חינוך חברתי, דווקא בעידן הטכנולוגי

הצלצול ברקע, יוני נכנס לכיתה בחוסר חשק.

יוני, שם גנרי לכל תלמיד או תלמידה שיש להם סוג של טלפון סלולרי מדור מתקדם יחסית, חש בכיתה כמו במקום זר, שהפער בינה לבין עולמו האמיתי הוא כמו שני קווים מקבילים. הסיכוי שהם ייפגשו לא קיים. הוא יצטרך לשנן בעל פה נוסחאות, או קטעים שלמים ולהקפיד לא לפספס את המורה כשהוא או היא מכתיב/ה – כשכל מה שהוא רוצה זה לשבור את השיא שלו ב-Angry Birds, ובטח את השיא של עידן, חברו הטוב ביותר.

היום אנו עדים לתהליך של שינוי ממשי בחינוך. זהו. בתי הספר לא יכולים להתמודד יותר או להתכחש לדיסוננס שנוצר בין הסביבה המודרנית לבין המתרחש בכיתות. קצב הקדמה בעידן האינטרנט אינו ליניארי, אלא מעריכי. התקדמות שבעבר הושגה ב-20 שנה, היום תתרחש ב-5 שנים, ובעוד שלוש שנים ייתכן שלא נכיר כלל חלק ניכר מהעולם המודרני על קדמתו הטכנולוגית. אני מאמין גם שבמציאות כזו אין ברירה למערכת אלא לשנות את עצמה.

כתוצאה מכך הפער בין דור המורים הוותיקים לבין התלמידים של היום הוא פשוט בלתי נתפס. אולי החשיבה של המורה מעמיקה יותר וזוכרת פרטים רבים יותר, אך החשיבה של הילדים אינטגרטיבית ומהירה יותר, על הטוב ועל הרע שבכך. הם יכולים להיות בכמה מקומות באותו זמן, ולהרגיש נפלא עם זה. למה לא בעצם? את הפער הזה מייצגת העובדה שכיום המורים לא באמת יכולים להתמודד עם "מכת" האייפונים בכיתות. הם צריכים לייצר חוויית למידה אחרת.

אינני מדבר בהכרח על חוויית למידה שבה הכל טכנולוגי לחלוטין, אלא על חווייה שבה התלמידים מתפוצצים מרוב סקרנות. זה יכול להיעשות באמצעות סיפור אישי, דילמה ערכית – מוסרית, בדיחה, שיר, חידוש טכנולוגי, הקשבה למה שקורה בכיתה. הכל קביל. אולם הפורמט הישן של "אני מדבר, אתם כותבים" עובד פחות ופחות. הוא אמנם משיג הקשבה בכיתה וכתיבה מהירה  – או במילה אחת: שליטה – אבל התמקדות בכך מבלי להקדים לכך דיון מעמיק, שהכתיבה היא רק סיכום של תמציתו (אם בכלל) חוטאת לחלוטין לעיקר.

אני מכיר את זה מניסיון אישי. קרה לי כמה פעמים השנה (לשמחתי פחות מהשנה שעברה) שהכתבתי לתלמידים, ראיתי שהם בשקט כדי להספיק לעקוב אחרי, ובלב הייתה לי מן תחושת החמצה: האם זה אני שלא מסוגל לשחרר את השליטה או אולי הם שרגילים לדרך לימוד אחת ולא יתפקדו אחרת? כנראה שקצת מכל דבר.

יתרה מכך, כיום בעידן האינטרנט, מה הטעם בכל החפירות? הרי הכל נמצא ברשת. את המידע שאנו משקיעים שעות כדי להכתיב להם, הם יכולים למצוא בעשרות תקצירים ברשת. כיום אוניברסיטאות שונות בעולם מציעות קורסים שלמים בחינם, דרך האינטרנט, מהבית. אתרים שונים מציעים לימוד היסטוריה, מתמטיקה ואנגלית באופן חווייתי הרבה יותר מהמתרחש בכיתה. במצב עניינים כזה, הולך ופוחת הצורך בבתי ספר עצמם. המונופול על הידע שהיה למערכת התפוגג לו. בית הספר במתכונתו הנוכחית אינו רלוונטי יותר. פשוט כך. לא ככה?

האמת שלא. לא ככה.

ברור שאם אנו מודדים את תכלית המערכת על פי מדדי הידע, אז זה כנראה יהיה נכון. אם תפקיד המערכת הוא להקנות לתלמידים ידע בלבד, הרי שבעידן הנוכחי התכלית הזו מתאדה לה ואיתה הצורך בבית הספר. ידע אפשר לרכוש בשפע בחוץ. לאלו שיגידו שצריך מורה לשאול אותו שאלות אגיד שיש אפשרות לשאול מורים דרך האינטרנט בדיוק באותה מידה.

הבעיה עם הגישה הזו היא בעצם העתקת החשיבה הקיימת כיום במערכת החינוך שדוגלת במדידה של כל דבר ועניין, ודוחקת הצידה את החוויה החינוכית. אם הכל זה ידע, והידע נמצא באינטרנט, אז המערכת לא רלוונטית. זוהי אינה חשיבה של אנשי חינוך, אלא אולי של חלק מאנשי האקדמיה או הכלכלנים שעל פיהם מתנהלת המערכת כיום.

תכלית החינוך העליונה, לפחות במדינת ישראל כמוגדר בחוק חינוך חובה משנת 1953 מעולם לא הייתה יצירת אדם בעל ידע רב בתחומי הדעת השונים. תכלית המערכת היא ליצור אדם אוהב אדם, נאמן למדינתו ושאר דברים באותה הרוח.

מטרתו של בית הספר העליונה היא חברתית, ורק אחר כך אינטלקטואלית – מתוך הנחה או שאיפה שההתקדמות האינטלקטואלית תשפר את תפיסתו החברתית של התלמיד ואהבת האדם שבו.

אם כך, דווקא בתקופתנו אנו, מקומו של בית הספר בחברה תופס חשיבות רבה מאין כמותה.

בעידן של היום, בו התלמידים נמצאים מול המחשב יותר שעות ישנה חשיבות רבה יותר להקניית כישורים חברתיים, הבאים לידי ביטוי במסגרת המפגש עם האחר האמיתי בבית הספר, ולא עם ישויות מדומיינות ומומצאות שקיימות ברשתות החברתיות למיניהן.

בעידן של היום רבים הבתים שקורסים תחת עול אי השוויון בחברה. נראה כאילו יותר ילדים אינם זוכים לתחושת חום בבית, וישנם הורים שחושבים שחינוך איכותי (באופן אבסורד – מנסים לחקות את מערכת החינוך בהנחה שהיא צודקת) הוא מדידת ציונים בלבד. במציאות כזו, אם בנם או בתם מתקשים להשיג 100 במתמטיקה או אנגלית – הם פשוט כישלון.
ישנם תלמידים שאינם זוכים לאוזן קשבת בבית, הן בגלל חוסר הקשבה, הן בגלל אי נוכחות הורית בבית, והן בגלל תפיסות מעוותות של מושג האדם הרצוי שמקורן – לפחות באופן חלקי ומעצבן – בניסיון לעמוד בציפיות של מערכת החינוך, צחוק הגורל.

אם נחבר את שתי הפסקאות האחרונות, אז ניתן לומר שבעידן של היום נוכל לראות ילדים שבורחים אל העולם שבאייפון, כי העולם מסביב לא ממש מאיר להם פנים. הטכנולוגיה מהווה עבורם בריחה ממציאות כפויה ולא רצויה, בין אם בבית, ובין אם בבית הספר.

בעידן של היום תכליתו החברתית של בית הספר בולטת ביתר שאת מעל כל השאר. למען האמת, היא תמיד הייתה כך. תפקידו של בית הספר לאפשר לתלמיד להאמין בעצמו, לפרגן לו על הדברים הטובים שבו, לקיים שיתוף פעולה עם אחרים, ולסייע לו לעצב אישיות שתלמד להתמודד עם כשלונות וקשיים, להכיר את ארצו דרך הרגליים, לאהוב את מה שיש לו, לשמור עליו ולפתח אותו. הוא יזדקק להקניית מיומנויות לברור מידע, להטיל ספק ולחשוב פתוח וביקורתי – דווקא בעידן שבו כל המידע נמצא בכף ידו, בסלולרי. הוא יזדקק לראות אנשים כפי שהם באמת, ולא בהכרח כפי שהם מציגים את עצמם או כפי שהם מוצגים לו על ידי גורם שלישי.

לכן, אין מקום לבטל את בתי הספר. אדרבא, דווקא בעידן הידע יש מקום לאפשר להם לחנך. יש מקום לחזק את סמכותם, לאפשר להם יותר מקום ליוזמות אישיות, לפעילויות חברתיות ולהשתמש באינטרנט ככלי שבעצם מאוורר את השיעור ונותן למורה מקום לבטא את עצמו באמת. מורים רבים אומרים שמרוב החומר הם לא יכולים לגעת בסוגיות החינוכיות הבוערות באמת. בעידן של היום זה כבר לא תירוץ. האינטרנט מאפשר לנו לעשות את זה. אציין בהקשר זה את רעיון "בית הספר ההפוך" שכובש את העולם ובו התלמידים לומדים את החומר בבית, והכיתה נשארת מרחב לשאלות ולדיונים מעמיקים יותר.

אמר חתן פרס נובל פרופ' דן שכטמן (בצורה כזו או אחרת) שההוראה יוצרת ציונים, אולם החינוך יוצר בני אדם. יהיה נחמד אם המערכת תאפשר לעצמה לעסוק בדברים החשובים באמת.