פרטים עלי

התמונה שלי
מחנך ומורה לאזרחות ולהיסטוריה מטעם תוכנית "חותם", מלמד בתיכון אורט רמת יוסף, בת ים.

יום רביעי, 13 במרץ 2013

סיכום ניסוי מסך הבערות



אז מה הסיפור?

כל אחד מאיתנו מקיים עשרות שיעורים בשבוע, חלקם מיוחדים יותר, וחלקם פחות. אז למה דווקא מסך הבערות?

כי לכל אחד מאיתנו יש כל מיני שיעורי דגל כאלו, שיעורים שכאשר כתבנו אותם הקפדנו על כל פרט כדי שהכל יהיה מתוכנן כך שהשיעור יכלול חינוך באמצעות תחום הדעת שאנחנו מלמדים. כזה הוא מערך השיעור שלי על "מסך הבערות". אז הנה הסיפור:

במסגרת לימודי אזרחות אנו מלמדים את התלמידים על אודות ה"אמנה החברתית" – מעין אמנה דמיונית שיוצריה, הוגי הדעות המדיניים בני העת החדשה, אומרים כי נמצאת בבסיסה של כל מדינה דמוקרטית: בקצרה – בני האדם, יצורים תבוניים שמחפשים את אושרם, נותנים מרצונם את הסמכות למדינה כך שזו תאפשר להם לממש את אושרם. הסכמת העם היא הבסיס לקיום המדינה ותכליתה לשרת אותו.
הבעיה עם הרעיון הזה שהוא היפותטי לחלוטין ומניח הסכמה של הציבור. מדוע בעצם שהציבור יסכים לכך?

או, כאן נכנס לתמונה ג'ון רולס, פילוסוף מדיני בן המאה ה-20, שמציע ניסוי אותו הוא מכנה "מסך הבערות". לטענתו, כדי לקבל את החוקים הצודקים והשוויוניים שמרכיבים את המדינה, עלינו לנתק את הפרט מכל שיוך קבוצתי שלו. ההנחה היא שבמצב כזה, הפרט לא ייעז לתת הסכמתו לחוקים שמפלים קבוצה מסוימת בחברה, כי הוא עלול להשתייך לקבוצה הזו. התוצאה תהיה, קרוב לוודאי, קבלת חוקים שוויוניים – חופש דת לכל, חופש ביטוי לכל, זכות בחירה שווה וכו'.
את הרעיון לשלב את הנושא בשיעור לקחתי מהספר "צדק" של מייקל סנדל. מומלץ לכל מחנך ומורה לאזרחות, וגם סתם לקורא המתעניין.


אז איך זה עבד עם התלמידים?

השיעור המקדים
בשיעורים לפני כן שוחחנו על האמנה החברתית ועל הנחות היסוד שלה, והשווינו אותה עם שירו של ברי סחרוף "עבדים", ועם פרשת "יתרו" וכל הפרשות הסמוכות למעמד הר סיני (כלומר הפרשות האחרונות). כולן בעצם מדברות על עם ישראל שיצא מעבדות לחירות, אבל במוחו עדיין נשארה תודעת העבדות. עמדנו על הדומה והשונה בין שתי הגישות: התלמידים אמרו שבעצם האמנה החברתית מציגה אדם רציונלי ובעל יכולת לקבל החלטות – אדם חופשי, ולעומת זאת ברי סחרוף אומר שלמרות כל הדעווין שלנו, אנחנו בסוף עבדים.
קישור לשיר עם המילים – כאן: עבדים - ברי סחרוף

חלק הסכימו עם ברי, חלק לא. חלק אמרו שהם חשים לעתים עבדים: עבדים לעבודה, עבדים למדינה, עבדים לכוח עליון (לאלו המאמינים מבינינו), עבדים לכסף, עבדים של המחייה, עבדים של החברה – והכי מעניינת הייתה תשובתה של אחת התלמידות: עבדים של המצפון.
בסיום השיעור אמרתי להם שלמחרת נבדוק את העניין, ושלשם כך נשנה אווירה ונעשה שיעור שמש: כל אחד בכיתה יביא איתו כיסא לחצר הגדולה ונקיים את השיעור שם.
מבעוד מועד ביקשתי מאחת התלמידות המוכשרות בכיתה ליצור פלקט עם כיתה יפה "החוקים של כיתה ט'4". היא עשתה את זה באמת מושקע. במקביל לקחתי תלמיד מוכשר מאוד שמתעניין באמנות ויזואלית שיצלם את השיעור ולשם כך מסרתי לו את המצלמה שלי.

