על שיתוף למען שיקוף למען מינוף

לפני כמה ימים, מתוקף היותי מחנך כיתה, הייתי צריך להיות חלק במשהו לא נעים – וועדה לדיון במצבו של אחד מתלמידיי. מן הסתם לא נכנסים לשמות ולפרטים, וכמובן שהסיטואציה מלאה בדילמות ערכיות ושאלות של אחריות: עד כמה נלחמים עבור התלמיד? ומהי "מלחמה עבור התלמיד"? את מי משרתת המלחמה שלי עבור התלמיד – האם אותי או האם אותו? האם המאבק – אם בכלל להשתמש ברטוריקה הקונפליקטואלית הזו – להשאיר את התלמיד במסגרת בית הספר נועד באמת עבור התלמיד, כדי לא לוותר עליו, או בעצם – נועד עבורי כי להשתיק את המצפון שלי שעשיתי הכל, גם אם זה אומר שהילד יישאר במסגרת בית הספר אך יהיה אומלל בה; אולי בכלל עדיף שאסייע לו למצוא מסלול אחר שבו יוכל לפרוח? ואם אנחנו מפספסים כאן? זו הנקודה שאתה מבין שהשיח הפופוליסטי שמדבר על "לא לוותר על אף תלמיד כדי שיגיע לבגרות" לא תקף ב-100% מהמקרים ולעתים אינו מבטא את האחריות לתלמיד לאשורה. הוא לעתים יכול לבטא חשש של המורים שלא לעמוד בציפיות של מערכת שמודדת את התלמידים רק דרך בגרות. 

פתאום אתה מתחיל להבין שאכפתיות אמיתית היא למקם עצמך מתוך אחריות במקומות בהם טובת הילד על הכף, ולהיות גורם משפיע לטובה בהחלטות שיכולות לשנות עתיד של ילד.

בוועדה יושבים הורי התלמיד, מקשיבים, מגוננים, מתווכחים, מתלבטים. כל גורם מקצועי אומר את אשר על לבו. הבנתי גם שנוכחות מחנכים בוועדות מסוג זה אינה דבר שבשגרה. אני לא מבין איך אפשר לוותר עליה – נראה לי שצריך לחייב מחנכים להגיע לשם. אם עתידו של תלמיד במערכת עומד על הכף, לטוב או לרע, ראוי שמחנכי התלמיד יהיו שם ולא יתחמקו מאחריות. בתור אלו שמכירים את התלמידים שלהם הכי טוב, השתתפותם בפורומים האלו היא קריטית.

אבל הפוסט הזה לא באמת נכתב כדי להלין על הדילמות המוסריות והערכיות שגלומות במעמד הזה, כי הן היו ותישארנה תמיד. אולם מה שלא אמור להיות תמיד הוא חוסר היעילות המערכתית בטיפול בילדים הללו, במקרים שבהם שיתוף הפעולה בין הגורמים השונים הוא קריטי וחשוב במיוחד.

וכך היה:

מחוץ לחדר הוועדה יושבים מורת אסטרטגיות הלמידה של התלמידים ואנוכי המייצגים את בית הספר בוועדה. שנינו יושבים עם ערימת טפסים שכל אחד היה צריך למלא: הנה חוות הדעת של המורה להיסטוריה, וכאן המורה למתמטיקה, ו.... רגע.... איפה מתמטיקה? הנה!

והטפסים של אסטרטגיות למידה, וחוות הדעת של המנהלת, והפסיכולוגית הבית ספרית, ו... דיווח של יועצת בית הספר שהוא קריטי לדיון עצמו.

ומה עם חוות הדעת של מסגרות אחרי הצהריים שרואות את התלמיד באור אחר, מדוע אין להן טופס מיוחד? ומה עם חוות דעת מורים מקצועיים נוספים, או אולי מדריך המוגנות בבית הספר...

רגע, לא שכחתי משהו? וואו! הטופס שלי כמחנך, והערות מעקב של כל המורים השונים... ו... ו....

בקיצור, עודף של מידע, או יותר נכון פיסות מידע על פיסות נייר, כתוב בכתב יד.

לא מסונכרן

לא מכוון

לא תמיד מעודכן.

בקיצור – מיושן.

מדוע בעצם שמנהלת הוועדה בעירייה לא תקבל את כל המידע אליה, כדי שתוכל להחליט החלטה מלאה ונכונה? מדוע לא להכניס את כל הטפסים, הפרטים והדברים ההכרחיים למקום אחד, שיאפשר לכל מנהלי המקרים והאירועים השונים לקבל את מלוא המידע הרלוונטי בזמן אמת – מבלי להדפיס עוד ניירות, ליצור עוד בלאגן ולכרות עוד יערות?

גם כאן, כמובן, נדרש פתרון טכנולוגי שקיים כבר במערכת. צריך להקים איזה "ענן" שיאפשר לאגד בו את כל המידע הרלוונטי על התלמיד, ושהגישה אליו תינתן גם על פי הרשאות פרטניות ולא על פי סמלי מוסד. ובעברית פשוטה: אם יש גורם מחוץ לבית הספר שרלוונטי בחיי התלמיד – בואו נכניס אותו למערכת כדי שייקח חלק במידע הרלוונטי: מאמני הכדורגל של התלמידים, המורים למוסיקה ולאמנות, גננים מהעבר ומורים מהעבר שהזינו כבר נתונים על התלמיד, נתונים שיכולים לסייע למורים בעבודתם הנוכחית.

את המידע לטעמי יש להזין לא רק בצורה אופקית – כלומר שיטת הפוטו-פיניש, כל הגורמים המלווים את התלמיד בנקודת זמן נתונה, אלא גם בצורה אנכית-תהליכית: כל הגורמים שליוו את התלמיד לאורך התפתחותו במערכות החינוך השונות. במקום להדפיס כל כך הרבה טפסים, בואו נשתמש בטכנולוגיות קיימות כדי לתפוס שתי ציפורים במכה אחת: ראשית, ליצור שיתוף פעולה אמיתי בין גורמים שיאפשרו לראות את התלמיד מכל הזוויות; ושנית, להיפטר כבר לכל הרוחות מהניירת הבירוקרטית המטופשת הזו.

ועכשיו חלקכם מתרעמים, ואולי בצדק: רגע, האם כך אין חשש שתלמיד מסוים יקוטלג על ידי מורים בגלל עברו המורכב? האם זה לא קצת מפחיד שהמידע יעבור אצל כולם, גם גורמים שאינם "מוסמכים" לטפל במידע? לילד אין זכויות? מה זה פה – האח הגדול רואה הכל?

אני חושב שכל עוד יש הסכמה עקרונית ששיתוף פעולה הדוק ואופטימי למען הילד הוא דבר חיובי – את הצדדים המורכבים אפשר לפתור. ניתן ליצור פרפראזות וצנזורה על פרטים מסוימים שאינם רלוונטיים מפאת חיסיון או דברים אחרים, ולהסתפק בהערות פחות עמוקות, אך כאלו שמעבירות את רוח הדברים. כמו כן, אפשר ליצור רמות של הרשאות: כלומר – להחליט שיועצת, מנהלת, מרכזת ומחנך מקבלים את ההרשאות המלאות למידע, מורים מקצועיים דרגה נמוכה יותר והחידוש – גורמים חינוכיים מחוץ לבית הספר – הרשאה נמוכה יותר. כך גם נשמרת זכותו של התלמיד לפרטיות, וגם מוגנת זכותו להתפתח ללא קטלוג. לראשי וועדות השמה כאלו או אחרות תינתן הרשאה עפ"י שם משתמש לצפות בנתונים הרלוונטיים לוועדה הספציפית הזו. מסובך? לא משהו שריכוז מאמץ לא יכול לפתור. חשוב? בהחלט כן. בחינוך המיוחד יש מערכת שתכליתה דומה, והיא נקראת "שילובית". חשוב להכניס מערכת כזו, ואולי אף משופרת, למערכת החינוך הציבורית כולה.

מי שאמור להוביל את כל מעגל המעודכנים הוא/היא המחנכ/ת. כמובן שמן הראוי הוא שהמחנכים יקבעו קו מנחה של בחינת הנתונים כמקפצה עבור התלמיד ולא כחלק מהמטרה לסמנו ולקטלגו. עליהם גם להנחות את כל הגורמים הנוגעים בדבר באותה הרוח, וכך לוודא ששיתוף המידע אכן משיג את מטרתו: סיוע לתלמיד באמצעות שילוב זרועות של כלל המערכות המטפלות ואשר טיפלו בו, בתוך בית הספר ומחוצה לו.

אם שיתוף הפעולה הזה ינוהל בתבונה על ידי מחנכים שמאמינים בלב שלם בתלמידם ורוצים בטובתו, דיינו.

ו.... או! הנה הטופס של המורה לשל"ח.

אפשר להתחיל את הפגישה.