החינוך כמקדם הטכנולוגיה

רס"ב גבריאל שוקרון הוא אחד האנשים החשובים במדינה. כוכב אחת הסדרות היותר סרקסטיות שהיו בישראל, מ.ק. 22, שומר על בסיס טילים גרעיניים, אחד משיאי הקידמה הטכנולוגית הישראלית, בבסיס סודי בדרום הארץ. בדיבובו הקורע של אלברט אילוז, הוא הצליח להוציא ממני לא אחת חרחורי צחוק מתמשכים והרבה חומר למחשבה על סטריאוטיפים בישראל בת ימינו.

ככה זה היה פעם, ובעיקר איפשהו בימי המלחמה הקרה. עוצמה גרעינית נחשבה אז, ונחשבת גם היום, ליתרון טכנולוגי עצום המקנה למדינה המחזיקה בו כוח מול מדינות אחרות. באופן די אבסורד, האנושות יצרה לראשונה את היכולת להשמיד את עצמה (כמה פעמים), והיא רואה בזה נכס. מוזר. בעיניי זה נראה פחות נכס, יותר נאחס.

גם אז, הפיתוח המדעי טכנולוגי שירת מטרות צבאיות, ורק לאחר מכן החל המעבר לשימוש באנרגיה גרעינית לצורכי שלום. הצבא הוא שהוביל את הפיתוח המדעי – טכנולוגי. יש לציין כי בשלב מסוים המדענים ניסו להתריע על הסכנות המוסריות הגדולות שגלומות בנשק הזה, אבל המערכת הבירוקרטית הצבאית המסועפת הייתה חזקה יותר. מרגע שנוצרה, נראה כי יצרה דטרמיניזם טכנולוגי חסר מעצורים, מעין חיה שצריכה להשביע את רעבונה.

גם האינטרנט, ראו איזה מקרה, התפתח בתחילה כרשת מחשבים פנים-צבאית שנועדה לשרוד – נחשו מה – מתקפה גרעינית. בעולם של המלחמה הקרה, שפועל על פי היגיון הובסיאני, הצורך הדוחק הראשוני הוא הגנה עצמית, והוא שהוביל את הקדמה הטכנולוגית. התגליות המדעיות נותבו במהירות לשדה הקרב. זה המקום להזכיר גם שאלפרד נובל היה קודם כל ממציא הדינמיט.

הלכה לה המלחמה הקרה. את מקומה תפס היגיון חד מעצמתי קפיטליסטי עסקי תחרותי. פתאום, לצד הצבא כמוביל טכנולוגיה, החל העולם העסקי ליצור צורך גובר במתן פתרונות טכנולוגיים שונים. בעולם עסקי גלובלי שעובד בקבועי זמן מהירים פי כמה, היה צורך במערכות מידע ותקשורת חדישות, מהירות ויעילות יותר כדי לצעוק לתוך המדונה עם האוזנייה: "תמכור הכל, דוד, אני אומר לך, עכשיו תמכור, עוד רגע זה צונח לא שווה לך שקל!". כך נותבו פיתוחים טכנולוגיים שונים לטובת העולם העסקי, ודווקא משם – בצורה מעניינת – אלו עברו אל תוך העולם הצבאי. מדינות שונות עושות מיקור חוץ (Outsourcing) לתוכנות ניהול ידע ומייבאות אותן מהעולם העסקי על שלל פיתוחיו הטכנולוגיים.

ומה בכיתות? לוח וטוש.

150 שנה, שתי מלחמות עולם, מלחמה קרה של למעלה מ-40 שנה, הקונגרס הציוני הראשון, הצהרת בלפור, הספר הלבן של פספילד, מדיניות הנא"פ של סטאלין, השואה הנוראית, החלטת החלוקה, מלחמת העצמאות, מלחמת קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמות יום הכיפורים, חרם הנפט, מלחמת האזרחים בלבנון, שלום עם מצרים, שלום עם ירדן, נפילת מסך הברזל, נפילת מגדלי התאומים, גלעד שליט נחטף, גלעד שליט חזר.... ושיא הקידמה: מלוח וגיר, אל לוח וטוש מחיק. מטורף! ומעבדות מחשבים – כל כך תחילת ניינטיז.

בעוד הביטחון והכלכלה העצימו ולעתים ממש יצרו צורך מדעי וטכנולוגי, החינוך – שאנו תמיד מפליגים בשבחיו ומדברים על חשיבותו כמרפא החברה ומקדם האדם, בכל הקשור לקדמה הטכנולוגית (או לפחות כך זה נראה אצלנו) נדחק איכשהו הצדה והסתפק בשאריות של הצבא והעסקים. באופן כללי יש לי מן איזו תחושה שהחינוך תמיד רודף אחרי האירועים ולא מוביל אותם. החינוך מנסה יותר לתווך את המציאות לתלמידים, אך פחות ליצור אותה. הוא מתמקד "בהווה", בלי לדעת שהוא בעצם מתמקד בעבר. חלק מהמורים מתפלאים שהתלמידים של היום פשוט "שולטים במחשבים שזה משהו!" (במבטא פולני) אבל האמת היא שהם לא "שולטים במחשבים". הם פשוט חיים את החיים במאה ה-21.

על פי הידע המצומצם שלי, נראה לי שכמות הפעמים שמוצר טכנולוגי חדשני עלה ביוזמת מערכת חינוך כלשהי היא מצומצמת מאוד (ואשמח לשמוע שאני טועה). לי נראה שזה קורה הרבה פחות, אך זה מתחיל לתפוס תאוצה. יש כאלו שמדברים על שיתוף פעולה, על רצון לקדם רעיונות גדולים, על חינוך פורץ גבולות, ולצורך זה משתמשים בכלים שנוצרו עבור מטרות עסקיות או אזרחיות – ומייבאים אותם אל תוך מערכת החינוך. אם אכן אנו עוברים לעידן הידע, האם לא מן הראוי שהחינוך יגדיל את הנתח המזערי שלו בהובלת שינויים טכנולוגיים ובהנחלתם לתחומים האחרים? מה שמשעשע ומדהים בו זמנית הוא שיישום אחד פשוט שנבנה בתוך מסגרת חינוכית – אקדמית (ובכלל למטרה חברתית מובהקת), שינה לחלוטין את כל העולם: קוראים לו פייסבוק.

אז אולי הגיע הזמן שאנשי חינוך יפנו בבקשות פיתוח וייצור לחברות טכנולוגיות שונות, יחשבו קצת קדימה ביחד עם התלמידים מה יהיה העולם בעוד כמה שנים, ייזמו פיתוח של כלים חדשניים, יצרו שילוב בין חברות טכנולוגיות שונות כדי ליצור מוצרים משולבים שמתאימים לחינוך במאה ה-21, וכן יזרזו פיתוח של אמצעים מסוימים ע"י יצירת ביקוש לכך בשטח. אם עובדים לפי הראש של העולם העסקי – אולי ברגע שכמות גדולה של בתי ספר דורשת מוצר מסוים שאינו קיים או פועל בגרסת ביתא, החברות העסקיות כבר יתחרו ביניהן מי תבנה אותו בצורה הטובה ביותר. זה יכול להתקיים, ואף קיים כבר - אך לא מספיק. חשוב להדגיש כי האקדמיה הייתה דווקא זרז לפיתוחים טכנולוגים, ולכן אני דווקא מתייחס כאן לחלק של החינוך הציבורי בעניין. 

איכשהו, תמיד כשמדובר בפיתוח טכנולוגי חדשני שהומצא ע"י תלמידים או למען תלמידים, הידיעה תופיע באמצע העיתון, או בסוף המהדורה, עם נימת הפתעה בקולה של יונית לוי - כאילו אנחנו לא באמת ציפינו שזה מה שייצא מהמערכת.  אם אנחנו באמת מחנכים ליצירתיות, ליוזמה, לחשיבה ביקורתית ומציאת פתרונות במציאות משתנה - פיתוחים כאלו צריכים להיות עניין שבשגרה, וגם מקור לגאווה.

בכלל, ככל שעובר הזמן אני מוצא את עצמי משתאה מול רעיונות מקסימים שבאים מצד התלמידים שלי, דברים שמבוגרים "שקולים ומנוסים" היו פוסלים במחי יד. בואו לא נטעה, לילדים האלו אכן יש עוד הרבה מה ללמוד על העולם, אבל לנו יש לא פחות ללמוד מהם. ניסיון יכול ליצור יתרון - אבל מצד שני, גם קיבעון.

אני באופן אישי מאמין שלשם ראוי לשאוף. במקום שההיגיון הדורסני יוביל את הפיתוחים הטכנולוגיים (בין אם בשדה הקרב ובין אם במגזר העסקי), הייתי שמח לראות מקום רב יותר של החינוך השואף לשיתוף פעולה ולעבודת צוות אשר מוביל ומוליד פיתוח טכנולוגיה ברוח זו.