פתיחת השיעור – חימום ותזכורת
הבוקר הגיע, ובשעה 09:45 כבר כל התלמידים ישבו במעגל. בכוונה הדגשתי שעליהם לסדר את הכיסאות שלא יהיו צמודים האחד לשני אלא מרוחקים כמטר.
התחלנו לשוחח. כדי קצת להעלות את מצב הרוח התחלנו במשחק "הרוח נושבת" שעשה את העבודה היטב. התלמידים התרוצצו קצת, וגם אני, וככה קצת הוציאו אדרנלין ונכנסו לפוקוס.
לאחר שסיימנו וחזרנו למקומות ביצענו תזכורת קלה לגבי מהות האמנה החברתית, והשאלה אם למרות הכל אנחנו בסוף עבדים, וכיצד מתמודדים עם זה? כיצד ניתן לקבל חוק צודק?

הסבר על הרעיון והניסוי עצמו
בשלב הזה נשאלו התלמידים כיצד היו בודקים אילו חוקים רוצה הציבור? התשובות היו קיום סקר כלשהו.
אז הוצגה הטענה של רולס לגבי מצב "מסך הבערות". כדי שנמחיש את התחושה הזו ולו במעט, ביקשתי מהם לבודד את עצמם בשני שלבים:  
א.      להסתובב עם הפנים אל מחוץ למעגל – המטרה היא לנתק אותם מההשפעה הקבוצתית, קל וחומר בגיל ההתבגרות.
ב.      לעצום עיניים – כאילו להתנתק מעצמם, למראית עין כמובן. נאסר עליהם להחזיק ידיים ולפטפט. הבהרתי בפניהם שכרגע אינם יודעים מיהם: גבר או אישה, יהודים, מוסלמים, אם נולדו באפריקה או בסין.

בשלב הבא השתמשנו בלוח שהתלמידה הכינה ונפרס במרכז המעגל. מראש הוכנו כרטיסיות עם חוקים שונים. חוק אחר חוק הוקרא. התלמידים, מכוסי עיניים עם הגב לפנים המעגל, היו צריכים להרים יד בלבד אם הם תומכים בחוק, מבלי להשמיע קול, כך שלא ידעו מה מצביעים חבריהם לקבוצה. אני אספור את הקולות ואמשיך מבלי לומר אם החוק עבר או לא. וכך היה.



בדיוק כמו שצפה רולס, כך קרה בכיתה: כל התלמידים, גם אלו שנוטים להתבטא בצורה גזענית, לא הצביעו בעד חוקים מפלים. עם עיניים עצומות / מכוסות כל החוקים שהתקבלו בכיתה היו אלו בעלי האופי השוויוני. יצוין כי הדיכוטומיות בין החוקים שהקראתי – השוויוניים ואלו שאינם – הייתה בולטת לשם ההמחשה (ותלמידה העירה על כך לאחר מכן, ואמרה שכדאי להשתמש בחוקים יותר מעורפלים וקשים לפתרון שייצרו קונפליקט קשה יותר).



לאחר שסיימנו להקריא את כל החוקים נאמר לתלמידים שמתחת לכל כיסא ימצאו את השיוך החברתי שלהם לשם המשחק. כשהסתובבו מצאו כרטיסיה עם הפסוק: "ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית פרק א' 27). עם הפתק הזה ביד, עברנו לשלב הבא:


הדיון על הניסוי:
הדיון עצמו היה מעניין מאוד. תלמיד אחד השווה את "מסך הבערות" לפרגוד שמסתיר את הקלפי ביום הבחירות, אך תלמידה אחרת אמרה שזה רק למראית עין, כי אנו מגיעים עם המטען החברתי לקלפי.
תלמידה אחרת שאלה איך בכלל ניתן להפריד אדם משיוכו החברתי, וכי אין דברים כאלו. העולם לא עובד כך. 
בתגובה לשאלות מנחות, הגיע הדיון לנקודה שבו התברר לנו שג'ון רולס בעצם מניח שאנחנו אגואיסטים מבטן אמנו, עוד מהיותנו בעלי חיים שרוצים לשרוד.
הצגתי אני את דעתי (והקפדתי לומר שזו דעתי בלבד והזמנתי דעות נוספות למעגל) שג'ון רולס עושה לנו חיים קלים כי הוא פוטר אותנו מהבחירה המוסרית המודעת שכרוכה בקונפליקט. אולי הגישה הנכונה צריכה להיות הפוכה: החוק הצודק יתקבל בעיניים פקוחות, כאשר אנו מודעים לשוני ולמרות השוני (ואולי בעצם בזכותו) אנו בוחרים בחוק השוויוני. 
התלמידה שהכינה את הפלקט סידרה אותו יפה ותלתה בכיתה. 


מחשבות אישיות:
האמת, השיעור הצליח יותר ממה ששיערתי. אמנם החוקים שניסחתי היו מאוד פשטניים כי חששתי שהדברים לא יובנו כהלכה, אך נראה לי שלפעמים הבאות אפשר לכוון יותר גבוה, בעיקר בכיתות חזקות. הכיתה מאוד שמחה שהשיעור התקיים בחוץ, כי זה היה משהו שובר שגרה. ההשתתפות בשיעור הייתה בסך הכל טובה, למרות שישבנו בחוץ והייתה לתלמידים הזדמנות "להתפזר". מורים נוספים שהיו בשעה פנויה עצרו לידינו ונשארו לדיון, ומדריך המוגנות (הסייר הבית ספרי) החל להשתתף בשיעור כאחד התלמידים.

לגבי ג'ון רולס עצמו וטענותיו אכן יש לי בעיה מסוימת. ראשית, הנחת היסוד שלו היא שאנו יצורים אגואיסטים שלא מסוגלים לקבל בחירה צודקת במציאות נתונה. יש שיאמרו שהניסוי שהוא מציע הנו א-מוסרי, כי אינו מערב שיקולי מוסר אלא אגואיזם צרוף. להבדיל מ"ואהבת לרעך כמוך" של רבי עקיבא, שמניח שעליך לאהוב את הזולת כשם שאתה אוהב את עצמך, רולס אינו מדבר כלל על אהבת הזולת, אלא על אהבת עצמך ותו לא. מעצבן.

בהמשך ישיר לכך, ניתן לומר שאלו החיים עלי אדמות בצורה הנכונה ביותר, הם אלו המצליחים לנוע בין המוחשי לבין המופשט, בין המציאות לבין "מסך הבערות" – אלו שמשווים בין המציאות כפי שהיא, לעומת המציאות הרצויה, משהו סטייל תורת האידיאות של אפלטון. אלו הם החושבים והעושים, העושים והחושבים והתוהים. גם כאן, איך לא, קופץ לי חלומו של יעקב על סולם החוכמה, על העלייה לשם הירידה, והירידה לשם העלייה – על העלייה לעולם המופשט לשם המחשבה והתכנון, והירידה לעולם המוחשי לשם המעשה והביצוע, על עלייה לשם הרחבה, וירידה לשם צמצום. ככה בפשטות על קצה המזלג.

הניסוי של רולס מעניין על משמעויותיו השונות אם כי הוא מבסס את הדמוקרטיה על אגואיזם צרוף וחרדה קיומית, כך בעיניי לפחות. בכל מקרה, היה אחלה שיעור.



יום ראשון, 3 במרץ 2013

החדר האינטימי שלי



היום הייתי בכנס מורים בבית הספר שלי ששם לו למטרה (אם הבנתי נכון) לקדם שיח חינוכי בין מורים, להקשיב לדעות השונות, לשתף ברגשות ולחשוב על כיווני התפתחות עתידיים של בית הספר. נושא המפגש היה: מהי מידת המעורבות שצריך בית הספר לגלות בחיי תלמידיו? האם בית הספר צריך להיות מעורב בחייהם גם לאחר שעות הלימודים ולהמשיך לפעול במרכז קהילתי בשעות אחה"צ?

הדיון על כך מורכב ויש לו פנים רבים, אך אחד הטיעונים שעלה שם לא מעט (שאני די תומך בו למען האמת) הוא שכיום חשוב שהתלמידים יגיעו לבית הספר כדי שייצאו קצת מתוך המחשבים שבהם הם חיים, מתוך החדרים שבהם הם ספונים. בהקשר זה כמובן הצגתי את דעתי האישית שבעידן המודרני תפקידו של בית הספר לא יימדד רק על פי הקניית ידע, אלא יותר ויותר על פי הקניית מיומנויות וכישורים חברתיים – קרי שימוש בידע שנמצא בשפע לטובת שיפור הסביבה. היו שהסכימו, היו שלא ממש. הדיון היה ער ומעניין. 

בכל אופן, על פי העמדה שהוצגה בדיון, אחד הסימפטומים לבעיות החברתיות שלנו היום הוא ההתבודדות של התלמידים בתוך עולמם שלהם והשמירה הקנאית עליו ועל פרטיותם בכלל, למרות כל החשיפה האישית ברשתות החברתיות. הם לא חיים שיתוף פעולה עם חברים, ומנסים למדר עד כמה שאפשר את גורמי הסמכות בבית, את ההורים שלהם, מתוך מה שקורה בחדרם. מתבגרים טיפוסיים. כל מה שחשוב להם הוא הם עצמם, וכמובן החדר האינטימי שלהם. חופשי מבחינתם, כמאמר השיר, הוא לגמרי לבד.

במהלך הדיון המעניין שהתפתח היכתה בי פתאום המחשבה ש.... רגע.... משהו בהתנהלות ובתפיסה החינוכית בבתי הספר מזכיר מאוד את דפוס ההתנהלות הזה. 

המורה, כמו תלמידו, רוצה את החדר האינטימי שלו – הכיתה. בכיתה הוא לגמרי לבדו. זה רק הוא והתלמידים. הכיתה היא אמנם זירת המשחק שיכולה להיות אכזרית לעתים, אך כל מורה נורמלי (או לפחות מרבית המורים שאני מכיר, כולל אני עצמי) יאמר שהרגע הזה שבו הדלת נסגרת והוא נמצא לבד עם התלמידים, הוא אחד הרגעים המרגיעים יותר בעבודה שלו. באופן מצחיק זה די מזכיר את התלמיד שמסתגר מול הפייסבוק: המורה מסתגר מול האינטראקציות החברתיות בכיתה, והבידוד הזה – העצמאות הזו – היא במקום מסוים מקור הביטחון שלו.

למה ככה?

מורים מסוימים (ואני חושב שמספרם לא מעט יחסית) חשים שלעתים "מחפשים" אותם, מעין תחושה של "האח הגדול רואה הכל". אם כבר מישהו נכנס לשיעור, זה גורם סמכותי כלשהו שמטרתו לצפות ולהעביר ביקורת – חיובית או שלילית, מה זה משנה. כמו תלמיד, גם המורה מרגיש לעתים שמצביעים על עד כמה הוא לא מספיק (לפחות פוטנציאלית): לא מספיק מתחדש, לא מספיק מקצועי, לא מספיק שולט בכיתה, לא מספיק את החומר ועוד ועוד... כמו התלמיד בעולם המבוגרים שמעדיף לסגור עצמו בחדר, כך גם המורה בזירת הכיתה. למען האמת כך פועלת השיטה, ונראה כי המורים מרוצים מכך. יש לי חדר משלי ובחדר יש אור, ולוח, וטוש מחיק, ודגל, והמנון ותאריכי לידה. שלא יובן אחרת - אני לחלוטין בעד ביקורת חיצונית מידי פעם כמנוף לצמיחה וללמידה עבורי, אך נדמה שאם כבר דמויות מסוימות נכנסות לכיתה, הרי שאלו רק דמויות מסוג אחד. חוץ מזה, לפעמים יש תחושה כאילו הכיתה היא שסוככת על המורה מפני עינה של מערכת החינוך – של המדדים, של הציונים, של המבקרים. המרחב הכיתתי הוא המקום שבו המורה מרגיש משמעותי עבור תלמידיו, ועד שיש לו הזדמנות כזו - הוא רוצה להנות ממנה עד תום, או לכל הפחות קצת אוויר לנשימה. 

