השבת אבידה...

היי,

לפני כמה שבועות השתתפתי בהשתלמות בבית הספר של תוכנית "בארי" ללימודי תרבות ישראל (ומורשתו – כמו שאוהבים להדגיש אצלנו בבית הספר). כרגיל, המורים הגיעו בטפטופים. רובם הגדול היה שם עוד לפני כן, והיו כאלו שהגיעו בריצה משעה 7 בקמפוס השני, אחרי עוד יום של עבודה מאומצת. אחרי כמה דקות של ריכולים, של עוד כוס קפה, של החלפת מקומות ושל התעדכנות במעללי כמה כוכבים, הגענו אל המנוחה והנחלה.... וההשתלמות החלה.

הפעם עסקה ההשתלמות בשבת ובמשמעותה האישית עבור כל אחד מאיתנו. התבקשנו להביא חוויה או חפץ מסוים המסמלים עבורנו את השבת. מורה אחת הביאה חלה שאפתה במיוחד, מורה אחרת הביאה סיפור מרתק ומורה שלישי סיפר בדיחה שרצה במשפחה שלהם כמה דורות. אני, דרך אגב, הבאתי את סידור בר המצווה שנתן לי הרב בשבת חתן שלי. הסידור נשמר במצב מצוין, עם ההקדשה וכל המטען הרגשי שקשור אליו.

היה מדהים לראות את כל המורות והמורים בקבוצה מספרות ומספרים את הסיפור המשפחתי והאישי שלהם על השבת עם כל כך הרבה ברק בעיניים, עם אהבה אדירה, עם מעין צחוק כזה – טעמים שעלו באוויר, ניחוחות, סיפורים ומחרוזות, גם רגעים פחות נעימים. אולם נדמה לי שאת הכל אפשר לסכם במשהו מיוחד שכל אחד מהמורים היה שמח שיהיה לו ממנו קצת יותר, משהו מאותו עולם הולך ונעלם של כל אחד מאיתנו.

לרגע שבנו להיות בגילם של בני הנוער הצומחים לנגד עינינו על ספסל הלימודים, בתוך המערכת שבה אנו מלמדים. לרגע שמנו עצמנו בתוך הנעליים שלהם, עם התחושות והלבטים שלהם. השאלה שהתחדדה אצלי באותו הרגע הייתה אחת – האם גם התלמידים שלנו חווים את אותה שבת כך? ויותר מכך – האם אנו כמורים וכמחנכים מסייעים להם לחוות אותה כך, או ליתר דיוק – פשוט לחוות אותה, בלי "כך" – אלא בדרכם שלהם?

בתפיסה שלי, השבת אמורה להיות יום של חיבור בין האדם לאדמה, למשפחה, לאלוהיו ולהמשכיות שלו ושל סביבתו בעולם. לכל אדם יש את החיבור האישי שלו, הסיפור האישי שלו (מי מורכב יותר ומי פחות), שמחבר אותו לקיום שלו והנו חלק בלתי נפרד ממנו. תקראו לזה שבת, תקראו לזה קיימות, תקראו לו בכל שם שתרצו. לכל אדם גם דרך שונה להגשים את החיבור הזה: אחד יילך לבית הכנסת, השני יילך לשחק כדורסל עם חברים או בני משפחה, אחת אחרת תשב עם אחותה שחזרה מהצבא, יחליפו חוויות שיהפכו את האחות למודל לחיקוי עבורה, מישהו אחר ייסע לארוחה משפחתית או לטיול במדבר יהודה...וכו'. כל אחד בדרכו.

מה חשוב יותר מכך? האין אלו החוויות שבאמת מעצבות אותנו? כפי שאני ראיתי במפגש שהתקיים בבית הספר, לחוויות השבת יש השפעה עצומה על האופן שבו אנו תופסים את עצמנו ואת סביבתנו, דתיים, מסורתים וחילונים כאחד.  

אם כן, כיצד אנו תורמים לכך?

בדמיוני ראיתי מולי את כיתת החינוך שלי, כמו גם כיתות חינוך אחרות בחינוך הממלכתי – חילוני. ראיתי את המבט שלהם ביום ראשון אחרי עוד שבת של למידה למבחן, או של הכנת שיעורי בית, או של ישיבה על עבודה מתישה. ראיתי אותם מגיעים לעתים ללא מנוחה לבית הספר, ופורקים מתחים מהשבוע העמוס – וגם מהשבת העמוסה – בבית הספר עצמו.

אני תוהה לעצמי, כמה שעות מהשבת איבדו התלמידים הללו בלמידה לעוד מבחן, כתיבת עוד עבודה, בהייה במחברת מתמטיקה / היסטוריה / אזרחות / תנ"ך וכל שאר המקצועות?

אני תוהה לעצמי: האם באמת זה יותר חשוב מזמן האיכות עם ההורים והמשפחה שלהם?

אי השוויון בחברה גורם למצב בלתי נסבל: מצד אחד, חלק מאנשי הקריירה מהצד "המצליח" יותר של חוסר השוויון שקועים בעבודה עד צוואר ובקושי רואים את ילדיהם במהלך השבוע. מן העבר השני, הורים קשי יום עובדים שעות נוספות כדי להביא לחם הביתה – בין היתר "כדי שיהיה לשבת". במצב עניינים כזה, ובכלל, כיצד אנו יכולים לקחת חלק מזמן האיכות של התלמידים שלנו עם המשפחות שלהם? עד שיום אחד בשבוע הם יכולים לשבת ביחד – כיצד אנו יכולים לגרוע זאת מהם?

אחרי לא מעט מחשבה אם לומר להם או לא, אם זו זכותי או לא, גמרתי אומר לעשות לעצמי מנהג, והפסקתי  לתת לתלמידים שיעורי בית לשבת, ככה בתור ניסיון. הם כמובן שאלו למה ואחרי התלבטות קצרה נוספת פשוט אמרתי להם מה אני חושב: נצלו את השבת כדי לשבת עם ההורים שלכם, כדי להיות עם האחים והאחיות שלכם. זה הזמן שלכם להיות איתם, והתפקיד שלי - לעניות דעתי - הוא לעזור לכם בכך, לפחות בשתי דרכים שאני יכול לחשוב עליהן: האחת -  לפנות לכם את הזמן, קרי לא לתת לכם עבודות לזמן הזה; השנייה היא להגיד לכם מה הסיבה לכך בלי להתבייש – כי מה לעשות, זו האמירה האישית שלי בתור מחנך, ויותר מכך – בתור אדם.

אני חושב שזה משפיע עליהם. אני גם רואה את הבעת ההקלה שלהם על הפנים. בעולם חינוכי שטוף ציונים, כאשר הילד – על עולמו – לעתים נראה כי נזנח, לרבות זמן האיכות היחיד שלו עם משפחתו, לעניות דעתי עלינו המורים למצוא את הדרכים להפחית מהם עומס: ללמד באופן יותר ממוקד, לתת חומרי סיוע, אולי יותר עבודה בקבוצות, אולי משימה שתינתן בתחילת השבוע ואמורה להיות מוגשת בסופו, אולי לתת כלים לניהול יעיל של הזמן ושל ריבוי משימות, ו...אולי לוותר על זה עד כמה שניתן.

בוודאי יש כאלו שיאמרו שהתלמידים בכל מקרה ישאירו את הכל לרגע האחרון ויעשו את זה בשבת, כי בכל שאר השבוע הם עמוסים בכל מיני חוגים וכאלה. גם בזה אפשר להתחשב, גם עם זה אפשר להסתדר. אני מאמין שאם נותנים להם מספיק זמן מראש לעשות את השיעורים, ומסבירים להם שהזמן ניתן להם כדי שיוכלו לסיים את העבודות ולפנות את הזמן לדברים החשובים באמת – אני מאמין שרובם, או לפחות חלקם יכבדו את זה.

לשמחתי אני יודע שיש עוד מורים שנוהגים כך, אך מצד שני – יש עוד מקום לשיפור.

כן, יש עומס, וכן – יש דרישות, אבל היי – יש פה גם בני אדם.

שבוע טוב.