תמונה ראשונה: יום שישי, איפשהו בשנת 1991, כיתה
ב'. קיץ. נוסעים במכונית הישנה לאסוף את אחותי בת ה-5 מהגן, ובכביש הכורכר שמפריד
בין אזור התעשייה הישן לבין הכרמים (כביש שכיום עובר בלב שכונת וילות מטופחת), אבי
נותן לי פעם אחת לשבת על רגליו ולנווט את ההגה. מאחור יושבים אחותי, ושני אחים
קטנים חבושי כיפה, אחד מהם הוא רפנאל מוסקל, אותם אספנו ביחד עם אחותי מהגן ונשים
בעוד 5 דקות בביתם ברחוב רוטשילד במזכרת בתיה.
תמונה שנייה: בסיס חיל האוויר ברמת דוד, אחד מערבי
יום הזיכרון באמצע שנות ה-90, סבתי ז"ל מחפשת פנים מוכרות במועדון הטייסת שבה
היה חבר אחיה, יוסף רודבסקי ז"ל - רודי, שנפל בעת טיסת אימונים ונקבר ביום
הולדתו ה-22. הקירות מעוטרים צלחות כסף לציון ההפלות של אותה הטייסות לאורך שנות
קיומה של המדינה, וטייסים בסרבלי טיסה בראשות מפקד הטייסת עוצרים לרגע, משוחחים באדיבות
עם בני המשפחות השכולות. אני לוקח עוד קרואסון.
תמונה שלישית: שנת 1997, ערב שבת, בית הכנסת הגדול
במזכרת בתיה. כמה שורות לפניי עומד בחור צעיר בתחילת שנות ה-20 לחייו, עם חיוך
מיוחד כזה, ענק, מאוזן לאוזן. הוא תמיד נראה לי בחור רציני מלא שמחת חיים. ככה
לפחות השתקפה דמותו של ערן שמיר בעיניי באותו הגיל. ערן ז"ל נהרג באותה השנה
בקרב בלבנון, אותה לבנון שכ-9 שנים אחר כך לקחה גם את חייו של רפנאל ז"ל בקרב
של סיירת אגוז במארון א-ראס, באותה מלחמה בקיץ 2006.
תמונה רביעית: שנת 2013, קרית חיים בחיפה, אני
בכיתה, צריך להציג לתלמידים נהלים שמגדירים היטב כיצד ראוי להתנהג בטקס יום
הזיכרון שיתקיים למחרת. חולצות לבנות, ולהגיע בזמן, ולא לדבר, ולכבד את המעמד,
ולדעת לשיר את התקווה.
בורכתי בכיתה עם חוש הומור, ושובבות ברמה גבוהה, כיאה לגיל המצוות. איבדתי את הקשב
שלהם שם. כבר שבוע שהם בין שכול לשכול, וצריכים להתאים את עצמם לסיפור שלעתים חלקם
אינו חש חלק ממנו. בין יום השואה לבין יום הזיכרון, התלמידים האלו רוצים להתקשקש
בפייסבוק ולחשוב על מה שמעסיק בדרך כלל בני נוער. אז כשהדגשתי את עניין הנהלים, הם
היו פחות קשובים, והיו כל מיני הערות ובדיחות קטנות פה ושם. לא היה לי כוח לצעוק,
ואני גם לא מאמין בזה. המצב הזה, שבו תלמידים צוחקים בפנים לנהלים שהמבוגרים
קובעים יכול להיחשב למשהו שצריך לשנות ולתרבת, ויכול לתת מראה להגדשת הסאה מבחינת
הילדים הללו. כמה שכול אפשר לסבול? וכל שנה באותו פורמט? וכל שנה זה משהו שמאוד
חיצוני להם, ושהם צריכים לדעת להתאים עצמם אליו.. ואיפה הם מוצאים עצמם בתוך
הסיפור הזה? מישהו שאל אותם?
תכננתי שיעור חינוך על יחסי תלמידים – הורים, משהו
שמצאתי באיזה ספר מערכי שיעור, אבל הערה חכמה של אחד מתלמידיי הראתה שיש לאן לקחת
את השיחה. בכלל, אני תמיד שם לב שהמקום הזה שבו אני אמור בשיעור חינוך
"לתרבת" אותם או לדחוף להם ערכים בכפית, תמיד גורם לי להרגיש לא בנוח.
דווקא השיחה הפתוחה, ההקשבה לעצמם ולחברים שלהם הרבה יותר משמעותית. כן, במקומות
האלו אני מרגיש יותר חופשי לומר את ה"אני מאמין" שלי, בלי בושה. מתוך
דיאלוג, ולא מתוך הזרקה.
אז... יש פה מישהו שמכיר סיפור של מישהו שנפל?
אולי זה קרה במשפחה שלכם?
בתוך סבך הכיתה התוסס והציני לעתים החל להשתרר
שקט, והאצבעות הורמו האחת אחרי השנייה. אחד אחרי השני סיפרו התלמידים את הסיפור על
האח של האב או של הסב, ועל קרוב משפחה שנהרג בעת מילוי תפקידו, ועל תחושות
וחוויות, ופתאום הכיתה נרגעה, והשיחה זרמה, בלי שום תחושה של צורך מצד התלמידים
"לזמר" למבוגרים את מה שהם רוצים לשמוע.
אני הזכרתי על הדרך את שלוש התמונות הראשונות, ואת
החוויה האישית שלי מיום הזיכרון. סיפרתי את זה מהזווית שלהם, מהזווית של ילד בכיתה
ז' שמסתכל על חייל, אדם, בשר ודם, שמתפלל לידו בבית הכנסת, או על ילד שמשחק איתו
כדורסל – שכועס, שמתרגז, שמקלל, שמשחק חזק – ושבגיל 21 סיים את חלקו בעולם הזה. שם,
במקומות האלו, הייתי אני, והחוויה האישית שלי, בכל מה שקשור ליום הזיכרון.
לעתים אני מרגיש שאנו, המורים, עושים לעצמנו חיים
קלים. כשהתלמיד מזמר לנו "במותם ציוו לנו את החיים" אנו סופקים כפיים
בשמחה ואומרים "אח, איזה ילד". אנו לא יודעים אם הוא באמת מבין מה הוא
אומר, ואולי הוא מצדו נותן למבוגרים את מה שהם רוצים לשמוע. לפעמים. אנחנו כמובן
מקווים שמה שהוא אומר מהשפה אל החוץ היום, יחלחל לעומק מחר, כשיגדל.
אולם את האתגר האמיתי מייצגים הילדים
"הבעייתיים", אלו שלא רוצים "להיכנע" לזיכרון השכול, אלה
שקוראים תיגר על הרלוונטיות של הזיכרון לחיי היומיום שלהם. הם אלו שמראים לנו,
במידה מסוימת, צד נוסף בפני הדור. מורים רבים, שדווקא מצדדים תמיד בהבנת נבכי נפשו
של הילד, רואים באי ציות לכללי הזיכרון הקולקטיבי כרעה חולה ומזעזעת.
אולי נעצור לרגע, ודווקא כאן ננסה להבין מה הילדים
שלנו אומרים לנו? מהיכן נובעת ההתרסה לעתים כלפי הזיכרון (במקומות שהיא מופיעה)?
יכולות להיות פרשנויות רבות לכך: אולי התלמידה רואה
בממסד שק אגרוף לצרותיה בבית, אולי מעולם לא דיברו איתה על החשיבות של העניין, אולי
התלמיד נבוך מהסיטואציה, אולי אין לו שום קשר משפחתי לאירועים האלו, אולי ואולי
ואולי...
ואולי בשלב מסוים צריך לחשוב על דרך אחרת להנצחה, משהו
שיהיה אישי יותר עבור התלמידים, משהו שיעזור להם להתחבר באמת לתחושות שלהם לגבי
היום הזה. יש מקומות שבהם הדברים נעשים, ויש מקומות שלא. צעדות בעקבות לוחמים, חקירה
בעבודות שורשים, אימוץ סיפור – כל אלו כלים טובים הרבה יותר לכך. עם אלו דילמות
התמודדו אותם נופלים? אילו בחירות עשו בחייהם? האם יש לי מה ללמוד מהבחירות האלו? אולי
בטקסים הבית ספריים יוצגו התהליכים השונים של שעברו התלמידים במסגרת הדיאלוג שלהם
עם הזיכרון? אולי במקום נאומים, שירים וזהו, יוצגו גם ראיונות שביצעו תלמידים מכל
השכבות עם משפחות שכולות, או עבודות מחקר על בני משפחה שנפלו, או יומנים אישיים
המציגים את הזיכרון מהזווית האישית של התלמידים – הזווית שלעתים מתריסה, מתפלמסת,
שואלת, ובעיקר – את זהותה מגבשת?
תמונה חמישית: 21:00, אני על האוטובוס, בדרך חזרה
מהטקס הממלכתי בקרית חיים אל הדירה בחיפה. בעיניים טרוטות אני מביט סביב על
החנויות החשוכות מסביבי ותוהה: איזו תחושה לובש יום הזיכרון שלי השנה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה