תחילה כ"איש תם ויושב אוהלים". הביטוי הזה טומן בחובו את שני הערכים שהיו חשובים ליעקב באותה התקופה: לימוד הגות (הפילוסופיה של אבותיו) ומחויבות למשפחה. "יושב אוהלים" יכול להתפרש כפשוטו, כלומר יושב כל היום באוהל ולומד תורה (וגם "אוהלים" מאותיות אלוקים). מצד שני "אוהל" באולם הקדום נחשב לשם נרדף למשפחה, לבית חם. בערבית, דרך אגב, משמעות המילה "אהל" היא משפחה, ומכאן גם "אהלן וסהלן" – ברוך בואך לביתי, מקווה שיהיה לך נעים וקל.
מבחינת יעקב עד אותה התקופה הדברים החשובים ביותר הם לימוד תורה וכיבוד המשפחה. הקשר בינו לבין אמו היה חזק יותר מאשר בינו לבין אביו והוא חש מחויב יותר אליה.  

אך גם יעקב, כשמו כן הוא – עקב תמיד אחרי האירועים והגיב להם. תמים היה. אמא אמרה לו לצאת נגד אבא ואחיו הגדול – כך עשה. אחיו הגדול רדף אחריו – והוא ברח; הוא הגיע אל בית לבן, רומה על ידו – נשך שפתיים ועבד 7 שנים נוספות. גם מבית לבן הוא בורח. שוב הוא במנוסה. גם כאן, יעקב משמר את שני הערכים החשובים לו ביותר: הוא מנסה להרבות שלום בעולם ולכן בורח מעימותים, ומצד שני – הוא שם לנגד עיניו את ערך המשפחה: הוא עובד 7 שנים ומקבל אישה שלא רצה. למרות זאת הוא מקים איתה משפחה. בנוסף לכך, לא ויתר על המשפחה שרצה באמת, והרחיב את משפחתו. גם כשברח מלבן, ברח עם כל משפחתו. סביר גם להניח שהניתוק מבית אביו הקשה עליו מאוד.

עלינו לזכור כי אברהם פחות ראה את המשפחה לנגד עיניו, ויצחק עסק יותר בענייני הארץ, גם כשמדובר היה בענייני אמונה (שיא מעשה האמונה של יצחק היה כרוך בחפירת הבארות שחפר אביו ונסתמו, שוב – חפירה אל תוך האדמה). יעקב לעומת זאת מסמל באישיותו את השילוב בין השמיים לבין הארץ, בין האמונה לבין המשפחה שהיא ההמשכיות שמשותפת לכל בעלי החיים עלי אדמות. בקיצור - יושב אוהלים.

אולם בשלב מסוים, גם דמותו הרכה של יעקב צריכה לקבל את האיזון שלה. בנקודה מסוימת במהלך המנוסה מעשיו, לאחר שהעביר את משפחתו למקום מבטחים, נתקל יעקב באיש, מלאך, והשניים נלחמים כאשר המלאך מנסה להרוג את יעקב. יעקב, לראשונה בחייו, נלחם. יעקב שוב לא מוכן לקבל עליו את הדין. גם לרכות, למנוסה ולויתור העצמי יש גבולות. יעקב מסרב להשלים עם גורלו, נלחם ועומד בקרב. מכאן הוא מקבל את שמו – ישראל. ניתן ללמוד רבות מדרכו של יעקב: יעקב נמנע ממלחמה ככל שהוא יכול, ורק כשאין לו ברירה והחרב מונפת על צווארו – הוא נלחם. המאבק האלים מבחינתו הוא המוצא האחרון.

עם זאת, הדבר שבעיני מסמל יותר מכל את האיזון בדמות יעקב, בא לידי ביטוי בחלום הסולם. בחלום רואה יעקב סולם שמחבר בין השמיים לבין הארץ, ומלאכים עולים ויורדים בו במן רצף אינסופי. כמה לא מפתיע שדווקא יעקב חולם על דבר מה שמקשר בין השמיים לבין הארץ. פרופ' משה הלברטל מביא באחד מספריו על רמב"ם פרשנות יפהפיה לחלום: בכל דור עולים מלאכים – ע"ע שליחי הדור – במעלה דרגות החוכמה אל השמיים. אולם תפקידם של המגיעים לדרגות החוכמה הגבוהות הוא לרדת למטה ולהעביר את החוכמה לדורות הבאים. אלו בתורם יעלו מעלה ויעבירו המסר לצאצאיהם. כך, חלום סולם יעקב מסמל את תהליך החינוך והלימוד הבלתי נגמר לאורך הדורות.

לטעמי אפשר לייחס לחלום הזה משמעויות רבות נוספות הקשורות לאיזון. אני למשל אוהב להסתכל על זה כמשל לצורך בעשייה מתוך צניעות וענווה. ניתן לומר שכל עלייה במעלה הסולם, צריכה להיות מלווה בירידה בו, בסופו של דבר. במקביל – כל ירידה בו היא ירידה לצורך עלייה. אם השמיים מסמלים את ברכת השמיים, והארץ את מעשי בני האדם עלי אדמות, ניתן לומר כך: אין ברכה בלא מעשה, ואין מעשה בלא ברכה. רוצה לומר: אדם לא יראה ברכה בעמלו אם לא יפעל ויקדם עצמו; אולם גם אם יקדם עצמו, צריך אדם תמיד לזכור שלמרות שהוא עושה את כל התוכניות האפשריות, תמיד משהו יכול להתקלקל. לשם כך, הוא תמיד צריך להתפלל שתהיה ברכה בעמלו (אין מעשה בלא ברכה).

דרך אגב, על המילה סולם אפשר לדבר גם כן: הרי סולם מהשורש ס.ל.מ, שמקביל לשורש ס.ל.מ בערבית – מלשון שלום, מסירה, כניעה; והרי מהו הסולם אם לא גשר בין העולמות, אם לא חיבור בדרכי שלום בין שמיים לבין ארץ?

בקיצור, ישראל הוא אכן איזון – בין אמונה למשפחה, בין שלום למלחמה, בין שמיים לבין ארץ, בין ברכה לבין מעשה. וכי מה מטלטל יותר ישראל מודל 2011 מאשר כל הקצוות הללו?

שבת שלום.