במצב עניינים כזה, אולי (רק אולי כמובן) התלמידים הם בעצם בבואה של המורים שלהם, או להפך.. ואולי זה סתם צירוף מקרים.. מי יודע? פלא שיש הטוענים שהתלמידים בני ימינו אינם גדולים בשיתוף פעולה וקבלת השונה? ומה תפקיד בית הספר בכך? איזו דוגמה אישית מציבים המורים עבור התלמידים בכל הקשור לכך?

שיטת "החינוך האישי" שמעמידה שני חינוכאים בכיתה ועובדת כבר בבת ים ומתפשטת למקומות נוספים בארץ, ובמקביל השיטה שהמציא חסיד חב"ד שמעון וורניקר שמציבה 4 מחנכים בכיתה בת 60 תלמידים – אלו הם מודלים שמכניסים כמה דמויות לכיתה, אך לא בעין שופטת וביקורתית, אלא בעין שמטרתה להציג לתלמידים שיתוף פעולה. אם אנו רוצים להוציא את התלמידים מהחדר האינטימי שלהם ולשקף להם שיתוף פעולה מהו, הכיתה צריכה להיות המרחב המרכזי לכך.

יתרה מכך, בסיום הדיון הצעתי איזה רעיון שעלה לי לראש: אם מדברים רבות על חוזקות התלמידים וגילוי החוזקות האלו כמנוף לצמיחה וללמידה משמעותית, מדוע שלא נדבר על חוזקות המורים כמנוף לפיתוח הוראה משמעותית יותר עבורם?

קחו למשל מקרה שבהחלט יכול להתממש במציאות, שבו המורה לאמנות מזהה כמה מורים שאוהבים לעסוק באמנות בשעות הפנאי, ומקימה איתם קבוצת דיון ויצירה, שלאחר שעות בית הספר גם מנחה קבוצות תלמידים בתחום העניין שלהם. האם ההשתלמויות של אופק חדש לא יכולות להכיר בכך? האם לא ניתן למצוא תקציב במערכת עבור דברים כאלו?

ומה לגבי חוג ספרים – אם המורים לספרות יוצרים פורום שרק עוסק ביצירות ספרותיות שהם אוהבים, ומוקדש ליצירות משלהם – ובהמשך מזמין לתוכו ומנחה קבוצות תלמידים בתחום היצירה הספרותית... האם לא ייתכן שהמורים עצמם – ולא רק התלמידים - יהנו מכך הרבה יותר?

ואם כבר מדברים על שילוב בית הספר אחר הצהריים כמקום שבו התלמיד יכול לפתח את כישוריו – ואם כבר המורים נשארים בבית הספר עד שעות מאוחרות יותר בגלל / בזכות הרפורמות השונות – האם אי אפשר לנצל את הזמן כדי באמת לחזק למורים את הניצוץ בעיניים?

אני חושב שאפשר לעשות דברים כאלו בבית הספר, ושלא צריך להירתע מכך. בית הספר יכול להפוך, עם מעט רצון והכוונה מלמעלה (וגם מלמטה) למקום שמביא לידי ביטוי את עוצמות המורה והתלמיד, ובעיקר – למקום שמוציא את שניהם קצת מהחדרים האינטימיים שלהם, או לכל הפחות – בתקופה זו – מכניס אותם לחדר האינטימי עם חיוך רחב על הפנים ותחושות שייכות ומימוש עצמי גבוהות יותר.

לילה טוב.