פרטים עלי

התמונה שלי
מחנך ומורה לאזרחות ולהיסטוריה מטעם תוכנית "חותם", מלמד בתיכון אורט רמת יוסף, בת ים.

יום ראשון, 3 במרץ 2013

החדר האינטימי שלי



היום הייתי בכנס מורים בבית הספר שלי ששם לו למטרה (אם הבנתי נכון) לקדם שיח חינוכי בין מורים, להקשיב לדעות השונות, לשתף ברגשות ולחשוב על כיווני התפתחות עתידיים של בית הספר. נושא המפגש היה: מהי מידת המעורבות שצריך בית הספר לגלות בחיי תלמידיו? האם בית הספר צריך להיות מעורב בחייהם גם לאחר שעות הלימודים ולהמשיך לפעול במרכז קהילתי בשעות אחה"צ?

הדיון על כך מורכב ויש לו פנים רבים, אך אחד הטיעונים שעלה שם לא מעט (שאני די תומך בו למען האמת) הוא שכיום חשוב שהתלמידים יגיעו לבית הספר כדי שייצאו קצת מתוך המחשבים שבהם הם חיים, מתוך החדרים שבהם הם ספונים. בהקשר זה כמובן הצגתי את דעתי האישית שבעידן המודרני תפקידו של בית הספר לא יימדד רק על פי הקניית ידע, אלא יותר ויותר על פי הקניית מיומנויות וכישורים חברתיים – קרי שימוש בידע שנמצא בשפע לטובת שיפור הסביבה. היו שהסכימו, היו שלא ממש. הדיון היה ער ומעניין. 

בכל אופן, על פי העמדה שהוצגה בדיון, אחד הסימפטומים לבעיות החברתיות שלנו היום הוא ההתבודדות של התלמידים בתוך עולמם שלהם והשמירה הקנאית עליו ועל פרטיותם בכלל, למרות כל החשיפה האישית ברשתות החברתיות. הם לא חיים שיתוף פעולה עם חברים, ומנסים למדר עד כמה שאפשר את גורמי הסמכות בבית, את ההורים שלהם, מתוך מה שקורה בחדרם. מתבגרים טיפוסיים. כל מה שחשוב להם הוא הם עצמם, וכמובן החדר האינטימי שלהם. חופשי מבחינתם, כמאמר השיר, הוא לגמרי לבד.

במהלך הדיון המעניין שהתפתח היכתה בי פתאום המחשבה ש.... רגע.... משהו בהתנהלות ובתפיסה החינוכית בבתי הספר מזכיר מאוד את דפוס ההתנהלות הזה. 

המורה, כמו תלמידו, רוצה את החדר האינטימי שלו – הכיתה. בכיתה הוא לגמרי לבדו. זה רק הוא והתלמידים. הכיתה היא אמנם זירת המשחק שיכולה להיות אכזרית לעתים, אך כל מורה נורמלי (או לפחות מרבית המורים שאני מכיר, כולל אני עצמי) יאמר שהרגע הזה שבו הדלת נסגרת והוא נמצא לבד עם התלמידים, הוא אחד הרגעים המרגיעים יותר בעבודה שלו. באופן מצחיק זה די מזכיר את התלמיד שמסתגר מול הפייסבוק: המורה מסתגר מול האינטראקציות החברתיות בכיתה, והבידוד הזה – העצמאות הזו – היא במקום מסוים מקור הביטחון שלו.

למה ככה?

מורים מסוימים (ואני חושב שמספרם לא מעט יחסית) חשים שלעתים "מחפשים" אותם, מעין תחושה של "האח הגדול רואה הכל". אם כבר מישהו נכנס לשיעור, זה גורם סמכותי כלשהו שמטרתו לצפות ולהעביר ביקורת – חיובית או שלילית, מה זה משנה. כמו תלמיד, גם המורה מרגיש לעתים שמצביעים על עד כמה הוא לא מספיק (לפחות פוטנציאלית): לא מספיק מתחדש, לא מספיק מקצועי, לא מספיק שולט בכיתה, לא מספיק את החומר ועוד ועוד... כמו התלמיד בעולם המבוגרים שמעדיף לסגור עצמו בחדר, כך גם המורה בזירת הכיתה. למען האמת כך פועלת השיטה, ונראה כי המורים מרוצים מכך. יש לי חדר משלי ובחדר יש אור, ולוח, וטוש מחיק, ודגל, והמנון ותאריכי לידה. שלא יובן אחרת - אני לחלוטין בעד ביקורת חיצונית מידי פעם כמנוף לצמיחה וללמידה עבורי, אך נדמה שאם כבר דמויות מסוימות נכנסות לכיתה, הרי שאלו רק דמויות מסוג אחד. חוץ מזה, לפעמים יש תחושה כאילו הכיתה היא שסוככת על המורה מפני עינה של מערכת החינוך – של המדדים, של הציונים, של המבקרים. המרחב הכיתתי הוא המקום שבו המורה מרגיש משמעותי עבור תלמידיו, ועד שיש לו הזדמנות כזו - הוא רוצה להנות ממנה עד תום, או לכל הפחות קצת אוויר לנשימה. 

