להעצים אותם בפייסבוק (או: הכתובת הייתה על הקיר)

 שניהם בכניסה לחדר מורים. 

מה קרה? 

הסייר שלח אותנו אליך. 

מה הסיפור?

"הוא כל הזמן מקלל את אמא שלי..."

"אני מקלל אותה? יא שקרנית! לא קיללת את סבא שלי קודם?"

"לך יא &^%$#$#...."

וככה זה נמשך עד שמפרידים לרגע כוחות, נותנים להם להירגע ואז לספר.

כשהם מספרים קצת יותר ברוגע, אנחנו נחשפים לתפיסות של הילדים, לכאבים שלהם, ומנסים להתחקות אחר המקורות שלהם. בתקופה האחרונה אני מניח שיותר ויותר מהמורים שמתמודדים עם בעיית האלימות רואים שבעצם הכתובת הייתה על הקיר: על קיר הפייסבוק.

מה יש בו, בפייסבוק, שהופך אותו למקור בלתי נדלה של מקרי אלימות קיצוניים, של מרחב לתסכול מתמשך של בני נוער במקומות שונים, ובעיקר – של נורמות חברתיות שליליות שהגיעו עד כדי שליחת ידם של בני נוער בנפשם?

כפי שאני רואה את זה משיחותיי עם תלמידים על הפייסבוק (ואוטוטו גם באמצעותו) מדובר בעיקר בדבר אחד, בפגיעה במשהו שיקר מאוד לבני נוער בגיל ההתבגרות – פגיעה בהם ובחלומות שלהם הבאים לידי ביטוי בעצם טבעה של המדיה הזו שנקראת פייסבוק.

אם נחשוב על זה לרגע, פייסבוק הוא בעצם סוג של פרזנטציה, סוג של מרחב שבו אנו לא מציגים בהכרח את מי שאנו באמת, אלא את מה שהיינו רוצים להיות. כך גם בני נוער: הם יציגו הצלחות שלהם, מקומות שבהם יוצאים לבלות, את התפיסות שלהם – ומייד זוכים לאישור חיצוני בדמות תגובות תומכות (הלוואי!) ועשרות לייקים. הפייסבוק, עבורם ועבורנו, מציג את ה"אני הרצוי", את החלום שבחיים, את הטוב שיש לי.

בעולם שבו הפערים החברתיים פוגעים ביותר ויותר בתים בישראל, הפייסבוק הוא מקום לבריחה אל מציאות שבה האדם יכול להיות מה שהוא רוצה להיות, ולהציג את עצמו כפי שירצה, ושם גם הוא מקווה לקבל סוג של תמיכה לכך.

לכן גם פגיעה ב"אני הרצוי" הזה נחשבת הרבה יותר חמורה וקשה, קל וחומר כשהיא נעשית בפומבי. 

חשבו כיצד מרגיש תלמיד כאשר פוגעים בחלום שלו? כיצד מרגיש אדם בכלל כשמישהו אומר לו שהוא לא יוצלח – ועוד לפני כל החברים שלו? "מילא" (במרכאות כפולות ומכופלות) אם מישהו אומר את זה על "הדמות האפורה" שלנו בחיי היומיום. אז אנו יכולים לומר: הוא לא מכיר אותנו, הוא לא יודע מה יש בנו... אבל בפייסבוק? דווקא על הקול הייחודי של האדם? על מה שטוב אצלו, על החלומות שלו?

כך מוביל הפייסבוק, לא אחת, לתגובות קיצוניות הרבה יותר על פגיעה בפומבי בחלומו של היחיד. את התוצאות אנו רואים בשטח. 

אז מה אפשר לעשות?

בשעה טובה, השבח לצור ישראל וגואלו, משרד החינוך נתן לאחרונה גושפנקא רשמית לפיה המורים צריכים לחנך לשימוש מוסרי בטכנולוגיה, או במילים אחרות שקשורות למקרה דנן: להיכנס לפייסבוק.

אולם חשוב להבין, ואני מניח שכזו גם כוונתו של המשרד, שהכניסה לפייסבוק אין משמעותה רק לימודית, אלא בראש ובראשונה חינוכית. המטרה הראשונה אינה רק  ללמד באמצעות הטכנולוגיה, אלא לתת מודלינג ומרחב לשימוש חיובי בטכנולוגיה.

כמו בכל מקום בעולם, הטכנולוגיה היא א-מוסרית, ואנו – בני האדם – מגדירים את הטוב ואת שלא. את זה אנו מבינים מקדמת דנא. לצד חינוך ושיח חברתי מחוץ לרשת על מקומו של האדם בעולם, חשוב שנשוחח עם התלמידים על שימוש נכון בכלי התקופה למטרות חיוביות, ובמקביל – נשתמש בכלים הללו כדי להדגים להם כיצד לעשות זאת.

לא, תפקיד המורים אינו להיות שוטרים. בשביל זה יש משטרה. לעומת זאת תפקידם, כך לדעתי, הוא ליצור ברשת מרחבים להעצמה אישית וקבוצתית. רעיונות? קבוצות פייסבוק למען מטרות חיוביות: טקסים של בית הספר, קבוצות למידה לקראת בחינות, קמפיין תרומות לקשישים או למען האגודה למלחמה בסרטן, קבוצת פייסבוק שתעסוק בשיפור פניה של העיר באמצעות אמנות ועוד ועוד... אלו לא דברים בלתי אפשריים, אלא דברים שמתקיימים כבר בישראל בכמה מקומות. 

כל מורה יתאים את הקבוצות למצב בקהילה שלו, בכיתה שלו, לתלמידים שלו. אולי פתאום נראה תלמידים שמפרגנים יותר ברשת, שחוזרים מהבית שמחים יותר. פתאום לתלמידים שסובלים מהצקות ברשת יהיה מרחב רשתי מוגן, מרחב שבו אסור לדבר אליהם בכל צורה כי אחרת המעליב עלול לאבד את מקומו בקבוצה (עד שישנה התבטאויותיו), מרחב שבו מתייחסים לחוזקות שלהם, לרעיונות שלהם ומאפשרים להם להתגשם.

משם פתאום, ייתכן שהחלומות שהם בנו לעצמם לפני כן, יתגשמו הלכה למעשה באמצעות לקיחת חלק במהלכים חיוביים רחבים יותר. התלמידים ירגישו שהם חלק מקהילה פרודוקטיבית, שבה יש ערך גם לחלום האישי שלהם, וגם לתהליך שבו הם לוקחים חלק. 

הכתובות תישארנה על הקיר, וטוב שכך. השאלה היא מה יהיה כתוב שם.