אז מה הסיפור?
כל אחד מאיתנו מקיים עשרות שיעורים
בשבוע, חלקם מיוחדים יותר, וחלקם פחות. אז למה דווקא מסך הבערות?
כי לכל אחד מאיתנו יש כל מיני שיעורי דגל כאלו,
שיעורים שכאשר כתבנו אותם הקפדנו על כל פרט כדי שהכל יהיה מתוכנן כך שהשיעור יכלול
חינוך באמצעות תחום הדעת שאנחנו מלמדים. כזה הוא מערך השיעור שלי על "מסך
הבערות". אז הנה הסיפור:
במסגרת לימודי אזרחות אנו מלמדים את התלמידים על
אודות ה"אמנה החברתית" – מעין אמנה דמיונית שיוצריה, הוגי הדעות
המדיניים בני העת החדשה, אומרים כי נמצאת בבסיסה של כל מדינה דמוקרטית: בקצרה –
בני האדם, יצורים תבוניים שמחפשים את אושרם, נותנים מרצונם את הסמכות למדינה כך
שזו תאפשר להם לממש את אושרם. הסכמת העם היא הבסיס לקיום המדינה ותכליתה לשרת
אותו.
הבעיה עם הרעיון הזה שהוא היפותטי לחלוטין ומניח
הסכמה של הציבור. מדוע בעצם שהציבור יסכים לכך?
או, כאן נכנס לתמונה ג'ון רולס, פילוסוף מדיני בן
המאה ה-20, שמציע ניסוי אותו הוא מכנה "מסך הבערות". לטענתו, כדי לקבל
את החוקים הצודקים והשוויוניים שמרכיבים את המדינה, עלינו לנתק את הפרט מכל שיוך
קבוצתי שלו. ההנחה היא שבמצב כזה, הפרט לא ייעז לתת הסכמתו לחוקים שמפלים קבוצה
מסוימת בחברה, כי הוא עלול להשתייך לקבוצה הזו. התוצאה תהיה, קרוב לוודאי, קבלת
חוקים שוויוניים – חופש דת לכל, חופש ביטוי לכל, זכות בחירה שווה וכו'.
את הרעיון לשלב את הנושא בשיעור לקחתי מהספר
"צדק" של מייקל סנדל. מומלץ לכל מחנך ומורה לאזרחות, וגם סתם לקורא
המתעניין.
אז איך זה עבד עם התלמידים?
השיעור המקדים
בשיעורים לפני כן שוחחנו על האמנה החברתית ועל
הנחות היסוד שלה, והשווינו אותה עם שירו של ברי סחרוף "עבדים", ועם פרשת
"יתרו" וכל הפרשות הסמוכות למעמד הר סיני (כלומר הפרשות האחרונות). כולן
בעצם מדברות על עם ישראל שיצא מעבדות לחירות, אבל במוחו עדיין נשארה תודעת העבדות.
עמדנו על הדומה והשונה בין שתי הגישות: התלמידים אמרו שבעצם האמנה החברתית מציגה
אדם רציונלי ובעל יכולת לקבל החלטות – אדם חופשי, ולעומת זאת ברי סחרוף אומר
שלמרות כל הדעווין שלנו, אנחנו בסוף עבדים.
קישור לשיר עם המילים – כאן: עבדים - ברי סחרוף
חלק הסכימו עם ברי, חלק לא. חלק אמרו שהם חשים
לעתים עבדים: עבדים לעבודה, עבדים למדינה, עבדים לכוח עליון (לאלו המאמינים
מבינינו), עבדים לכסף, עבדים של המחייה, עבדים של החברה – והכי מעניינת הייתה
תשובתה של אחת התלמידות: עבדים של המצפון.
בסיום השיעור אמרתי להם שלמחרת נבדוק את העניין,
ושלשם כך נשנה אווירה ונעשה שיעור שמש: כל אחד בכיתה יביא איתו כיסא לחצר הגדולה
ונקיים את השיעור שם.
מבעוד מועד ביקשתי מאחת התלמידות המוכשרות בכיתה
ליצור פלקט עם כיתה יפה "החוקים של כיתה ט'4". היא עשתה את זה באמת
מושקע. במקביל לקחתי תלמיד מוכשר מאוד שמתעניין באמנות ויזואלית שיצלם את השיעור
ולשם כך מסרתי לו את המצלמה שלי.
פתיחת השיעור – חימום ותזכורת
הבוקר הגיע, ובשעה 09:45 כבר כל התלמידים ישבו
במעגל. בכוונה הדגשתי שעליהם לסדר את הכיסאות שלא יהיו צמודים האחד
לשני אלא מרוחקים כמטר.
התחלנו לשוחח. כדי קצת להעלות את מצב הרוח התחלנו
במשחק "הרוח נושבת" שעשה את העבודה היטב. התלמידים התרוצצו קצת, וגם
אני, וככה קצת הוציאו אדרנלין ונכנסו לפוקוס.
לאחר שסיימנו וחזרנו למקומות ביצענו תזכורת קלה
לגבי מהות האמנה החברתית, והשאלה אם למרות הכל אנחנו בסוף עבדים, וכיצד מתמודדים
עם זה? כיצד ניתן לקבל חוק צודק?
הסבר על הרעיון והניסוי עצמו
בשלב הזה נשאלו התלמידים כיצד היו בודקים אילו
חוקים רוצה הציבור? התשובות היו קיום סקר כלשהו.
אז הוצגה הטענה של רולס לגבי מצב "מסך
הבערות". כדי שנמחיש את התחושה הזו ולו במעט, ביקשתי מהם לבודד את עצמם בשני
שלבים:
א.
להסתובב עם הפנים אל מחוץ למעגל – המטרה היא לנתק
אותם מההשפעה הקבוצתית, קל וחומר בגיל ההתבגרות.
ב.
לעצום עיניים – כאילו להתנתק מעצמם, למראית עין
כמובן. נאסר עליהם להחזיק ידיים ולפטפט. הבהרתי בפניהם שכרגע אינם יודעים מיהם:
גבר או אישה, יהודים, מוסלמים, אם נולדו באפריקה או בסין.
בשלב הבא השתמשנו בלוח שהתלמידה הכינה ונפרס במרכז
המעגל. מראש הוכנו כרטיסיות עם חוקים שונים. חוק אחר חוק הוקרא. התלמידים, מכוסי
עיניים עם הגב לפנים המעגל, היו צריכים להרים יד בלבד אם הם תומכים בחוק, מבלי
להשמיע קול, כך שלא ידעו מה מצביעים חבריהם לקבוצה. אני אספור את הקולות ואמשיך
מבלי לומר אם החוק עבר או לא. וכך היה.
בדיוק כמו שצפה רולס, כך קרה בכיתה: כל התלמידים,
גם אלו שנוטים להתבטא בצורה גזענית, לא הצביעו בעד חוקים מפלים. עם עיניים עצומות
/ מכוסות כל החוקים שהתקבלו בכיתה היו אלו בעלי האופי השוויוני. יצוין כי
הדיכוטומיות בין החוקים שהקראתי – השוויוניים ואלו שאינם – הייתה בולטת לשם ההמחשה
(ותלמידה העירה על כך לאחר מכן, ואמרה שכדאי להשתמש בחוקים יותר מעורפלים
וקשים לפתרון שייצרו קונפליקט קשה יותר).
לאחר שסיימנו להקריא את כל החוקים נאמר לתלמידים
שמתחת לכל כיסא ימצאו את השיוך החברתי שלהם לשם המשחק. כשהסתובבו מצאו כרטיסיה עם
הפסוק: "ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא
אותם" (בראשית פרק א' 27). עם הפתק הזה ביד, עברנו לשלב הבא:
הדיון על הניסוי:
הדיון עצמו היה מעניין מאוד. תלמיד אחד השווה את
"מסך הבערות" לפרגוד שמסתיר את הקלפי ביום הבחירות, אך תלמידה אחרת אמרה
שזה רק למראית עין, כי אנו מגיעים עם המטען החברתי לקלפי.
תלמידה אחרת שאלה איך בכלל ניתן להפריד אדם משיוכו
החברתי, וכי אין דברים כאלו. העולם לא עובד כך.
בתגובה לשאלות מנחות, הגיע הדיון לנקודה שבו התברר
לנו שג'ון רולס בעצם מניח שאנחנו אגואיסטים מבטן אמנו, עוד מהיותנו בעלי חיים
שרוצים לשרוד.
הצגתי אני את דעתי (והקפדתי לומר שזו דעתי בלבד
והזמנתי דעות נוספות למעגל) שג'ון רולס עושה לנו חיים קלים כי הוא פוטר אותנו מהבחירה
המוסרית המודעת שכרוכה בקונפליקט. אולי הגישה הנכונה צריכה להיות הפוכה: החוק
הצודק יתקבל בעיניים פקוחות, כאשר אנו מודעים לשוני ולמרות השוני (ואולי בעצם
בזכותו) אנו בוחרים בחוק השוויוני.
התלמידה שהכינה את הפלקט סידרה אותו יפה ותלתה בכיתה.
מחשבות אישיות:
האמת, השיעור הצליח יותר ממה ששיערתי. אמנם החוקים
שניסחתי היו מאוד פשטניים כי חששתי שהדברים לא יובנו כהלכה, אך נראה לי שלפעמים
הבאות אפשר לכוון יותר גבוה, בעיקר בכיתות חזקות. הכיתה מאוד שמחה שהשיעור התקיים
בחוץ, כי זה היה משהו שובר שגרה. ההשתתפות בשיעור הייתה בסך הכל טובה, למרות
שישבנו בחוץ והייתה לתלמידים הזדמנות "להתפזר". מורים נוספים שהיו בשעה
פנויה עצרו לידינו ונשארו לדיון, ומדריך המוגנות (הסייר הבית ספרי) החל להשתתף
בשיעור כאחד התלמידים.
לגבי ג'ון רולס עצמו וטענותיו אכן יש לי בעיה
מסוימת. ראשית, הנחת היסוד שלו היא שאנו יצורים אגואיסטים שלא מסוגלים לקבל בחירה
צודקת במציאות נתונה. יש שיאמרו שהניסוי שהוא מציע הנו א-מוסרי, כי אינו מערב
שיקולי מוסר אלא אגואיזם צרוף. להבדיל מ"ואהבת לרעך כמוך" של רבי עקיבא,
שמניח שעליך לאהוב את הזולת כשם שאתה אוהב את עצמך, רולס אינו מדבר כלל על אהבת
הזולת, אלא על אהבת עצמך ותו לא. מעצבן.
בהמשך ישיר לכך, ניתן לומר שאלו החיים עלי אדמות
בצורה הנכונה ביותר, הם אלו המצליחים לנוע בין המוחשי לבין המופשט, בין המציאות לבין
"מסך הבערות" – אלו שמשווים בין המציאות כפי שהיא, לעומת המציאות
הרצויה, משהו סטייל תורת האידיאות של אפלטון. אלו הם החושבים והעושים, העושים
והחושבים והתוהים. גם כאן, איך לא, קופץ לי חלומו של יעקב על סולם החוכמה, על
העלייה לשם הירידה, והירידה לשם העלייה – על העלייה לעולם המופשט לשם המחשבה
והתכנון, והירידה לעולם המוחשי לשם המעשה והביצוע, על עלייה לשם הרחבה, וירידה לשם צמצום. ככה בפשטות על קצה המזלג.
הניסוי של רולס מעניין על משמעויותיו השונות אם כי
הוא מבסס את הדמוקרטיה על אגואיזם צרוף וחרדה קיומית, כך בעיניי לפחות. בכל מקרה,
היה אחלה שיעור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה