מילוי מקום - איך הזמן טס כשנהנים...

יש לך הודעה חדשה במשו"ב.

תומר ברץ, מילוי מקום שעה 3, כיתה ח'1. שיט, תנו לי קצת שקט, יש לי שעה למלא טפסים. אי אפשר לסדר משהו?

לא, כל המורים בשיעור, אתה היחיד שיושב בחדר מורים. במילים אחרות, נדפקת. לך לכיתה, ואולי תראה תוספת של שקל תשעים בתלוש המשכורת.

אז אני הולך. הקפה לכוס חד פעמית, שוב עולים את המדרגות, איפה זה ח'1? הנה...

מה – יש שיעור חופשי??? יש!!!!! המורה ___________ לא הגיעה!!!

יש! שחר – יש שיעור חופשי!

מה?

כן!

מאיפה לך?

הנה, נשבעת!

יו – מילוי מקום, עידן, אתה שומע? שיעור חופשי!!!

בקיצור, הבנתם, אפקט ה"לייק" – תוך שנייה יש "לייק" ענק מצד התלמידים בדמות צהלות.

השלב הבא הוא שלב ההתחננות:

יו, איך קוראים לך, תומר? בבקשה בבקשה, פליז פליז, תן לנו להיות עם האייפונים – בשקט... הופה גלאקסי 3 סטייל! תביא לראות! הלו!!!!!!!!!!!!!!!

הם מתיישבים בקבוצות, אלו שיש להם במרכז, אלו שאין להם מנסים להידחף כדי לנשום קצת מן הפלא-אייפון הזה... לך תילחם בזה עכשיו. אתה עומד בכניסה לכיתה, מסתכל רגע על המצב....מבין את הלך הרוחות ואז שואל את עצמך (ומשתדל שלא בקול רם)...

מה אני עושה עכשיו 45 דקות?

בהתחלה הנטייה שלי הייתה לפתוח קבוצת שיח עם כמה תלמידים, ואחרים יושבים במקומות שונים בכיתה ועושים לביתם ולעצמם. כל עוד הם לא הורגים האחד את השני, שומרים על תרבות דיבור – מה אכפת לי מה הם עושים?

אלא שעם הזמן והלמידה האישית שלי, הבנתי לאט לאט שהשעות האלו הן אולי אחת ההזדמנויות שלנו להביא לידי ביטוי את עצמנו כמורים בצורה הטובה ביותר. מדוע?

התלמידים הם לרוב המראה שלנו. רוב הזמן הם משקפים את היחס שיש למערכת כלפי שעות מילוי מקום: שעות בייביסיטינג. לא לומדים, אפשר לעשות שטויות, בית הספר רוצה שהזמן יעבור, כל עוד אנחנו איכשהו בסדר עם זה. אולי תהיה איזו עבודה שנצטרך להגיש, אבל במקרים השונים העבודה היא יותר לשם "שיהיה להם מה לעשות", ולאו דווקא "הם צריכים ללמוד את זה לקראת הבחינה".

מעבר לכך, במצב של שגרה, מרבית המורים – בעיקר בחטיבה העליונה – צריכים להציג הספק מרשים של למידה. יש בגרות, צריך ללמוד, אין זמן לדברים שמעבר. רוצה לבטא את עצמך? עשה זאת באמצעות תוכנית הלימודים הממלכתית. חשוב לכל הדעות, אך פעמים רבות אנחנו תופסים את עצמנו אומרים: וואו, איזו תוכנית ראיתי אתמול, איזה מאמר קראתי אתמול – איך הייתי רוצה לשוחח עם התלמידים שלי על זה, איזה דיון מעולה אפשר לפתח עם זה בכיתה.... אומרים, ומשאירים זאת כמשאלת לב, אולי כקריצה או הערת אגב במהלך השיעור.

והנה פתאום, רצה הגורל – או בשמו השני: הטיול השנתי שלוקח חצי מהמורים בבית הספר איתו למדבר יהודה – ואנחנו נכנסים לשיעור מילוי מקום בכיתה. אין תוכנית-על, אין יעדים ממלכתיים, אין מבחנים, אין הספק. זה אנחנו, התלמידים, והעולם. איזה כיף. אפשר לדבר על הכל. עכשיו בואו נתחיל.

הם לא אוהבים את זה בהתחלה. אחד מתפרע, השנייה לא מצליחה להירגע, השלישי עם האייפון מציץ מהכיס. תלמיד אחד החוצה. צא 5 דקות להירגע. עוד תלמידה, קחי 2 דקות. הכיתה נרגעת.

שאלה גדולה על הלוח: מהו אושר? משהו בהם מתמקד. הם מתחילים לפלוט את כל התשובות שהם אומרים כדי לרצות את המורים: הצלחה בלימודים, תעודת בגרות טובה, שאני אצליח במתמטיקה ובאנגלית...

לא חמודים, לא לזה התכוונתי. שנייה, אני מכניס את שני הילדים לשיעור (נרגעתם? יאללה, בואו).
הדלת סגורה, זה אני ואתם, Lets talk Dugri – מה אתם באמת רוצים? מה יעשה אתכם מאושרים? 

שנייה של שקט...

ואז אנחנו מתחילים לדבר:

אנחנו מדברים על אושר, על הצלחה, על אהבה, על אמונה, על סיפוק, על הנאה, על כאב ותבונה; על ילדות, על הורות, על בורות ובגרות; על חכמה, על עוצמה, על חסד ותרומה; על שאיפות וחלומות, על קשיים ותהפוכות, על צדק חברתי ודילמות מוסריות; על בני אדם, על עצמם ועל העולם. ירימו ידיהם התלמידים שמפתחים תחביב אחרי שעות בית הספר – מה את עושה? מה אתה עושה? וואו – אתה DJ? מישהו יודע את זה? איך לא סיפרת? יש לך קליפ חדש ביוטיוב? את רוצה להיבחן ל-The Voice? את לומדת באינטרנט על שוק ההון? אולי תלמדי גם אותי?

האייפונים כבר מזמן בתיקים, שקט כזה בכיתה אני לא זוכר הרבה זמן. הם צוחקים קצת, ואני איתם, הם מספרים את עצמם ואת סביבתם ולעתים זה נשמע לי כמו הדבר המעניין ביותר שיש כרגע בעולם. הם מזכירים מורה מהיסודי, כזו שהם לא שוכחים, הו.... היסודי, איך היה ביסודי, ובגן? בכלל... אתה יודע שאני ורמי היינו ביחד אצל שושי ורובי בגן? 

כי זה מה שכיף בשיעורים האלו: הזמן האמיתי לדבר, לראות אותם, ללמוד בלי לחץ, ללמוד מדיון והתנסות וחוויה, לתת מהניסיון, ללמוד מהם. הם גם מרגישים את זה. אחרי 10 דקות של התמודדות עם הקושי, זה שם. השיעורים האלו אינם זמן מבוזבז. הם זמן איכות אמיתי. היכולת שלנו להצ.... מה זה...? 

צלצול?

מה.... איך כבר עברו 45 דקות...?