תודה לך מישל.

ו....סל!

כמה כמה? 8-2 לנו, כן כן, 8-2, עידן שלשה אחת, וטל עוד צעד וחצי ולירון עוד שלשה, וצביקה קלע לכם.
יאללה זריז, כבר היה צלצול. מה עם מישל? עברה כבר? לא לא – הנה היא, שנייה בואו נסגור את זה: מישל! עוד שנייה מסיימים, 5 דקות ואנחנו בכיתה. בסדר?

ככה, כמעט כל הפסקה התנהלה לה בנעימים. חבריי ואני בשכבת יב' היינו מעבירים את ההפסקות במשחקי כדורסל (וגם חלק מהשיעורים). ואז היה מגיע הצלצול, והיינו צריכים להיכנס לכיתה... אבל עוד שנייה אחת. אתם יודעים, נערים מתבגרים, עוד שנייה גיוס, חריש מסיבי על מוספי הספורט של אותו היום.

מישל בוסטין הייתה המורה שלי לאנגלית מכיתה י'. מורים טובים לא מעטים היו לי (יוסי זיו מחנך הכיתה שלי ורכז מגמת "מחשבת ישראל" במינוח של היום, תושב"ע במינוח של פעם, ורחלי המורה לערבית, היום מנהלת התיכון בו למדתי), לצד מורים שלא השאירו חותם מסוים. את המורים הטובים למדתי להעריך ברבות השנים, בעיקר כשהפכתי להיות מורה. עם מישל זה סיפור אחר, איתה הבנתי את זה כבר אז. אמנם לא מדובר פה על סיפור של קשר מתמשך לאורך השנים, אלא על זכרונות מבית הספר של רגעי למידה ואמונה עצמית שעזרו לי להבין כבר אז, שיכולה להיות למידה אחרת – שיכול להיות חינוך אחר.

מישל, מורה עם מבטא בריטי כבד ולב בגודל של כל יבשת אירופה, הייתה מלמדת קצת אחרת, עם חיוך על הפנים, וקצת יותר מקום לדיבורים ולצחקוקים בשיעור. אני זוכר שהיינו מקשיבים למישל, כי היא פשוט הייתה מעניינת, ומתייחסת אישית לכל אחד. אני יודע ש-Ambidextrous הוא המונח שמייצג אדם בעל דומיננטיות מתחלפת, למשל מצב של כתיבה בשתי הידיים, כי מישל הלכה לחפש עבורי את המונח המדויק משום שעד גיל 9 הייתי כזה, וזה עניין אותה – ובעיקר היה אכפת לה.

אני יודע שלתושבי מחוז לידס באנגליה יש מבטא קשה כל כך להבנה וכשאתה עולה לאוטובוס קומתיים ואומרים לך: "Oopstirs Oonly Loof", מתכוונים בעצם ל: "Upstairs only, love" – כי מישל לימדה אותי. אצלי נפל האסימון שהתרגום הנכון ביותר של  "every drops counts" הוא "חבל על כל טיפה" ולא "כל טיפה חשובה" כי מישל תיקנה אותי, ועל הדרך קיבלתי שיעור ברב תרבותיות ותפיסות עולם. וזה רק על קצה המזלג...

ולא ממש היה אכפת לה אם נאחר ב-5 דקות כדי שנסיים את משחק הכדורסל – ובאמת תוך 5 דקות היינו בכיתה. וכשהיא הייתה כועסת, היה ברור מהבעת הפנים שלה שהיא פגועה כי אכפת לה, ואנחנו מקשים עליה. היה מקום לצחוק אצלה בשיעור, לחברות, לסיפורים על העולם, לגלות בגרות אמיתית שלא נמדדת במבחן פסיבי. היינו מצביעים ברגליים, ומגיעים לשיעור.

11 שנים אחר כך, בהכשרת המורים של חותם רגע לפני הכניסה לכיתה, ביקשו מאיתנו לספר על רגע מיוחד אחד מבית הספר. זה היה לי די קל.

בחינת המתכונת שלנו באנגלית הייתה לא פשוטה, והציון הסופי שלי היה 79. בשקלול עם שאר הציונים שלי סמוך לאותה תקופה, הממוצע אף היה נמוך יותר. הגיע מועד מסירת ציוני המגן. הכיתה רועשת, ותוך כדי מישל מזמינה אחד אחד לשולחן המורה להראות לו את הציון. בתוך כל אנרגיית הנעורים בכיתה היא הצביעה לי על הציון, גבוה בעשר נקודות למעלה. 

הסתכלתי, הרמתי גבה ושאלתי אותה אם היא חושבת שזה באמת מגיע, אם זה משקף את היכולת, ובכלל זה גבוה בעשר נקודות מהיכולת שלי במחצית הזו.

היא הסתכלה אליי בחיוך ואמרה: אני פשוט מאמינה בך.

כמה ציניות נשפכת על השימוש ב"קלישאות" של אמונה באדם בחינוך, אבל בינינו, קלישאתי ככל שיהיה – כל אדם היה רוצה לדעת שמאמינים בו. באותה תקופה, על רקע התמודדות מתסכלת ומייאשת עם מתמטיקה, האמונה של מישל בי (כמו בכל תלמידיה) הייתה כמו מים זכים ומרעננים.

לא היינו בקשר מאז, ואולי את פחות זוכרת (בכל זאת, לימדת כמה תלמידים מאז)...

אבל...גם אחרי 13 שנים, תודה לך מישל:

על האכפתיות, על החינוך דרך קשר אישי ולא דרך סמכות כוחנית, על ההכלה של רוח הנעורים בכיתה, על שכעסת כשהיה לך אכפת, על ידע העולם שהענקת, על חידודי הלשון והלצון, על חדוות העשייה, ובעיקר – על האמונה. היום, כשאני נכנס לכיתות ולעתים לא מבינים למה בכיתות שלי קצת יותר רועש (כי הרי למידה שקטה היא למידה טובה... כן, בטח) כי יש דיונים ערים ורציניים, או למה אני צוחק עם התלמידים כשאני אמור לכעוס עליהם, אני נזכר בדרך שלך, ויודע שאפשר – ובעיקר צריך - גם אחרת. ככה מספקים חוויית למידה משמעותית לתלמידים, חווייה מעצבת, כזו שהם יזכרו גם 13 שנים אחר כך, ואולי תדחוף אותם להיות מורים בעתיד.

תודה מישל.