מצוינות מול הצטיינות

אהלן,

את הפוסט הזה לימדתי כשיעור בכתה. הטריגר ללמדו היה הסרט ששודר בטלוויזיה על מערכת החינוך בפינלנד, שאותו דרך אגב עדיין לא ראיתי במלואו אלא שמעתי על אודותיו (אני כמובן מקווה למצוא זמן להשלים את החסר). הסיבה לכך שאני כותב עליו כאן הייתה הרצאה בדיוק בנושא זה ששמעתי מפי הגברת (המרשימה) אילנה נולמן, מנהלת תיכון מדעים ואמנויות בירושלים. במהלך הרצאה העשירה אילנה את הנושא בדוגמאות. אילנה הגדירה במשך שעה וחצי את מה שאני ניסיתי לפשט עד כמה שניתן לרמתם של תלמידי חטיבת ביניים כדי להצליח להכניס את הנושא ל-45 דק'. אני מוכרח לומר שהם ממש נדלקו מהשיעור, והדברים שאמרו היו מדהימים.

לכן, הפוסט הבא כתוב בצורה של סיפור שמסופר במעין מתכונת של שיעור, עם הבלחות הצדה. מי מכם שירצה ללמד שיעור בנושא מוזמן להיעזר בכך.

הערה נוספת: מומלץ להעביר שיעור כזה לפני החזרת בחינות, כדי למתן תחושות אכזבה בקרב תלמידים ולהעצים מגמות של שימוש בבחינות כמקפצה.

טוב,

מצוינות מול הצטיינות. מה ההבדל בין השניים?

שתיקה מביכה. השתיקה מאפשרת לנו לשמוע את גלגלי השיניים שעובדים עכשיו בראש. אחד מרים את היד, ואז משתמש בה כדי לגרד את הראש ולחשוב שוב. השנייה בוהה בי לרגע ואז משפילה מבט. יד מהוססת מתרוממת מעלה.

"כן..?" שאלתי.

"אולי הצטיינות מדברת על תחום אחד ומצוינות זה בכמה תחומים?".

"אוקיי. אתה בכיוון".

צד שמאל – "כן..?".

"אולי הצטיינות זה משהו שחושבים עליך, נגיד שאתה טוב במשהו".

"נהדר, את צודקת ואני איתך, אך מה עם מצוינות...? קחי עוד דקה לנסות לענות לי שוב...כן...".

"אולי מצוינות זה אתה ביחס לעצמך, והצטיינות זה שנותנים לך ציון, כאילו שאומרים לך שאתה טוב במשהו" (לא נגעתי, תשובות מהכתה).

"מעולה! מה שאמרת עכשיו לוקח אותנו בדיוק הלאה. מצוינות באמת קשורה למשהו פנימי. הצטיינות היא אכן הערכה של היכולת ביחס לאנשים אחרים. בואו רגע נחדד את זה: תמיד אנחנו לומדים לבחון משהו מסוים עפ"י המטרה שלו, התכלית שלו. אריסטו אמר את זה פעם. אם כך, מה ההבדל בין מטרות השניים? מה מטרת המצוינות לעומת מטרת ההצטיינות?"

שתיקה. הם ואני חושבים. זה טוב.

"כן..?"

"שבהצטיינות אתה צריך להשיג איזה מספר מסוים, ובמצוינות..."

"מה במצוינות...?"

"מצוינות... מצוינות זה כמו קבוצת ההעשרה אחרי בית הספר, זה רק כמה תלמידים בזה".

"אוקיי, חלקית נכון. מישהו נוסף? טוב, אני אעזור לכם רגע. אני אנסה להגיד במילה אחת את מה שכולכם אמרתם כאן.

מטרת ההצטיינות היא הציון. מטרת המצוינות היא האדם. המצוינות היא תכונה.

מהי אותה תכונה? החתירה ללמידה אמיתית, לסקרנות ולשיפור מתמיד.

שאלה לי אליכם: האם יכול להיות מצטיין שאינו מצוין, או מצוין שאינו מצטיין?"

גם כאן יש מן שתיקה ראשונית, ואז הם מתחילים לרסס תשובות נהדרות ודוגמאות מהחיים. אכן, זה אפשרי: יכול להיות תלמיד מצוין, שקפץ מ-30 ל-70 תוך זמן קצר, לעומת תלמיד מצטיין שהכל בא לו בקלות, ולכן אינו מצוין באמת. ביחס לדרישות בין הספר, התלמיד נדרש להציג הצטיינות. מבחינת המערכת, במקרה זה, מצוינות היא מותרות.

ההצטיינות גורמת לאדם למדוד עצמו כל הזמן ביחס לאנשים אחרים. לצערנו הרב, היום גם תלמידים חושבים שערכם בתור בני אדם טובים, מכבדים, אוהבים, תלוי בציונים. לך תסביר להם שתלמיד שמקבל 100 יכול לא פעם להתעלל רגשית בחברו לכתה, ודווקא תלמידים שלעתים מתקשים מאוד, רגישים יותר למצוקות של אחרים.

מצוינות, לעומת זאת, היא תכונה. זוהי תכונה שיש לבסס ולפתח. מצוינות אמיתית מתבססת על שתי רגליים: ביטחון עצמי גבוה ואמונה בעצמך. מטרת הביטחון העצמי הגבוה היא לא לפחד להודות בכישלון. האמונה בעצמך מטרתה להאמין שאתה יכול לעשות את השינוי. שני אלו ביחד, הלוואי, יולידו גם נכונות לעבודה קשה. מבחינתי, אני מעדיף 100 תלמידים שקיבלו 50 ועלו ל-80, מאשר  20 תלמידים של 90 שתקועים על אותו ציון והנם חסרי יכולת להתקדם.

חזרנו לכתה.

"אני רוצה לספר לכם סיפור קצר שבטח חלקכם שמעתם, או ראיתם בטלוויזיה. אולי חלקכם שמע על ארגון שנקרא OECD. כדי לא לסבך, אגיד רק שזהו ארגון המדינות המתקדמות בעולם, שאליו ישראל נכנסה לאחרונה. הארגון הזה מפרסם מידי שנה את דירוג מערכות החינוך הטובות ביותר מקרב מדינות הארגון. היכן ישראל נמצאת?"

"מקום ראשון, אין עלינו!"

"לא, היא לא שם".

"שני אולי? שלישי? נו בטח ארה"ב מקום ראשון, ואחר כך אנגליה או צרפת..."

"לא חברים: לא ישראל, לא ארה"ב, לא בריטניה ולא צרפת. גם לא רוסיה. אז מי כן?"

שתיקה.

"פינלנד"

"מה?!... מה הקשר פינלנד?!"

"או, זה בדיוק מה ששאלו במערכת החינוך בישראל, וכך גם כלי התקשורת בישראל. ישראל המתוסכלת מנסה כל כך קשה לעלות בדירוג, שמה דגש חזק על אנגלית, מתמטיקה וכישורי שפה, עושה ערימות על ערימות של מבחנים, מיצ"בים, מפמ"רים, ו...? הפוך. הדירוג לא באמת משתנה".

בינינו: מרוב טירוף של בחינות מערכת החינוך של מדינת ישראל יוצרת את המצב שאותו היא מבקשת למנוע. טירוף הבחינות, במקום לעלות בציונים, פשוט מוריד אותם).

"אז מה גילו לגבי פינלנד? בפינלנד בקושי יש בחינות. התלמידים לומדים באווירה יותר רגועה, הם ממש סקרנים לגבי הלימודים, הם לומדים באמצעות משחקי חברה ותרגילים בקבוצות. רמת הלימודים שם גבוהה מאוד והדגש מושם על התנסות עצמית. התלמידים מגיעים לבית הספר... שימו לב... כדי ללמוד. פשוט כך".

(עכשיו התלמידים רוטנים לגבי המבחנים שלהם, כמה קשה, כל הזמן רק יושבים להם על הראש)

"אני מבין אתכם, וזה בוודאי לא פשוט. לכן, מה שאנחנו צריכים להבין הוא שעלינו ללמוד כדי ללמוד. עלינו לפתוח את האוזניים ולשאול את עצמנו שאלות, לכתוב כדי לדעת, להכין שיעורי בית (אם נותנים לנו) כדי להבין וכדי לשפר את היכולת שלנו ביחס לעצמנו. הלחץ שאליו אנחנו נכנסים בגלל הציונים רק מרחיק את כולנו מלמידה אמיתית. תשאלו חלק לא קטן מבין אלו שסיימו את בית הספר מה הם זוכרים מהשיעורים. חלק לא מבוטל מהם יגיד שבעיקר את הסיפורים על הטיול השנתי ואולי איזה עובדה היסטורית אחת או שתיים".

אלא שאז יקפוץ תלמיד/ה אמיצ/ה וחכם ויגיד לי במילים כאלו או אחרות: תומר, מה אתה מחרטט? אנחנו חיים במדינת ישראל שבה לתעודת הבגרות יש ערך חשוב, וזה מה שדורשים מאיתנו. אם לא נעשה את זה לא יקבלו אותנו למקומות עבודה, לא נגיע למקומות שווים בצבא, ובקיצור אף אחד לא יספור אותנו.

אמיצ/ה וחכמ/ה אחר/ת יגיד שמדידה במצבי לחץ היא המדידה האמיתית, כי אולי אם בפינלנד היו לומדים כמונו הם לא היו מצליחים. ההרגל לעבוד תחת לחץ מלמד אותך לעבוד באמת. כמה מתאים לישראל.

אמיצ/ה וחכמ/ה שלישי/ת יגידו (במילים כאלו או אחרות): גם מדידה היא חלק הכרחי בלמידה. אני צריך למצוא דרכים למדוד, לדעת מהו הידע שנצבר עד כה. כך נוכל להתקדם (תשובות מהכתה - אמיתי לגמרי). 

זאת בדיוק הנקודה. המבחן הוא כלי ללמידה ולא להפך (לדעתי לפחות). אם לא נלמד מציון נמוך ולא נקרא את ההערות, לא נוכל להתקדם. שנית, כשלון בבחינה הוא כמו נפילה בחיים. התמודדות עם קשיים וטעויות היא חלק מרכזי בחיים. אם אנחנו לא מסגלים לעצמנו יכולת לצמוח ממשברים, לא נוכל לתפקד. מצד שני, התלמידים צודקים. בתוך ארצי אני יושב ומסר שיגרום להם לזלזל בבחינות לא יועיל, אלא רק יזיק. אז מה עושים?

התשובה שאני אוהב לתת היא כזו: תמיד צריך לחשוב מה משרת את מה. עד כה ניסינו את שיטת הלחץ. היא טובה עבור חלק מהתלמידים, אך רבים נושרים בדרך, אחוזי הבגרות אינם מזהירים והידע שאיתו מגיעים התלמידים לחייהם הבוגרים נצבר ברובו בצבא ובהמשך החיים. מערכת החינוך הופכת כלי לבגרות, ולא כלי לחינוך.

אם כך, עלינו ליצור אווירה אמיתית של למידה. עלינו להשתדל ליצור אווירה לימודית נעימה יותר, מאתגרת יותר, כזו שבה גם הבחנים הם חלק מהלמידה. קיצורו של דבר, עלינו לבסס אווירת מצוינות בכתה – אווירת אתגור, למידה מטעויות וחתירה לשיפור מתמיד; עלינו לבסס אמונה בתלמידים שמצליחים לעלות מ-30 ל-50, לא פחות מאשר באלו שמצליחים לעלות מ-85 ל-90; רוצה לומר – המצוינות תוביל בסוף הדרך להצטיינות. הדרך ההפוכה – ההצטיינות כדרך – לא באמת עובדת.

שנים רבות כוחו של העם היהודי היה במצוינותו. אתוס התלמיד החכם הוביל דורות על גבי דורות של יהודים אל פודיום הכבוד בטקס פרס נובל על תגליות שקידמו את העולם ועשו אותו מקום טוב יותר. הסקרנות הייתה והנה נר לרגליהם. גם כאשר נתקלו בקושי הם ידעו להשתמש בו כמקפצה ולא כמכשלה.

אם כך, בואו ננסה לעבוד הפוך: בואו נלך על תלמידים מצוינים. בבוא היום הם גם יוכתרו כמצטיינים.

המשך שבוע טוב.