על חזון שוויוני אמיתי

לפני חודש בערך השתתפתי ביחד עם תלמידי כיתת החינוך שלי באירוע מיוחד במסגרת ערב שורשים שאותו קיים בית הספר. באירוע הגיעו התלמידים ביחד עם הוריהם, הביאו מיני מטעמים נהדרים והרבה מצב רוח. נפגשנו בשעות הערב באווירה נעימה, אכלנו, צחקנו, קראנו ביחד את עבודות השורשים של הילדים שלהם, שוחחנו על פילוסופיה חינוכית וחשיבות מקום ההורים. אחר כך התקיימה תחרות בין הכיתות בנושא ידיעת הארץ, כאשר ההורים והילדים זימרו ביחד שירים מתקופת הפלמ"ח והקמת המדינה, ונשאלו שאלות בנושא מקומות ואתרים בארץ, היסטוריה ותרבות ישראלית. המטרה של הערב כמובן הייתה לחבר את הדור הצעיר לארץ ישראל היפה, ארץ ישראל הישנה והטובה, זו של בן גוריון והפלמ"ח, זו של העליות ממדינות צפון אפריקה ושל המעברות, ועוד מיני מוטיבים כאלו ואחרים.

האמת היא שהיה לי ממש כיף להנות כך עם התלמידים, וערב כזה לא היה לי הרבה זמן. בשלב מסוים התיישבתי להביט ולערוך את התמונות הרבות שצילמתי מאותו אירוע. כשהסתכלתי על התמונות, לצד ההורים והילדים המחייכים, ואז חשבתי שוב על האירוע, הרגשתי מעין תחוצת החמצה כזו שיש צורך שאתן עליה את הדעת. בתחושת ההחמצה הזו הייתי רוצה לשתף אתכם.

 לפני כחודש ראיתי בפייסבוק תמונת מחאה סביב הקמפיין החדש של קוקה קולה, נו – זה עם השמות על הבקבוקים. המסר של המחאה היה ברור: מדוע רובם המוחלט של השמות על הבקבוקים כולל רק שמות "עבריים" ישראלים שנחשבים סטנדרטים, אך לעומת זאת אין שם שמות ערבים, או שמות מזרחיים, אתיופיים או בכלל של כל עולים מעדות אחרות שבחרו לשמור על שמם המקורי? האם אלו אינם חלק מהחברה הישראלית?

במקביל, בשל העובדה שאני מלמד ערבית בבית הספר, צפיתי עם תלמידיי בפרק של הסדרה "עבודה ערבית", הפרק בו אמג'ד, הגיבור הערבי שמנסה כל חייו להפוך ליהודי אריסטוקרט כזה, בפרק הזה אמג'ד נכנס כדייר לבית "האח הגדול". בשל משימה שקיבל הוא נדרש על ידי מארגני התוכנית להסתיר את זהותו הערבית ולהתחזות ליהודי. על מנת להסתיר את עצמו הכי טוב, הוא מסרב לקבל על עצמו שם שנתפש אצלו כמזרחי (יוסי פרץ) ומעדיף שם אשכנזי – אירופי (דני אפשטיין). כדי להבטיח שהדיירים בבית לא "יעלו עליו", הוא מספר להם סיפורים על אביו, נחצ'ה, ששירת בפלמ"ח והיה לוחם מהולל שם. כך, מבחינת אמג'ד – או יותר נכון מבחינת סייד קשוע, כותב הסדרה הנהדר – כדי להיות באמת חלק מהחברה הישראלית אתה צריך להיות איש צבא עטור שבחים (לא שיש פסול בכך), ואם אפשר – גם אשכנזי. הפרק לטעמי מדהים בכתיבתו הסרקסטית והצינית, והוא הדהד לי בראש עוד הרבה זמן אחר כך.

(לצפייה בפרק לחצו על הקישור הבא: http://www.mako.co.il/mako-vod-keshet/Arabic-work-s3#/mako-vod-keshet/Arabic-work-s3/VOD-444028235d83531006.htm&sCh=8266ef00485e3310&pId=957463908)

וכך כשהסתכלתי שוב על התמונות מערב השורשים ההוא, ראיתי תופעה מעניינת שלא הייתי ער לה בשלמותה לפני כן (הרי שהיתי בבית הספר עד שעות הערב, והעברתי את הזמן בצילומים של ההכנות). צוות ההקמה של בימת האירוע הביא עמו מעין כרזות ענק שהוצבו מסביב לבמה ומתארות אפיזודות בחיי המדינה. התמונות היו ברורות והציגו את מנהיגי המדינה ומקימיה: בן גוריון, בגין, יצחק נבון, גולדה מאיר. לעומתם, העולים הוצגו בצורה הלכאורה פרימיטיבית שלהם: ילד העולה מתימן יורד מכבש מטוס עם טלה ביד, עולים ממדינות ערב בלבוש מסורתי ליד מטוס. השירים שהושרו באותו ערב היו על טהרת שנות ה-50, או לכל הפחות כאלו שמושרים בערבי שירה בציבור במקומות מסוימים: "לחיי העם הזה", "אנחנו נשארים בארץ", "רבותיי ההיסטוריה חוזרת", וכן הלאה. אלו שירים שאני מכיר עוד מילדות והושרו אצלי בבית הרבה. אולם בתור מישהו שקצת התבגר מאז, הרשו לי לשאול: מי קבע שסולם מזרח אירופי בן 3 אקורדים, או סולם פנטאטוני בלוזי רוקנרולי – מי קבע כי אלו "ערכיים" יותר מסולם ים תיכוני או מקאמה ערבית, שנתפסת כקלת דעת רק מעצם הסאונד שלה? האם אין שירים שאפשר לכלול במעמדים תרבותיים כאלו וששייכים קצת יותר לאו דווקא לארץ ישראל היפה של פעם אלא יותר לישראל היפה והרב-תרבותית של היום? 

מה לעשות, מדינת ישראל שבה אנשי החינוך של היום פועלים שונה מהמדינה ההיא שבה היינו.

אם כבר אתוס צבאי, הייתי רוצה לראות באירוע כזה תמונות של חייל יליד הארץ לצד חייל שעלה מרוסיה, ולצדם חייל שעלה מאתיופיה – שלושתם ישראלים באותה מידה; הייתי רוצה לראות לצד מקימי המדינה – שמקומם חייב להיות חלק מאירועים כאלו – גם תמונות של מנהיגים מקומיים, של אישים מקבוצות שונות בחברה שהצליחו; הייתי רוצה לחשוב על שירים קצת יותר מתקדמים שכוללים בתוכם עוד סוגים של זהויות; הייתי רוצה שאותן קבוצות שעלו ועדיין לא הצליחו להתאקלם בחברה, ירגישו חלק אמיתי ממנה. חוץ מזה, הייתי שמח לראות גם תמונות של רופאה ערביה, או אשת עסקים בדואית, או כל תמונה אחרת שלא מנציחה את המצב הקיים, אלא מציגה בפני התלמידים דימוי דמוקרטי יותר, מכבד יותר, מכיל יותר. בישראל שנת 2013, מרובת השסעים והתרבויות, יש מקום לגבש משהו אחר. יש מקומות שעושים את זה, ולשמחתנו אזרחים תורמים ומוצלחים שהוריהם עלו ממדינות שונות יש בשפע. אולי, בסופו של דבר וכך בעצם כולנו מקווים – הדימוי הזה יהיה בבחינת נבואה שמגשימה את עצמה.

ואם כבר בעשייה בית ספרית עסקינן, לצד הסיוע המבורך שבתי ספר מעניקים לניצולי שואה, מדוע לא ילמדו התלמידים על הקשיים של עולים מאתיופיה או מברית המועצות לשעבר, ואז ילכו ביחד כדי לבקר בשכונות המוחלשות ולתת יד? מדוע לא ילכו וישמעו על סיפור החיים הקשה והמרגש של עשרות הורים שילדיהם לומדים בבית הספר, אולם סיפורם האישי - קולקטיבי נדחק איכשהו לשוליים מול הנרטיב הקיים?  

 

אי אפשר לחנך באמצעות "אחד בפה ואחד בלב". לא ניתן לומר שאנחנו מכבדים את כולם, אך במקביל לפעול אחרת (גם אם אנו עושים זאת באופן בלתי מודע). הילדים רואים הכל. המסרים מחלחלים גם אם נדמה לנו שלא. תמונה של ילד שעלה מאתיופיה יורד ממטוס תחת חסדו של נותן החסות המזרח אירופי היא תמונה שאינה מתאימה לחזון החינוכי הראוי לטעמי למאה ה-21. אם מטרת המערכת היא לאפשר לכל תלמיד להיות אוהב אדם, ולאפשר לו לבחור את עתידו ללא קשר לרקע ממנו הוא בא, נצטרך גם לגלות רגישות, אמפתיה והזדהות עם סיפורו האישי. עלינו להציג חזון שוויוני, וממנו לגזור את עולם הדימויים שבתוכו אנו עובדים. כך נוכל לטעת בילדים גאווה עצמית על מי שהם ועל סיפורם האישי, ומכאן קצרה יותר הדרך לבניית תחושת מסוגלות אישית ולהצלחה אישית וקולקטיבית.

בהצלחה לנו.