במצב עניינים כזה, אולי (רק אולי כמובן) התלמידים הם בעצם בבואה של המורים שלהם, או להפך.. ואולי זה סתם צירוף מקרים.. מי יודע? פלא שיש הטוענים שהתלמידים בני ימינו אינם גדולים בשיתוף פעולה וקבלת השונה? ומה תפקיד בית הספר בכך? איזו דוגמה אישית מציבים המורים עבור התלמידים בכל הקשור לכך?

שיטת "החינוך האישי" שמעמידה שני חינוכאים בכיתה ועובדת כבר בבת ים ומתפשטת למקומות נוספים בארץ, ובמקביל השיטה שהמציא חסיד חב"ד שמעון וורניקר שמציבה 4 מחנכים בכיתה בת 60 תלמידים – אלו הם מודלים שמכניסים כמה דמויות לכיתה, אך לא בעין שופטת וביקורתית, אלא בעין שמטרתה להציג לתלמידים שיתוף פעולה. אם אנו רוצים להוציא את התלמידים מהחדר האינטימי שלהם ולשקף להם שיתוף פעולה מהו, הכיתה צריכה להיות המרחב המרכזי לכך.

יתרה מכך, בסיום הדיון הצעתי איזה רעיון שעלה לי לראש: אם מדברים רבות על חוזקות התלמידים וגילוי החוזקות האלו כמנוף לצמיחה וללמידה משמעותית, מדוע שלא נדבר על חוזקות המורים כמנוף לפיתוח הוראה משמעותית יותר עבורם?

קחו למשל מקרה שבהחלט יכול להתממש במציאות, שבו המורה לאמנות מזהה כמה מורים שאוהבים לעסוק באמנות בשעות הפנאי, ומקימה איתם קבוצת דיון ויצירה, שלאחר שעות בית הספר גם מנחה קבוצות תלמידים בתחום העניין שלהם. האם ההשתלמויות של אופק חדש לא יכולות להכיר בכך? האם לא ניתן למצוא תקציב במערכת עבור דברים כאלו?

ומה לגבי חוג ספרים – אם המורים לספרות יוצרים פורום שרק עוסק ביצירות ספרותיות שהם אוהבים, ומוקדש ליצירות משלהם – ובהמשך מזמין לתוכו ומנחה קבוצות תלמידים בתחום היצירה הספרותית... האם לא ייתכן שהמורים עצמם – ולא רק התלמידים - יהנו מכך הרבה יותר?

ואם כבר מדברים על שילוב בית הספר אחר הצהריים כמקום שבו התלמיד יכול לפתח את כישוריו – ואם כבר המורים נשארים בבית הספר עד שעות מאוחרות יותר בגלל / בזכות הרפורמות השונות – האם אי אפשר לנצל את הזמן כדי באמת לחזק למורים את הניצוץ בעיניים?

אני חושב שאפשר לעשות דברים כאלו בבית הספר, ושלא צריך להירתע מכך. בית הספר יכול להפוך, עם מעט רצון והכוונה מלמעלה (וגם מלמטה) למקום שמביא לידי ביטוי את עוצמות המורה והתלמיד, ובעיקר – למקום שמוציא את שניהם קצת מהחדרים האינטימיים שלהם, או לכל הפחות – בתקופה זו – מכניס אותם לחדר האינטימי עם חיוך רחב על הפנים ותחושות שייכות ומימוש עצמי גבוהות יותר.

לילה טוב.





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה